• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הרי הפחם

הרי הפחם

מאת ג'ון גרישם

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
הרי הפחם

הרי הפחם

מאת ג'ון גרישם

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2015
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/6
ביקורות על הרי הפחם
הבאה
עומר ציוני
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 3 שנים

“גרישם יודע לכתוב. והכי טוב הוא יודע לכתוב על המקצוע שלו - עריכת דין. והכי טוב הוא יודע לכתוב על הסבי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•2 דקות קריאה

#
הספר עוסק באחד הנושאים המטרידים היום: הסביבה. ליתר דיוק למי שייכים הקרקע, המים שאנו שותים והאוויר שאנו נושמים. האם אפשר לקנות אותם ולהפוך את התושבים לבני ערובה, החיים חיי עבודה מפרכת ומתים מוקדם – בייסורים – כי בעלי הממון עשו קופה על חייהם ובריאותם?

על הדרך גרישם משווה בין החיים בפיסגת העולם – במנהטן – שחיה עורכת דין צעירה העובדת בשביל משרד ענק – עבודה מפרכת ומשעממת שהגזר - עוד ועוד כסף ומוניטין, מחפה על השוט – חיים בלתי אפשריים במשרדים מוארי נאון, שעות עבודה בלתי נגמרות המאפשרות "לחיות טוב" אבל לא לחיות בכלל, לבין החיים בעיירה שכוחת אל בחבל האפלצ'יה במשרד של עורכי דין המציע עזרה משפטית חינם לאלה שידם אינה משגת את השירות הזה, שלעניים, מקופחים ובורים עושה לפעמים את ההבדל בין ראש מעל המים לטביעה.

עורכי דין הם מתווכים. לא פחות ולא יותר. הם מכירים תהליכים וביורוקרטייה שאנשים מהשורה אינם מכירים. החיים המודרניים הפכו כה מסובכים, ודורשים ידע בחוקים ובכללים, שיש צורך במי שמכיר את ההתנהלות הביורוקרטית ואיך לחיות לצידה.
והצדק, אתם שואלים? אנחנו רגילים לקשר בין משפטים לצדק. אבל בעריכת דין אין מדובר בצדק אלא בכללים התנהלות. ואנחנו בוגרי סרטים וסדרות בנושאי משפטים עדיין מצפים לעורך הדין התותח, שלומד את התיק, חוקר את המקרה ובבית המשפט יצביע על הפושע האמיתי וישחרר את הנאשם החף מפשע להמשיך בחייו...

והספר? מבחינה ספרותית הוא לא טוב, לדעתי. גרישם ניסה להקיף המון נושאים כבדים - הגנה על סביבה, חוקי עבודה, (שמדהימים אותי כל פעם שאני קוראת ומשווה בין חיי העובדים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לבין חייהם פה, בפסיק שלנו על המפה) צדקה פרטית במקום מחוייבות של המדינה, שרירות של רשויות החוק. כל הנושאים האלה ועוד בספר של 250 עמודים. התוצאה שיטחית ועושה עוול לנושאים הרציניים בהם הוא דן.

אבל גרישם נלחם באופן עקבי בעוולות החברתיות בארצו ועושה זאת באומץ וביושר ואפילו מתפרנס מזה לא רע. אתן לו להינות מהספק.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של michalro
michalro
תמונה של גלית
גלית
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
29קוראים|גיל ממוצע61|55%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

28 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

רב תודות, עומר.

אני מניחה שגרישם החזיק בהשקפתו החברתית גם לפני שכתב ספרים. ספרו הראשון "עת להרוג" עוסק באונס של חסרת ישע, בגזענות ואלימות. אני מניחה שאת ספריו הראשונים הוא השתדל לכתוב כרבי מכר, כדי להתפרנס. אבל מרגע שהפך ידוע, חלקו היחסי של התחום החברתי בספריו גדל מאד והשתלט בערך על הסיפור.
עומר ציוני
עומר ציוני•לפני 8 שנים
אהבתי מאד את חדות הביקורת שלך והזיהוי של התהליך שעובר על גרישם לאחרונה - הרצון להיות צודק, טרנדי ומקובל על כולם. הרצון הזה פוגע ביכולתו כסופר, אפילו כסופר-עו"ד בעל מבנה סיפורי פחות-או-יותר קבוע.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, רץ.

