#
היה לו מקדם עניין עבורי – הסופר הוא גרמני הכותב על גרמניה של 1992 – הזמן בו מתרחש הסיפור – ו-1945, שלהי מלחמת העולם השנייה, כשהאמריקאים נמצאים צעד לפני ניצחון. הבנתי שהוא סוג של מותחן עם סוג של כתיבה היסטורית – ולקחתי.

למרות ההתחלה המבטיחה – מין כתיבה קלילה שאינה לוקחת את עצמה ברצינות – הבנתי מהר מאד שהספר יצטרף לערמה הגובהת של ספרים מניפולטיביים שתכליתם לשכנע את הקורא שיש עומק בריק הגדול.
הסיפור נפתח בשיירה של אסירות שאנשי האס אס מוליכים מהמחנה בו נמצאו, שכבר נכבש, לתוך גרמניה. (בעתיד זה ייקרא "מצעד המוות"). פור מתמקד באחת האסירות ובאחד מאנשי האס.אס. שנפגשו כבר בעבר.
גיבור הספר העוסק בתעלומה מהעבר הגולשת להווה, הוא שוטר צעיר, חנון שאינו מעגל פינות ומנסה להיצמד לערכים כמו יושר וכבוד. החבר שלו – אולי היה צורך להוסיף לתואר מירכאות - הוא היפוכו: גם תחמן, גם שלומיאל. בעל רקע משפחתי ואישי עברייני שיושר אינו אף בגדר המלצה עבורו. את השלישיה סוגרת פרקליטה, מבוגרת מהשניים בעשור, פתיינית ופלרטטנית המקיימת סוג של פלירט עם כל גבר בלי קשר למעמדו. המשטרה מתוארת בספר כאוסף של לא-יוצלחים, שלגמרי במקרה – לא בזכות שכל או מקצועיות – מגיעים לפתרון התעלומה.

יש פריחה בז'אנר "סיפורי שואה". הם נכתבים על ידי סופרים עכשוויים שכל הקשר שלהם לתקופה הוא בתחקיר חפוז שעשו ורצון להצטרף להצלחה המפוקפקת של הנושא. טבחיות של נאצים מפורסמים, כלבים חכמים מספרים את הסיפור מהזווית שלהם, אדריכלים שבנו מקומות מסתור (הא!), דירות-סגורות-מתקופת-השואה-שנחשפו, מפתחות, אין כמעט גבול לדמיון שמפעילים אותם סופרים, שחלק מקוראיהם מרגישים שהם קוראים סיפורים אמיתיים ומבקשים עוד. הספר הזה עושה דבר דומה. הוא מספר סיפור מופרך ומשתמש ברקע תקופתי ובמה שקרה שם על מנת לבדר.

קטונתי מליעץ לסופרים על מה לכתוב. ברור שמטרתם להלהיב כמה שיותר קוראים. אבל יש נושאים שהשימוש בהם צריך להיעשות בזהירות והקפדה ויש דברים שקצת קשה להתבדר מהם.

זמן רב נדרש לי בכדי לאסוף את עצמי ולכתוב ביקורת על הספר הנהדר הזה.
קשה לי עם ספרי שואה, ועוד יותר מכך, קשה לי עם ספרים בנושא השואה ממבט של האוכלוסייה שלא חוותה אותה על בשרה. בתור נכדה לניצולת שואה שמיאנה לספר על קורותיה בתקופה האפלה הזו של האנושות, קראתי כל ספר בנושא שיכלתי לשים יד עליו. הספרים זעזעו אותי, והעצב שהותירו בי לא שכך במשך זמן רב. אך כאשר אני קוראת ספרים כדוגמת הספר הזה, ממלא אותי רגש אחר - זעם. זעם על "האחרים" - אלו שהיו שם, אך לא נקפו אצבע בכדי למנוע את המצב, אלו שנתנו יד לעוולת, ואלו שסייעו להסתיר את פראי האדם ומעשיהם לאחר מכן.

