#
ספר חדש למדי, יצא לאור בשנת 2020, שאספתי מהספסל בזכות "גיא אוני" ו"מקומון" של הסופרת, שאהבתי.
התקשיתי לעמוד על טיבו. הוא מותחן? יש בו תעלומה (קטנה מאד. הקוראים יודעים מי עשה מה ולמה) יש בו דמויות מסיפורי-עבר של לפיד - ליזי בדיחי על כפות רגליה הגדולות ועגילי הפלסטיק שלה (השם ישמור – פלסטיק!!!) וגם עורכת-דין עם פה מלוכלך שהיא המעסיקה החדשה של ליזי, מחליפה את המעסיק הקודם שלה עם הפה המלוכלך. דורשת, כמו קודמה, תמורה בעד כספה וכמוהו דורסת את עובדיה. הספר כתוב באי-התאמה בין השפה - עברית יפה מאד אבל קצת ארכאית - לבין הסיפור והדמויות. אנשים רגילים – שאינם מורות לספרות - לא מדברים ככה ביומיום, נראה לי.

המילייה הספרותי המתואר פה נראה כמו שאני מדמיינת אותו. משמים ואפור, פומפוזי, עלוב ורחוק ממחשבה מקורית. הוא כתוב בהומור משומש לעייפה, ובאופן מאד מרומז וצמחוני, כאילו הסופרת נזהרה מלפגוע במישהו. קראתי בעבר שני ספרים העוסקים במילייה הזה. "תולעת משי" של גלבריית ו"מר מ' היקר" של קוך. שניהם לא הטובים ביותר שכתבו הסופרים, שניהם מצליחים להיות הרבה יותר פארודיים, משמעותיים וממוקדים במטרה מהספר הזה.
סיגנון הכתיבה רכלני. סיפורי היסטוריה משפחתית של דמויות לאו דווקא ראשיות, בדגש על בגידות וגירושים. זה לא תורם דבר לסיפור אבל יוצר הרגשה של מין יאכנע התופס/ת אותך במדרגות ומספר/ת לך דברים – ללקק את השפתיים...
סוף הספר – כמו בספרים רבים – מנסה לפתור בחיפזון דילמות שנוצרו במהלכו, ולהשאיר מקום לעוד סיפור על הפלטפורמה שנוצרה. סוף שאינו מתעלה אפילו לרף הלא-גבוה של הסיפור כולו.

הספר לא מעניין במיוחד, לא משעמם במיוחד. בעיקר תפל. וטפל.
2.5 כוכבים שעוגלו כלפי מעלה.


1/2

המלצה לקריאה של "פרפר במחסן" של שולמית לפיד
הוצאת ידיעות אחרונות, , 2020. 205 עמודים



