#
היה לו מקדם עניין עבורי – הסופר הוא גרמני הכותב על גרמניה של 1992 – הזמן בו מתרחש הסיפור – ו-1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, כשהאמריקאים נמצאים צעד לפני ניצחון. הבנתי שהוא סוג של מותחן עם סוג של כתיבה היסטורית – ולקחתי.
למרות ההתחלה המבטיחה – מין כתיבה קלילה שאינה לוקחת את עצמה ברצינות – הבנתי מהר מאד שהספר יצטרף לערמה הגובהת של ספרים מניפולטיביים שתכליתם לשכנע את הקורא שיש עומק בריק הגדול.
הסיפור נפתח בשיירה של אסירות שאנשי האס אס מוליכים מהמחנה בו נמצאו, שכבר נכבש, לתוך גרמניה. (בעתיד זה ייקרא "מצעד המוות"). פור מתמקד באחת האסירות ובאחד מאנשי האס.אס. שנפגשו כבר בעבר.
גיבור הספר העוסק בתעלומה מהעבר הגולשת להווה, הוא שוטר צעיר, חנון שאינו מעגל פינות ומנסה להיצמד לערכים כמו יושר וכבוד. החבר שלו – אולי היה צורך להוסיף לתואר מירכאות - הוא היפוכו: גם תחמן, גם שלומיאל. בעל רקע משפחתי ואישי עברייני שיושר אינו אף בגדר המלצה עבורו. את השלישיה סוגרת פרקליטה, מבוגרת מהשניים בעשור, פתיינית ופלרטטנית המקיימת סוג של פלירט עם כל גבר בלי קשר למעמדו. המשטרה מתוארת בספר כאוסף של לא-יוצלחים, שלגמרי במקרה – לא בזכות שכל או מקצועיות – מגיעים לפתרון התעלומה.
יש פריחה בז'אנר "סיפורי שואה". הם נכתבים על ידי סופרים עכשוויים שכל הקשר שלהם לתקופה הוא בתחקיר חפוז שעשו ורצון להצטרף להצלחה המפוקפקת של הנושא. טבחיות של נאצים מפורסמים, כלבים חכמים מספרים את הסיפור מהזווית שלהם, אדריכלים שבנו מקומות מסתור (הא!), דירות-סגורות-מתקופת-השואה-שנחשפו, מפתחות, אין כמעט גבול לדמיון שמפעילים אותם סופרים, שחלק מקוראיהם מרגישים שהם קוראים סיפורים אמיתיים ומבקשים עוד. הספר הזה עושה דבר דומה. הוא מספר סיפור מופרך ומשתמש ברקע תקופתי ובמה שקרה שם על מנת לבדר.
קטונתי מליעץ לסופרים על מה לכתוב. ברור שמטרתם להלהיב כמה שיותר קוראים. אבל יש נושאים שהשימוש בהם צריך להיעשות בזהירות והקפדה ויש דברים שקצת קשה להתבדר מהם.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
