#
הכי מעצבן זה שאני יכולה לבוא בטענות רק לעצמי. יש התנייה בספרייה שלי, שאם את/ה רואה ספר חדש – קח אותו מהר בלי לבדוק בציציות. חוק הנדירוּת. אם הייתי עוצרת רגע לקרוא עליו הייתי מבינה שמדובר בסופרת שכתבה את "שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק" שהייתי רחוקה מלהתפעל ממנו, ואת הספר הזה היא כתבה אחרי ההצלחה ההיסטרית(!) של הראשון, כך שכל בעל כישורי הסקת מסקנות בסיסיים יכול להבין מה לפניו.
רוברטה ארנולד היא באמצע שנות השלושים שלה, בשנת 1980, שהיא שנת יציאתו של הספר הזה לאור. היא בעלת פגם חמור ביותר – למרות גילה המופלג היא לא הצליחה להתחתן עד כה, וכל מי שקרא את "שילה לוין..." מבין שהיא הגיעה לתאריך התפוגה שלה. במקום להחליט להתאבד – כמו שפארנט חושבת שמן הראוי במצב הסופני הזה – היא מחליטה לעשות את המקבילה – ללדת ילד כאם יחידנית. [זו, אגב, נקודת הזכות הבודדת שמצאתי בספר. בשנת 1980 אולי זה היה מקורי] היא מרכיבה רשימה של שבעה גברים, חלקם אקסים, חלקם נחשקים, ומחליטה שהיא תרצה לתת לכולם סיכוי שווה להיות אבי התינוק הנחשק, שבדומה לישו היא לא רוצה לדעת מי הוא באמת אביו. מהמקום הזה מתגלגלת העלילה בשנינות של פח והומור-פטישים, עם תיאורים מחיי המין המשעממים של רוברטה, יחסיה עם חברתה הטובה (הא!) ועם אמה, יחסיה הוירטואלים עם פול ניומן שהוא מאגר הגנים האולטימטיבי אליבא דפארנט ויחסיה הדו-ערכיים עם היהדות. אם תרצו – דמיינו את וודי אלן המשוכנע בשנינותו, הוסיפו לו עוד בדיחות עם זקן ארוך – ופגשתם את פארנט.
יש סיבה שהספר הזה נשכח – הוא פשוט סתמי ללא שום יתרון שהצלחתי להבחין בו. המתרגמת – שלי גרוס שתרגמה מחדש גם את "שילה לוין..." - מכניסה את עצמה לטקסט בהערות מתחכמות וכאילו מחכימות ושנונות, מנסה להסביר הקשרים תרבותיים ומקומיים ולפרש משחקי מלים ובדיחות, ומוסיפה טרחנות מיותרת לטקסט טרחני ומשמים בפני עצמו.
אז למה המשכתי לקרוא? שתי סיבות. האחת – ללמד את עצמי לקח. מגיע לי איזה עונש על ששאלתי ספר לפי מראהו החיצוני. הסיבה השנייה היא שבסוף התקציר - שאני מנחשת שנכתב על ידי גרוס - כתוב "וחוץ מזה, הסוף נהדר." וזה אחד השקרים המפוארים שקראתי על כריכה אחורית. אז העונש מגיע לי גם על היותי פתי מאמין לכל דבר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
