#
יש אנשים שמרבים בדיבור. מה שאפשר להסביר במשפט לוקח להם רבע שעה, הרבה דוגמאות, מלים המצטרפות למשפטים ובסוף הם שולפים עט ונייר ומציירים לך דיאגרמה, כי אולי לא הספיקו לך התיאורים בעל פה. הם מעייפים אותי כהוגן ובשיחה עם אחד כזה אני מוצאת את עצמי נאבקת בעצמי כדי להישאר איתו ולא לנדוד במחשבות לTo do list עד שיסיים את ההסברים.
זה מה שהרגשתי בספר הזה: המון סיפורים וסיפורי-משנה, המון דיאלוגים שלא תורמים לעלילה או לתובנות, רק מקשטים עוד ועוד את הדמויות, ממש כמו חדר ויקטוריאני – אם אפשר להוסיף עוד רהיט ועוד קישוטים, למה להשאיר מקום לנשום?
הפרולוג משנת 1948 הוא כתבה בעיתון על מציאת תינוקת נטושה באירלנד, בתקופה בה לידה מחוץ לנישואים היתה בושה כל כך גדולה, שמוטב מותו של תינוק מלסבול אותה. אחרי הפרולוג הספר מתמשך לשבוע מחג המולד של שנת 1994 עד האחד בינואר 1995. אותו שבוע מנסה להקיף את מחשבותיהן של הדמויות, החברים שלהן, הילדים שלהן, נקודות ציון בעברן, הגיגיהן וכו'. זה כולל טרגדיות, מחלות סופניות, קשיים זוגיים, מריבות של אחים, טיסה הזוייה במטוס פרטי, סיפור אהבה מתפתח, פשע ופושעים נתעבים וסוף שמגיע סוף סוף,
אירלנד חביבה עלי מאד וקראתי די הרבה ספרים העוסקים בה. אוקונר הוא אירי על פי מוצאו (ושמו) אבל נדמה לי שהוא חי בארה"ב. קראתי ביקורות משבחות על הספר הזה. אבל הספר – למרות היותו קל לקריאה ומעניין לפעמים – לא סיפק עבורי את הסחורה והרגשתי שהוא מלהג ומלהג ואני מטיילת לי למקומות מעניינים יותר. כתוב בסדר – כשאוקונר לא מנסה להוסיף עוד מלל ודוגמאות מיותרות. ראיתי שרוב כותבי הביקורת אהבו. אולי הייתי צריכה לקרוא אותו בדצמבר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