הספר עוסק בחקירת רצח של יהודיה בשואה, שגופתה התגלתה לאחר שנים רבות, בחוקרים הלא מנוסים, בעיירה המנסה לכסות על פשעי השתיקה וההסתרה ובסיפור המקרה עצמו. הזמן בספר נע בין המקרה (סוף מלחמת העולם השניה) לימינו אנו, ולאט מתקלפות השכבות, עד לסופו המפתיע של הסיפור.
במהלך הקריאה חשבתי לא פעם על התנהגותם של האנשים ה"פשוטים"- החוואים שדרכם עברה משלחת הנשים והיו עדים ליחס כלפיהן מצד שוביהן, אנשי העיירה שחיפו על רצח ורוצח ולמרות שידעו מה מתחולל סביבם, בחרו להבליג ולהמשיך בחייהם כרגיל. חשבתי גם על כל אותם רוצחים שלא נתנו את הדין על פשעיהם, והמשיכו לחיות ללא חשש. וזה הרתיח אותי, מה שגרם לי לאהוב את הספר, שכן כל ספר המעורר בי רגשות עזים כאלו, הוא ספר ששווה לקוראו.

זהו לא ספר שואה. זהו ספר מתח העוסק בתקופת השואה, אך כישראלים, שחווים מדי שנה את יום השואה ואת ההיסטוריה של אותה תקופה, הוא יכול להיות הרבה יותר מכך.

על כוס בירה שומע שוטר צעיר על גופת אישה שקבורה מאז שנות הארבעים בכנסייה קטנה בעיירה עוד יותר קטנה בגרמניה.

הספר נא ונד בין תקופת השואה ממש לקראת סופה עת פלישת האמריקאים לגרמניה ועד ולימי 1992 קורות אותו סיפור.
עיירה קטנה, אנשים קשיי יום עובדי אדמה פשוטים חשדניים חלקם נקלעו שלא מרצונם למכונת ההרג הזו, הרי על כל הגברים היה להתגייס לרייך או לקחת חלק בדרך זו או אחרת במלחמה.

שוטר צעיר בשם ואלנר שומע על גופת האישה הקבורה ומחליט לחקור ולברר מי היא ועל מה מדובר, בתחנת משטרה קטנה כמו בעיירה כקטנה כך מתנהלים השוטרים בסוג של שלומיאליות אשר מפעם לפעם העלה בי חיוך למרות נושא השואה שריחף באויר.

ואלנר בשוטר הצעיר בליווי קלאודיה הפרקליטה המבוגרת ממנו והפלרטטנית מתחילים לחקור את אנשי העיירה ותוך כדי כך מעירים מרבצם כמה סודות אפלים של קורות אותם אנשים אז בשנות הארבעים, איפה הם היו? תחת מי שרתו ובאילו תפקידים? האם יש דם על ידיהם? האם החיים תחת כיבוש הנאצי הביא אותם לידי מעשה רצח?

השאלות נשאלות נחקרים האנשים והסודות יוצאים לאור בסוף מפתיע דרך מעצר חשודים, חטיפה לא צפויה מוות לא ידוע מראש והומור, כן כן קצת הומור שנשזר פה ושם דרך התנהלותם השלומיאלית של אנשי החוק.

ספר בהחלט מפתיע וסוחף עם מתח לצידו.

Haven't the Jewish people suffered enough ?
כפי שציינו עמיתיי המכובדים, יש לספר פרינס שעל פניו נראה מבטיח ביותר, בעיקר לחובבי ספרות מתח הסטורית.
לצערי הרב העלילה אינה עומדת בצפיות, אפילו לא בקריטריון הבסיסי של בידור טפשי. הדמויות נשאבו מסרט תיכון אמריקאי חסר כריזמה והעלילה מסרטי מתח משנות ה-90.
נקודת האור היחידה בספר בשבילי היא בזווית הגרמנית והייחודית על אנשי הss שלוקחים חלק בספר, בעיקר כנבלים, אבל כנבלים עם אישיות ורצונות כלשהם. זוהי גישה שלא נתקלתי בה הרבה במדיה פופולרית ועל כך מגיע לסופר הגרמני שבח שיתרגם לשני כוכבים.

