#
לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, בדקתי את הביקורות עליו וחשכו עיני: שלוש ביקורות, שתיים של 2 כוכבים ואחת של כוכב אחד, שכבה לפני מליוני שנים. למרות זאת התחלתי לקרוא אותו ו(אולי) בזכות הנמכת הציפיות או סיבה אחרת, חשבתי (גם) אחרת.

יש משהו בדברי המבקרים לפני. זה ספר שלוקח את הזמן שלו ופורש את יריעתו לפני הקורא(ת) כאילו אין מחר. עד עמוד 200 אין מה לדבר על מתח. לפניו זה סיפור עם הרבה דמויות, לא תמיד מוכרות לקורא, ודי הרבה חוסר בהקשר. שתי תכונות עמדו לזכות הספר מהתחלה. הכתיבה הטובה והעובדה שזה ספר (ריגול? לא ממש) מודרני. סטיינהאור נועץ יתד בקרקע הקשה של שירותי הביטחון של ארה"ב ומקים בעזרתה אוהל, ביקתה, צריף ולבסוף בית. "האנשים הרעים" בספר הזה אינם המקובלים, (מדינה זרה, ארגון פשע גלובלי, טייקון רצחני) אם כי גם בחירתו של סטיינהאור אינה מקורית במיוחד. הוא מתייחס לעוצמה שיש למספר גבוה של אנשים מוחים ברחובות, ולחרדה שאלה מעוררים במסדרונות השלטון, ולרצון של שירותים חשאיים "לנהל" את מחאת ההמון, רצון שלפעמים אין לו דבר עם ביטחון, והוא ניסיון לשלוט בדברים שאינם ברי שליטה.

לא השתעממתי בקריאה, אבל גם המתח בספר הזה די מוגבל. סטיינהאור פורץ בקטעים שנראים כאילו הם עומדים להיות מותחים ואז נרגע וחוזר לשיגרת ה"הכל בסדר". הוא מתאר היטב את המתח התחרותי בין סוכנים באותה סוכנות חשאית. הוא נוגע במערכות הפוליטיות בארה"ב (שאני מודה שאני לא מכירה, מבינה או מתעניינת), ופותח נושאים צדדיים שאינו מפתח (אלימות במשפחה, אמהות יחידנית, וגם הנרקיסיות של סופר...) הוא ארוך מדי לסיפור שהוא מספר, יש בו קטעים כאילו פילוסופיים שנוגעים לסוג המחאות המתקיים באמריקה, שפחות עניינו אותי.

למרות שלא השתעממתי וקראתי עד הסוף, אני מסכימה חלקית לדברי המבקרים לפני: ארוך מדי, מיקוד היה עוזר ומספרים של עורך חסר רחמים היו משפרים אותו מאד.

אולן סטיינהאור נחשב לאחד מכותבי הריגול הטובים ביותר. אולי. הספר הזה משמים, משעמם וארוך... כל כך ארוך...
גם למכורים לז'אנר הוא לא מומלץ!

ההתחלה מבטיחה למדי.
סן פרנסיסקו, 2017. קווין מור מסמס לאמו ברכת פרידה, משליך לפח את שאריות הארוחה במסעדת הסושי עם הטלפון הנייד ורוב כרטיסי הפלסטיק ויוצא. בדרך ליעדו הוא מושך את שארית כספו-כמה מאות דולר- ומשליך את כרטיס הדביט האחרון. מרגיש חופשי, לא משועבד למסך הסלולרי ולפלסטיק כמו כל הסובבים אותו.
הוא בדרכו להיאסף על ידי ג'ורג' להצטרפות לתנועה מחתרתית- הבריגדה, מי שבחרו בדרך שונה, אנטי ממסדית, בהנהגת מרטין בישופ. ג'ורג' אוסף גם את טרייסי, צעירה מתוסכלת מחייה בעבודות עלובות עם בוסים בעלי ידיים ארוכות מדי...
הם לא היחידים. כמוהם יש מאות שרובם ככולם בשנות העשרים שמאסו בשיטה, מדברים על הפיכה ו..פוף! פשוט נעלמו תוך כמה ימים.
חלק מההשראה באה מתנועת 'קומנדו רוזה לוקסמבורג' הגרמנית.
רייצ'ל פרו מהבולשת הפדרלית בעלת היכרות מוקדמת עם הנושא מתחילה לגשש. בכל זאת, מאות נעלמו תוך ימים ללא עקבות.
הנעלמים מרחבי היבשת מגיעים למבנה אי שם בוויומינג לאינדוקטרינציה, הנחלת רעיונות מהפכניים אנטי ממשלתיים. הרצאות ואימוני ירי חובבניים למדי כשהמטרה היא לפגוע בדמויות השוטרים בין שלל המטרות.
הכל סבבה, אבל...
די מהר הספר מתחיל לייגע. מעבר תכוף מדי בין זמנים. פרקים לסירוגין בהווה ובעבר (עד שמונה שנים קודם). יותר מדי דמויות עד בלבול לעתים. סגנון בנאלי ('רייצ'ל חיבבה במיוחד את אשלי שאחרי הארוחה, מתודלקת ומדיפה ריח של בשר צלוי' כשזו חוזרת כתמיד מהמסעדה הברזילאית). רעיונות 'מהפכניים'- "הרס החלק בשיטה שמאפשר לאנשים להתעלם אחד מהשני". נאיבי ומגוחך לעתים- כל הגברים נקראים ג'ורג' והנשים מרי. מרי ירוקת העיניים, מרי מלואיזיאנה....ומה אם אני טראנסית? אני מרי? ג'ורג'? או יכולה להשתמש בשמי האמיתי? תוהה אחת.
וחבל, כי יש רעיון והנושא יכול להניב ספר טוב ומותח בהרבה.
הקיצר, לא משהו. לא מתרומם.
ובאידיש צחה- גורנישט.
אחרי פחות ממחצית הדרך הספיק לי. ממתינים לתורם עוד ספרים.
1.5 כוכבים.