#
כשקראתי את הספר הרגשתי בעיקר מלוכלכת.
שלא תבינו אותי לא נכון: הוא די מעניין, מנסה לגוון את הכתיבה עם תוספת של ציוצים בטוויטר, חוזר אחורה בזמן ומתקדם ועושה את כל המאמצים להמשיך למשוך את תשומת לב הקורא ולמתוח אותו. הוא שייך לז'אנר "פשעים במשפחה שקורים לאנשים מן השורה" ומשתמש בסוג של פסיכולוגיה כדי לעגן את הסיפור.
אני הרגשתי רע. חשבתי שאנחנו כבר כל כך מתורגלים, שילדה בת שמונה שנעלמת מביתה מעלה אצלינו מיד את החשד של התעללות מינית במשפחה, (חשד שהסופרת רומזת לו במרץ רב) וגם שפסיכולוגיה בשקל כל כך השתרשה בעולם הדימויים שלנו, שהסופרת יכולה לרפרף על דימוי של טרגדיה ואנחנו כבר נשלים את התמונה. טרגדיות עבר מצביעות על התנהגויות הווה בצורה ליניארית. ברור, לא?
ילדים שמתעללים בהם מינית כבר הפכו קלישאה בתרבות שלנו. הורים מתעללים ו/או מזניחים זה משהו שאנחנו אוהבים לשנוא. זוגות עם מערכת יחסים מעוותת שמבוססת על קנאה ואובססייה ושקרים ובגידות – זה משהו שאנחנו אפילו לא מרימים עליו גבה. כל אלה הם דברים שקורא בעבר היה מזדעזע לקרוא ואנחנו? קטן עלינו.
מבחינת העלילה הבנתי את הסוף די מוקדם ואינני שייכת לאשפים האלה שקוראים עמוד וחצי בספר מתח, עוד לפני שנרצח הנרצח, וכבר מצביעים בביטחון על הפושע... העלילה פה נפתרת בזכות פערי-אמינות רציניים. גם זה לא נורא בספר מתח אם הוא מצליח לשכנע אותך ("לבד בתיאטרון המוות" הוא הדוגמה הכי טובה לזה) אבל בספר הזה קשה לקנות את ההגזמה שבעיצוב דמויות המבוגרים, ואם כבר מדברים – גם תיאורי ההתנהגות של הילדים רחוקים מאד מלהיות דומים להתנהגות של ילדים שאנחנו מכירים במציאות.
הצד הטוב בספר הזה הוא שהוא כנראה רחוק מלתאר פשע אמיתי שיכול לקרות. זה גם הצד הרע שלו.


