התגעגעתי לליזי בדיחי והנה היא כאן. זה הספר השביעי בו שולמית לפיד מחייה אותה ומשיבה אותה אלינו. הספר הקודם היה "סוף עונת הלימונים" שיצא לפני 13 שנים. באותו ספר נהרג העורך של המקומות "זמן דרום" ובעקבות שינויים שונים וירידת קרנה של העיתונות הכתובה ליזי עוברת לתל אביב, כחוקרת במשרד עורכת דין ממולחת . אבל שום דבר לא השתנה. עדיין, הדבר הזוהר היחיד בליזי הם עגילי הפלסטיק הגדולים (כך מספרת שולמית לפיד) ואולי זהו גם מקור כוחה. אותה רווקה , הפעם בסביבות גיל 40, שטוב לה עם הלבדיות שלה, קצת מאוהבת אבל במידה. טובה לבריות. (שוכרת חדר על הגג אבל עוזבת אותו לשבועיים כדי שחברתה של המשכירה תוכל להתגורר בו כשמגיעה לביקור מארה"ב)... חריפת שכל, אוהבת את העבודה שלה ומסורה, חרוצה, לא מפונפנת , יודעת להכנס למשחקי תפקידים כדי לקדם החקירה. שוב נזכרת בחיבה האם בבאר שבע, בת שבע. שוב נזכרים בגיסים השוטרים (ההגונים. אלה שאינם מוסרים מידע פנימי), ושוב נזכרת הדודה הרווקה גם היא, מלכה, היומנאית, שעוזרת לליזי במין אחוות נשים שכזו. אבל, הזמן כאילו עצר מלכת. אין טלפונים סלולריים, אין מכשירי איכון, אין טכנולוגיה מבריקה כמו זו שמקיפה אותנו עכשיו. בכלל, אין אזכור של תקופה מסויימת, ראש ממשלה מסויים, רמז לתקרית היסטורית שיכול להצביע על הזמן של הסיפור. הטכנולוגיה מתבטאת עדיין במחשבים מתקדמים במערכת הבנקאית שבהם שולטת דווקא אישה, דורית, אשתו השניה והצעירה של הסופר הידוע והמבוגר ממנה בהרבה אלישע. זו היא שמפרנסת אותו ובזכותה הוא יכול לחיות חיי נוחות. היא ציידה אותו בסטודיו מרווח ונוח וכל מה שהוא צריך לעשות זה לכתוב. אבל הוא לא מסתפק בזה. הוא בוגד בה. כל מיני סטוצים והאחרון שבהם "מעלה לה את הסעיף" והיא נוקמת בו. אגב, רוב הדמויות הנשיות בסיפור עולות על הגבריות. הן יותר נחושות, ידעניות, מארגנות, מתנהלות ומנהלות את העולם שסביבן.
אז מה היה לנו.
שולמית לפיד במיטבה. עדינה. ויחד עם זה תיאורים אמינים עד כדי כך שלפעמים נדמה שאנחנו מכירים את הנפשות הפועלות או חלק מהן. שולמית מקרבת אלינו את המילייה הספרותי בארץ על הצדדים השונים בו. המגוחכים קמעה. על הרדיפה אחר הפרסום והפרסים, הרדיפה אחרי "השמות הנכונים " וההתחככות בהם. השמירה על הייחודיות (למשל הסופר שחוקר את ברנר ופוסל כל מי שמוציא מחקר חדש) . הרכילות וההנאה מנפילתו של האחר. סופרי צללים. הוצאות לאור. זה חומר שהיא כמובן שוחה בו היטב ויחד עם זאת לא מתרפסת. לא לוקחת אותו ברצינות אלא מביטה עליו מבחוץ וקצת מעבירה ביקורת.
את הסיפור מניע מעשה הנקמה של דורית באלישע. ומכאן הסיפור מתגלגל והופך פניו. מז'אנר הנובלה הוא הופך להיות סיפור בלשי.
נעים לקרוא את ספריה של שולמית לפיד. הספר לא נושק לגבהים היסטריים ולא סוחף בפראות אבל בהחלט מאד קריא. קל לקריאה. אינטליגנטי ומעביר מסר. שולמית לפיד בדרכה זורעת בו מהידע העצום שלה בעולם הספרותי והתרבותי ומביאה מובאות ודוגמאות מפוקנר, סטניסלבסקי, ועוד רבים וטובים.
ושוב, לא יודעת מה איתכם. אני התגעגעתי לסגנון של שולמית לפיד ולליזי בדיחי, ובאתי על סיפוקי. מקווה שליזי לא תחכה עוד 13 שנים עד הפגישה הבאה.

שולמית לפיד יודעת לספר סיפור.
בדרך כלל (ובמרבית ספריה הקודמים) זה מספיק כדי לרתק את הקורא.
הפעם, הסיפורים לא חזקים מספיק, יש נטיה לספר סיפורים מיותרים על דמויות שוליות, יש ניסיון (כושל) להעניק עומק לעלילה.
פספוס.
חבל

הספר מכיל מספר רבדים . ברמה הפשטנית ספר מתח יש "פשע" יש חוקרים אנחנו הקוראים יודעים מה קורא די מהתחלה ועדיין יש ענין. תיאור מעניין של עולם המילייה הספרותי קצת הזכיר לי את הסרט " הערת שוליים "ויש אפילו דיון מעניין גם הוא על מניע ועל עונש . ספר טוב בסך הכל הרבה יותר ממספר מתח