לא יודע איך לקרוא לזה
נגיד ובן אדם עובר ברחוב ובקרנו זרוק לו הומלס, האינסטינקט המיידי שלך הוא לתרום לו כמה שקלים.
אבל השאלה עבור מי אתה תורם?
אתה תורם כדי להשקיט את המצפון? אתה תורם למען ההומלס? או אתה תורם כדי שאי שם למעלה מישהו יסתכל ויגיד "כל הכבוד".. עשית צעד נוסף לעבר גן העדן המיוחל.
אם זה למען עצמך אז מה שווה התרומה?
כי אם ככה זה אז אין דבר כזה באמת אלטרואיזם.
אם גבר נולד עם מום מסוים, נגיד והוא קטוע רגליים או נגיד והוא בעל שיתוק מוחין והוא לא מוצא אהבה,
והוא לא מצליח לממש יחסי מין שהם דבר טבעי ונורמלי, לא כי הוא לא רוצה אלא כי הוא דחוי.
אז הוא הולך לזונה,
האם גם זה ניצול?
האם הוא צריך להתאפק כל חייו רק משום שאחרות דוחות אותו?
היום נכה מקבל כ 2,300 ש"ח בחודש. והוא לא בדיוק מצליח להשתלב במעגל התעסוקה,
יוצא בערך שהוא מקבל 80 ש"ח ליום.
איך אפשר להתקיים מ 80 ש"ח ליום? זה כאילו הממשלה אומרת לאנשים כאלו, זו הבעיה שלכם. קחו את הכסף ואם תתאבדו, זה לא נורא. אין לנו מה לעשות איתכם.
בשוויץ יש מקום שאם נגיד נמאס לך לחיות, אין בעיה. אתה משלם משהו כ 10,000 אירו או מה שזה לא עולה ואתה נפרד לעד.
פה במדינה מכריחים אותך לחיות,
לא רק שמכריחים גם קובעים לך מה יהיה אחרי שתמות.
אני למשל, לא מוכן שיקברו אותי,
את החתול שלי קברו תחת מצבה? לא
נמלים שרצחתי בילדותי נקברו? לא
אז למה פיסת זבל קוברים?
למי אכפת מי הייתי.
אז כתבתי שבמקום לזהם את הסביבה אחרי מותי אני מבקש לנטוע עץ. עץ זה דבר טוב, הוא יקלוט פחמן שישתחרר ממני וגם יניב חמצן וישמור על המאזן האקולוגי להבדיל מאבן.
ענו לי שזה לא אפשרי.
אפילו למות בשקט אי אפשר.
אז החלטתי שאני לא אמות בטבעיות.
נמאס לי מאנשים שמזהמים את הסביבה,
אם יכולתי הייתי שורף את סניפי איקאה ואת כל מתחמי הקניות הענקיים האלו.
אנחנו מבזבזים המון אוכל, אנחנו יכולים לתקן רהיטים ומוצרי חשמל במקום להשליך אותם מיד לפח, אנחנו יכולים ליצור ולחסוך באנרגיה ולדעת שאנחנו לא לבד, במקום להמשיך להרוס יערות ולזהם את המים ואת החלל.
ובמקום לשריין את עצמנו לנצח,
לתת לאחרים
ההומלס שזרוק בתל אביב, אותו לא מעניין שממשלת ישראל קונה צוללת חדשה במיליארד ש"ח, הוא עוד כמה שבועות ימות ממנת יתר.
ההפסד הוא שלנו.
צוללת לא תגן עליו יותר.
ה 3 ש"ח שזרקתי לו לא יעזרו, הם רק ינקו לי את המצפון.
צריך שינוי אמיתי.