#
לפני שהתחלתי לקרוא את הספר, בדקתי את הביקורות עליו וחשכו עיני: שלוש ביקורות, שתיים של 2 כוכבים ואחת של כוכב אחד, שכבה לפני מליוני שנים. למרות זאת התחלתי לקרוא אותו ו(אולי) בזכות הנמכת הציפיות או סיבה אחרת, חשבתי (גם) אחרת.
יש משהו בדברי המבקרים לפני. זה ספר שלוקח את הזמן שלו ופורש את יריעתו לפני הקורא(ת) כאילו אין מחר. עד עמוד 200 אין מה לדבר על מתח. לפניו זה סיפור עם הרבה דמויות, לא תמיד מוכרות לקורא, ודי הרבה חוסר בהקשר. שתי תכונות עמדו לזכות הספר מהתחלה. הכתיבה הטובה והעובדה שזה ספר (ריגול? לא ממש) מודרני. סטיינהאור נועץ יתד בקרקע הקשה של שירותי הביטחון של ארה"ב ומקים בעזרתה אוהל, ביקתה, צריף ולבסוף בית. "האנשים הרעים" בספר הזה אינם המקובלים, (מדינה זרה, ארגון פשע גלובלי, טייקון רצחני) אם כי גם בחירתו של סטיינהאור אינה מקורית במיוחד. הוא מתייחס לעוצמה שיש למספר גבוה של אנשים מוחים ברחובות, ולחרדה שאלה מעוררים במסדרונות השלטון, ולרצון של שירותים חשאיים "לנהל" את מחאת ההמון, רצון שלפעמים אין לו דבר עם ביטחון, והוא ניסיון לשלוט בדברים שאינם ברי שליטה.
לא השתעממתי בקריאה, אבל גם המתח בספר הזה די מוגבל. סטיינהאור פורץ בקטעים שנראים כאילו הם עומדים להיות מותחים ואז נרגע וחוזר לשיגרת ה"הכל בסדר". הוא מתאר היטב את המתח התחרותי בין סוכנים באותה סוכנות חשאית. הוא נוגע במערכות הפוליטיות בארה"ב (שאני מודה שאני לא מכירה, מבינה או מתעניינת), ופותח נושאים צדדיים שאינו מפתח (אלימות במשפחה, אמהות יחידנית, וגם הנרקיסיות של סופר...) הוא ארוך מדי לסיפור שהוא מספר, יש בו קטעים כאילו פילוסופיים שנוגעים לסוג המחאות המתקיים באמריקה, שפחות עניינו אותי.
למרות שלא השתעממתי וקראתי עד הסוף, אני מסכימה חלקית לדברי המבקרים לפני: ארוך מדי, מיקוד היה עוזר ומספרים של עורך חסר רחמים היו משפרים אותו מאד.


















