“כל ילדי הדור שלי שמעו היטב על אורון ירדן ונאוה אלימלך. גם אם ההורים רצו לגונן עלינו מפני חדשות קשות ולא רצו שנשמע או נראה אלימות בטלוויזיה, החרדות שלהם לאחר אירועי חטיפה של ילדים גאו ברמה כזאת, שהם לא הצליחולעצור בעצמם ונימקו כל איסור או הגבלה ב"יש אנשים שרוצים לחטוף ילדים". לי למשל לא הרשו לענוד שרשרת עם השם שלי, או להדפיס את השם על סווטצ'ר כדי שלא יקרה שמישהו יראה את השם, יקרא לי, ואני אחשוב שהוא מכיר אותי ואבוא איתו. הורים אחרים חששו מדברים אחרים, אבל לא היה דבר כזה הורה שלא מפחד.

והנה, אוקספורד, ילדה בת 8 נעלמת, כל השכונה באה לחפש אותה, החדשות רועשות וגם הרשתות החברתיות, אבל לא נשמע אף קול של חשש או פחד. שום דיון בקבוצת הורים, שום איסור על ילדים לשוחח עם זרים או להסתובב לבד ברחוב. שום מחאה בעיתונים. כלום. רק הבלש אדם פולי שמחפש את הילדה דייזי, או את הגופה שלה, והדים של שערוריות ברשתות שחושבים שזה האבא אשם. או האמא. או בכלל האח. וזו אפילו לא הנקודה הכי לא אמינה בספר הזה.

כי אתם מבינים, יש איזה חוזה לא כתוב בין הכותב של ספר בלשי ובין הקוראים שלו. ובחוזה הלא כתוב הזה הכותב טומן רמזים לאורך הספר כך שהקורא יכול לפתור את התעלומה יותר מהר מהבלש, אבל לא הרבה יותר מהר. רק מספיק כדי להרגיש יותר חכם מהבלש ובכל זאת להישאר במתח. יש כל מיני דרכים לעשות את זה, אחת מהן היא לספר את הסיפור מכמה נקודות ראות ומכמה זמנים, וזה מה שקורה בספר הזה - חלקו מסופר בגוף ראשון מפי הבלש פולי, ובחלקו בגוף שלישי בעבר, ימים, שבועות או חודשים לפני החטיפה. כך הקוראים יודעים חלק מהדברים שהבלש המחוכם אינו יודע. המחבר יכול לבחור בדרך אחרת ולהסתיר את המידע החשוב בתוך ים של פריטי מידע מטעים. בשיטה זו, הנקראת "זה בכלל היה השרת כל הזמן הזה", יש מידע שנמצא ממש מתחת לעיני הקורא, אבל הקורא מתעלם ממנו בשל דעות קדומות או הטיות חשיבה. לאחר הפרק האחרון הוא מוזמן לחזור אחורה למצוא את כל הרמזים שפספס.

ובכן, בספר הזה החוזה מופר. הדמויות הראשיות סיפורי רקע כל כך מופרכים ולא קשורים, והמניעים למעשים שלהם לא קוהרנטים ולא מתלכדים. יש המון רעשי רקע, אבל הסוף מגיע ממש out of the blue. לא רק ששום דבר בעלילה לא רומז עליו, גם הנימוקים הניתנים אינם סבירים, המציאות לא עובדת ככה ולא ברור איך הפושע תכנן את מה שעשה, איך קיבל את שיתופי הפעולה הנדרשים ומה הוא הולך לעשות מעתה והלאה. בקיצור אם כל הספר הלך בכיוון מסוים, הסוף נתלש מסיפור אחר והודק בצורה לא קוהרנטית ועם תפרים גסים.”

“#
כשקראתי את הספר הרגשתי בעיקר מלוכלכת.
שלא תבינו אותי לא נכון: הוא די מעניין, מנסה לגוון את הכתיבה עם תוספת של ציוצים בטוויטר, חוזר אחורה בזמן ומתקדם ועושה את כל המאמצים להמשיך למשוך את תשומת לב הקורא ולמתוח אותו. הוא שייך לז'אנר "פשעים במשפחה שקורים לאנשים מן השורה" ומשתמש בסוג של פסיכולוגיה כדי לעגן את הסיפור.

אני הרגשתי רע. חשבתי שאנחנו כבר כל כך מתורגלים, שילדה בת שמונה שנעלמת מביתה מעלה אצלינו מיד את החשד של התעללות מינית במשפחה, (חשד שהסופרת רומזת לו במרץ רב) וגם שפסיכולוגיה בשקל כל כך השתרשה בעולם הדימויים שלנו, שהסופרת יכולה לרפרף על דימוי של טרגדיה ואנחנו כבר נשלים את התמונה. טרגדיות עבר מצביעות על התנהגויות הווה בצורה ליניארית. ברור, לא?

