#
ה-BBC מצליח איכשהו להפוך גם דברים איזוטריים לרלוונטיים עבור קבוצות גדולות של בני אדם, קרובים כרחוקים. כך קרה שבאופן מקרי (כנראה) צוּות אדמס כטרמפיסט "שלא מבין כלום" לזיאולוג, מארק קרווארדיין, בין השנים 1985-1989, כדי ליצור תסכיתי-רדיו (שהצליחו כנראה מעל ומעבר) ואת הספר הזה, שכולו עונג.
הגילוי הנאות במקרה הזה צריך להיות שלא באמת איכפת לי ממינים העומדים לפני כלייה. אני יודעת יופי לצקצק בשפתיים כשמספרים לי על הרס בתי הגידול באמזונס או באפריקה, על מינים של פרוקי-רגליים או דו-חיים שנעלמים לנצח מהנוף ביקום. אני מודה שגורלם של היונקים, משפחתי המורחבת, מעניין אותי יותר מגורלן של ציפורים, עם או בלי כושר תעופה. אני די בטוחה שמינים מגוונים של בעלי חיים לא נוצרו על מנת להיות מושא להתבוננות של אנשים, אם כבר לדבר על שמו של הספר הזה. אני עוד יותר בטוחה שבעלי חיים לא נוצרו כדי לחיות בגני-חיות או בבתי-גידול שמנסים להחזירם למעגל החיים גם (כולל) בהפרייה מלאכותית או בשיבוט.
אדמס מתלווה פה למשלחת הכוללת אותו ואת קרווארדיין יחד עם טכנאים ועוזרים. הם מגיעים לחלקים שונים של העולם כדי לפגוש בבעלי חיים העומדים לפני כלייה. לרוב תרומת בני האדם לכליית החיות האלה היא קריטית, אם כי מינים התכלו על כדור הארץ גם לפני פרוץ ההומו ספיינס, ועדיין מתכלים גם בלי קשר – אם כי בקצב מואץ. למעשה כשקראתי בספר הזה על הקקפו או אפילו על דרקון הקומודו האימתני, יותר משהופתעתי מהעובדה שהם עומדים בפני כלייה – הופתעתי מהעובדה שהם הצליחו להתקיים כמין עד לזמן הזה.
לא מזמן קראתי איזה מכתב למערכת שנכתב כתגובה למאמר על ההיתר והעידוד שנתנה רשות הטבע והגנים (זו המתיימרת להגן על החי בישראל) לירות בעורבים ולהשחית את קיניהם – לרמוס ביצים ולהשליך ארצה גוזלים. הכותב משתלח בזעם בעורבים – הם רעים! הם רוצחים גוזלים של ציפורים תמימות! הם אוכלים ביצים שטרם בקעו של ציפורים אחרות! והוא מספר שהזעיק את אנשי הרשות הנ"ל "לחסל" (קרי – לרצוח) זוג עורבים שקינן בעץ ליד ביתו ואחראי לכל העוולות האלה.
יש פה – בקליפת אגוז – הסיפור המלא של אדוני הבריאה בעיני עצמם. בני אדם מרשים לעצמם לכפות את המוסר שלהם על בעלי חיים ובכך הם "מדללים" (דהיינו משמידים) מינים שלא מתנהגים יפה. מצד שני הם יוצרים "סביבה סטרילית" עבור מינים שהיו ניכחדים אם בני האדם לא היו מתערבים בתנאי חייהם. למען המטרה הזאת צריך, כמובן, להשמיד בעלי חיים שכל חטאם שהצליחו להתמודד טוב יותר עם התנאים הקשים שאותם בני אדם יצרו ביקום המשותף, לכאורה.
בטח הבנתם כבר שהספר הזה עוסק בבני-אדם – מין שעדיין לא עומד בפני כלייה, אם כי פועל במרץ רב להגיע לזה. אדמס מתאר – בהמון הומור שמצחיק אותי – את ההתמודדות עם אנשי הרשות בזאיר, את הניסיון להגיע לאיזה מכנה משותף עם הסינים ואיך המזון שהם מגישים לאנשי המשלחת הוא לפעמים בלתי אפשרי לחיכו של איש המערב (ועוד בריטי, עם החיך המורגל למרמייט וריבס...) את ההתייחסות הדואלית של אנשי ניו-זילנד לזרים ולבעלי-חיים אחרים. התענגתי על הספר, אותו מצאתי (כחדש!) על הספסל והוא יישאר אתי כמובן.
מה חבל שחלק מההומו-ספיינס ששרדו הם דווקא אלה, שלו לבעלי החיים היה עיתון לכתוב בו מכתבים למערכת הם היו מצביעים עליהם כעל הרעים ומזמינים איזו רשות שתדלל אותם...


