נ.ב האישיות של הדמויות הנשיות בספר חד גונית טיפשיות ברמה בלתי נסלחת. אחרי קטעים שכאלה לא נותר אלא לעשות הפסקה מהספר ולחזור אליו כשהבחילה עוברת

נרגשת להיות הראשונה שכותבת ביקורת על ספר מתח שלגמרי שווה קריאה!

יום א' של המתים הינו ספר מתח תקופתי שקריאתו נעה בין 1945 ל-1992, אך לא בצורה מעיקה אלא ככלי שלנו הקוראים להצטרף לחוויותיהם של הדמויות השונות, ולהחשף לפרטים נוספים בחקירה. העלילה כזו שאינך יכול לצפות את הבאות וכמו החוקרים עצמם גם אני כקוראת מצאתי את עצמי מופתעת מתוצאותיה הסופיות.

הכתיבה (והתרגום) טובים, ומספקים לקורא את היכולת לקרוא בצורה שוטפת, במקרה שלי את רובו קראתי ביום כיפור ללא צורך לערוך הפסקות רבות(:

אתחיל מזה שממש לא אהבתי את הכריכה ולדעתי היא לא מספיק משקפת את תוכן הספר.
הספר מספר על שתי תקופות במקביל, האחת שהתרחשה במאי 1945 בדירנבאך שבגרמנייה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה רגע לפני הגעתם של האמריקנים והשנייה בסתיו 1992, בעיירה בווארית ליד מינכן.
המידע על גופה של אישה שהוסתרה בארון זכוכית במרתף של כנסייה ישנה וקטנה הגיע דווקא מניסל העצור הבעייתי של העיירה, בערב לא צפוי של שתייה ללא גבולות.
שני השוטרים- ואלנר וקרויטנר מתחילים בחקירה לכאורה פשוטה, ביחד עם קלאודיה פרקליטת המדינה אך ככל שהחקירה מתקדמת מתגלים דברים חדשים ומפתיעים שמטים את הראיות כלפי חשוד עיקרי- אלברט קילינג. בנתיים אווה בק מהעיירה גם נרצח והחקירה תופסת תאוצה.
האם הרצח של בק קשור לרצח של פרידה והאם מדובר באותו רוצח?
זאת ועוד תגלו בספר.
הז'אנר של הספר הוא מתח על אף שמבחינתי לא היה מתח עוצמתי בספר (כמו שכתוב בתקציר), לא עצרתי את הנשימה אפילו לא פעם אחת במהלך הקריאה וגם לא קראתי את הספר בשקיקה, להיפך לקח לי הרבה זמן לסיים אותו. בעצם אפשר להגיד שהספר הוא טוב וענייני (יותר מדי ענייני) והכתיבה זורמת, אך מאופקת.
לטעמי היה בו משהו חסר, אם זה קצת 'פלפל' ואם זה תיאור רגשות של הדמויות והפגנתם ולכן לא הרגשתי שאני נסחפת אחריו. היה מורגש הקור רוח האופייני לגרמנים וזה גרם לי לאי נוחות מסוימת. היה בהחלט מוזר לקרוא על השואה מנקודת מבט גרמנית. נטולת כל רגש.
הספר כתוב בגוף שלישי מפי מספר יודע כול, דבר שלדעתי הוסיף להרגשת הריחוק והאיפוק שנשקפה מתוך הספר.
הדמויות היו קצת אנמיות ולא מאוד עגולות, על אף שהיו כמה קטעים מצחיקים פה ושם לאורך הספר ואף רגעים מסוימים שצימררו אותי וגרמו לי לזעזוע ועצב.
העלילה עצמה הייתה טובה ומעניינת ובסופו של דבר זו הסיבה שהמשכתי לקרוא, הייתי סקרנית מאוד לדעת איך תיפתר התעלומה ומי הוא הרוצח של פרידה ושל בק.
בסוף הספר היה טוויסט בעלילה שטרף את כל הקלפים ובהחלט היה מפתיע ולא צפוי, כיאה לספרי מתח.
עוד אציין שהעריכה, התרגום וההגה היו מצויינים ועל כך מגיע שאפו להוצאה.
שורה תחתונה- דעתי חלוקה על הספר הזה, היו דברים שאהבתי והיו שפחות, לכן הקריאה לשיקולכם.