ילדים שמתעללים בהם מינית כבר הפכו קלישאה בתרבות שלנו. הורים מתעללים ו/או מזניחים זה משהו שאנחנו אוהבים לשנוא. זוגות עם מערכת יחסים מעוותת שמבוססת על קנאה ואובססייה ושקרים ובגידות – זה משהו שאנחנו אפילו לא מרימים עליו גבה. כל אלה הם דברים שקורא בעבר היה מזדעזע לקרוא ואנחנו? קטן עלינו.

מבחינת העלילה הבנתי את הסוף די מוקדם ואינני שייכת לאשפים האלה שקוראים עמוד וחצי בספר מתח, עוד לפני שנרצח הנרצח, וכבר מצביעים בביטחון על הפושע... העלילה פה נפתרת בזכות פערי-אמינות רציניים. גם זה לא נורא בספר מתח אם הוא מצליח לשכנע אותך ("לבד בתיאטרון המוות" הוא הדוגמה הכי טובה לזה) אבל בספר הזה קשה לקנות את ההגזמה שבעיצוב דמויות המבוגרים, ואם כבר מדברים – גם תיאורי ההתנהגות של הילדים רחוקים מאד מלהיות דומים להתנהגות של ילדים שאנחנו מכירים במציאות.
הצד הטוב בספר הזה הוא שהוא כנראה רחוק מלתאר פשע אמיתי שיכול לקרות. זה גם הצד הרע שלו.”

“הספר הזה חיכה על המדף בסבלנות לתורו במשך המון זמן. הגעתי אליו עכשיו כי לאחרונה יצא ספר חדש של אותה הסופרת והתלבטתי אם לקנות אותו והחלטתי לנסות קודם את הספר הראשון ולראות כמה איהנה ממנו. ולהלן מסקנותיי:
הספר טוב בגדול, אין חלוקה לפרקים וחששתי שזה יקשה על הקריאה, אך למרות זאת הקריאה זרמה. סגנון הכתיבה הזכיר לי את שרי לפניה, שקראתי את שני ספריה שתורגמו לעברית. העלילה מובאת בגוף ראשון מפיו של הגיבור הראשי הבלש אדם פולי ובגוף שלישי מפיהן של דמויות נוספות לסירוגין. בנוסף, ישנם פלאשבקים ללפני ההיעלמות, כשעם התקדמות העלילה מתקדמים אחורה בזמן ואת זה דווקא אהבתי ומאוד עזר לשמירת המתח והסקרנות לאורך הספר.
הסוף בהחלט מפתיע ולא צפוי, אך הייתה לי הרגשה שהוא בא יותר מדי out of the blue ונכתב במהירות ובתלישות מהעלילה רק כדי לכתוב סוף מפוצץ שלא שיכנע אותי עד הסוף. כנ"ל לגבי הטרגדיה האישית של הבלש, לא היה בה מספיק עומק וחבל כי דווקא היה אפשר לפתח את זה.
שתי דמויות שאהבתי מאוד ונהניתי לקרוא עליהן הן האם והילד. ממש ישבתי על קצה הכיסא וכססתי ציפורניים.
לסיכום, לשיקולכם. חווית קריאת טובה בהחלט אך עם זאת ממש לא חובה.
נ.ב.- כנראה שלא אקרא בינתיים את הספר החדש שלה. הפרק הראשון באתר עברית היה לי מבולגן מדי ולא הצלחתי אפילו לסיים אותו. אני עושה טעות?”

“ספר בסדר. מותחן בריטי שכמוהו רבים בסדרות הטלביזיה של בי.בי.סי או "יס לונדון". עלילה מעניינת אם כי קצת לא אמינה בסוף (הלכאורה מפתיעה ולא צפויה). יש לנו מפקח בילוש - "שכמובן" בעברו טרגדיה דומה לטרגדיה שבסיפור, מה שמעמיד אותו בדילמות, 2 בלשים שמתחרים ביניהם על תשומת לבו של מפקח הבילוש ושוטרת שמגלה יכולות מרשימות. סיפורו של צוות שוטרים גנרי בעיירה אוקספורד. המשפחה המתוארת בסיפור - די מטורללת עם רקע בעייתי של כל אחד ממרכיביה - למעט הילדה בת השמונה שנעלמת והסיפור סובב סביב תעלומת מותה?/חטיפתה?/מקום הימצאה?. בספר שהוא עדכני לזמננו משולבים שרשורים של הודעות טוויטר של השכנים ושל תושבים נוספים המגיבים על בקשת המשטרה לסייע בחיפושים. בסה"כ חטיף בלשי נחמד ולא יותר.”