#
יש אנשים שמרבים בדיבור. מה שאפשר להסביר במשפט לוקח להם רבע שעה, הרבה דוגמאות, מלים המצטרפות למשפטים ובסוף הם שולפים עט ונייר ומציירים לך דיאגרמה, כי אולי לא הספיקו לך התיאורים בעל פה. הם מעייפים אותי כהוגן ובשיחה עם אחד כזה אני מוצאת את עצמי נאבקת בעצמי כדי להישאר איתו ולא לנדוד במחשבות לTo do list עד שיסיים את ההסברים.

זה מה שהרגשתי בספר הזה: המון סיפורים וסיפורי-משנה, המון דיאלוגים שלא תורמים לעלילה או לתובנות, רק מקשטים עוד ועוד את הדמויות, ממש כמו חדר ויקטוריאני – אם אפשר להוסיף עוד רהיט ועוד קישוטים, למה להשאיר מקום לנשום?
הפרולוג משנת 1948 הוא כתבה בעיתון על מציאת תינוקת נטושה באירלנד, בתקופה בה לידה מחוץ לנישואים היתה בושה כל כך גדולה, שמוטב מותו של תינוק מלסבול אותה. אחרי הפרולוג הספר מתמשך לשבוע מחג המולד של שנת 1994 עד האחד בינואר 1995. אותו שבוע מנסה להקיף את מחשבותיהן של הדמויות, החברים שלהן, הילדים שלהן, נקודות ציון בעברן, הגיגיהן וכו'. זה כולל טרגדיות, מחלות סופניות, קשיים זוגיים, מריבות של אחים, טיסה הזוייה במטוס פרטי, סיפור אהבה מתפתח, פשע ופושעים נתעבים וסוף שמגיע סוף סוף,

אירלנד חביבה עלי מאד וקראתי די הרבה ספרים העוסקים בה. אוקונר הוא אירי על פי מוצאו (ושמו) אבל נדמה לי שהוא חי בארה"ב. קראתי ביקורות משבחות על הספר הזה. אבל הספר – למרות היותו קל לקריאה ומעניין לפעמים – לא סיפק עבורי את הסחורה והרגשתי שהוא מלהג ומלהג ואני מטיילת לי למקומות מעניינים יותר. כתוב בסדר – כשאוקונר לא מנסה להוסיף עוד מלל ודוגמאות מיותרות. ראיתי שרוב כותבי הביקורת אהבו. אולי הייתי צריכה לקרוא אותו בדצמבר.

אירלנד האפורה והקודרת מתכתבת באופן מושלם עם תוכן הספר הקודר אף הוא, ויחד עם זאת כל כך מענג ומלטף את הנשמה.

מרטין אייקן הוא קצין משטרה מדבלין, ואלן קונלי היא מורה ממנהטן, ניו יורק. כל אחד מהם, מסיבותיו שלו , חוזרים לאינישאוון. ימיה של אלן הולכים ונוזלים מבין אצבעותיה, ואילו ימי הזוהר של מרטין מאחוריו. כל אחד מהם עומד בפני נקודת שבר בחייו, וכשהשניים נפגשים באופן אקראי- החיבור ביניהם מיידי וחזק.

דווקא מתהומות העצב, הבדידות, והיגון אשר אופפים כל אחד מהם- נוצר חיבור עדין ויפה, והוא מרגיש הכי אמיתי וחף מכל זיוף.

תמיד כיף ונעים לקרוא סיפורי אהבה, ועל אהבה. ולכל גיל יש את סיפור האהבה שלו. אבל סיפור אהבה של אמצע החיים, כזה שבא מבפנים, מהרבדים היותר עמוקים, יש בו משהו יותר מרגש.

קודר, כבר כתבתי, אבל מסתיים באופטימיות, וסיימתי לקרוא אותו כשחיוך קל עלה על פניי. לא שמעתי לפני כן על הספר- וזכיתי בהפתעה נעימה שריתקה אותי מתחילתו ועד סופו.

בחזרה לאינישאוון- ג'וזף אוקנור


בתקופה האחרונה אני קורא לא מעט ספרים כנראה שהקיץ הזה מפוצץ אצלי היטב את תאי המוח כך שיש נחמה לפתוח ספר תחת מזגן צונן ולעוף על הדמויות. אולי בעצם אני מתחבא מעצמי כך שמאז שסיימתי את כתב היד החדש שלי ואני לא יכול להקליד מילים אני מתנחם בספרים ומוזיקה.
בדרך כלל אני קורא ספרים מגוונים ובשנה האחרונה אני מחפש אחרי סופרים סופרות אסייתיים או דרום אמריקאים שקיים בהם צליל אחר של מילים. ובשל הפרעת הקשב שלי אני חייב לקרוא כמה ספרים יחד. סוג של תרפיה או לקיחת אחריות לסיום הספר. ולפתע ספר אירי נצץ על מדף הספרייה שטרף את הכול.

מעולם לא הייתי באירלנד אבל היא רשומה לי בהחלט כחלק מימי המסע שאני מתכנן לעצמי כבר שנים. המוזיקה האירית כבר נטמעה בי המון שנים. בעיני וואן מוריסון בהחלט הוא אלוהים חיים ואיתו עוד כמה גיבורי צליל. בירה אני שותה היטב אז עד פה אני די מסודר. ותמיד משהו באדוות של אירלנד משך את עיניי. הספר הזה נלקח מהספרייה כי קראתי עליו ביקרות כאן או שם ובהחלט מקבץ המילים מצאו חן בעיני. הספר הוא אירי אמריקאי ובהחלט הוא הרבה יותר אירי. מתקיימת בין דפיו מרירות אירית בתוספת מקטעים על אירלנד השסועה והטראומטית.
הספר נכתב מצוין והוא מסחרר יש בו חלקים שאתה משתהה ויש חלקים שאתה קורא אותם מהר מאד. היכולת של הסופר לכרוך גיבורים מחלקים שונים בכפיפה אחת היא נהדרת בתוספת היכולת הנהדרת ללהטט עם הקורא ולקפוץ ממקום למקום שזאת אומנות. הספר ריתק אותי בשל סיבות אלה אבל בלט גם בעיניי בגלל חוסר היהירות שבו הוא נכתב ללא כוונות מתוחכמות המסתתרות מעבר למילים המספרות סיפור. בהחלט מחוות של סופר הידוע לכתוב וליצור למעמקים כך שיצרו פסיפס מרתק עצוב. בדומה לנאמר בגב הכריכה. מדובר על סימפוניה מתוקה מרירה.
אני ממליץ על הספר בכל עת לא רק בעונת קיץ רותחת
וכמובן מוסיף צליל של ואן מוריסון הנביא האירי


. https://www.youtube.com/watch?v=hrsq1werkfs

ספר מצוין. גיליתי אותו במקרה ולא הצטערתי על כך. כתוב מקסים ואי-אפשר לעזוב אותו. ומי שאוהב את אירלנד, ייהנה עוד יותר. מומלץ בחום!