רץ
רץ•לפני 8 שנים

ביקורת מרשימה - על העולם כפי שהוא היום, אהבתי.

yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, Pulp_Fiction

יש סופרים שהערך המוסף שלהם גבוה מיכולתם הספרותית. גרישם - שלדעתי הוא סופר טוב - הוא אחד מהם. בזכות ההתייחסות לבעיות חברתיות (שבגללן, נראה לי, חלק מקוראיו מאסו בו) סופר נוסף כזה הוא, לדעתי, מארק טוויין: אל יכולת הכתיבה שלו, השנינות הלא רגילה וטוויית הסיפורים מצטרפת האג'נדה שלו.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

נעמי גם אני לא ממעריצי התרבות האמריקאית

ואני יודעת שקל יותר להוריד את קרנו של משהו שאני לא מעריצה אותו מלכתחילה...
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

שונרא - מדוייק מה שאמרת.

הגישה האמריקאית אינה מעודדת חיסכון וחלוקת משאבים. היא מעודדת צריכה. וכבר הוכיחו חכמים ממני שכל סכום - גם דמיוני - של משכורת שמקבל עובד, יגמר לעתים קרובות לפני מועד התשלום הבא. בארצות הברית קל מאד לצרוך דברים באשראי. קשה הרבה יותר לשלם את החובות, אם יצא וחלית, פוטרת או שהחברה פשטה רגל.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 8 שנים

תודה, יעל

סגנון הכתיבה של גרישם לא ממש מדבר אליי. אבל ספריו מתמקדים בנושאים חשובים ומעוררים דיון ערכי- פילוסופי מעמיק לרוב.הוא גם יודע להציג אותם בצורה הנכונה. לא יודע לגבי הספר הזה אבל מה שאני כן יודע זה א'- יש הרבה יותר מדי עורכי דין. ב'- הקפיטליזם בסגנון האמריקני הוא הוא המחולל המשמעותי ביותר של נזק לכדור הארץ.
נעמי
נעמי•לפני 8 שנים
הזוי ממש. לא שאני מעריצה גדולה של ארהב, אבל העובדה הזאת מורידה את קרנה בצורה דרסטית.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

ארה"ב היא ענקית, ולמדינות שונות בה חוקים שונים.

אבל אסתכן בהכללה - המנטליות האמריקאית אינה גורסת הגנה על עובדים. הגישה האמריקאית גורסת שאין להגביל את זכותו של מעביד להעסיק ולפטר עובדים כרצונו. הגישה הזו גורסת גם שכל מה שצריך הוא הסכם בין מעסיק לעובד. אבל ברוב המקרים המעסיק חזק יותר, יכול לדרוש יותר והעובד שצריך להתפרנס יתיישר עם הדרישות. בספר הזה מסופר על עורכת דין שעובדת מאה שעות ויותר בשבוע, ומגיעה לה חופשה משולמת של שבועיים בשנה. רק לסבר את האוזן - שבועיים בשנה (12 יום עוקבים) זה מינימום חופשה פה, לעובד מתחיל, ועם הותק עולה מספר הימים שהעובד זכאי להם והמעסיק אינו יכול להימנע מלשלם עבורם.
נעמי
נעמי•לפני 8 שנים
תודה יעל. הצורך בחוקי עבודה ברור וחיוני. תהיתי על ההבדלים בין חוקי העבודה שלנו ושלהם, אבל עכשיו את מדהימה אותי כשאת אומרת שאין בארה"ב חוקי עבודה?? רק צדקה פרטית כפי שכתבת?
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

וגם נדמה שהם תמיד חיים משבוע לשבוע, מחודש לחודש. אין שום דבר בצד ליום סגריר.

פוטרת מהעבודה ואז פיגרת בתשלום משכנתא אחד ואז הבנק זרק אותך מהבית ואז הפכת להיות הומלס שמתגורר באוטו ואז נאלצת למכור גם אותו כדי לקבל כמה גרושים לקנות אוכל בסופר. הנפילה היא כל כך מהירה.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, נעמי.

אנחנו רגילים למינימום הגנה על העובד (בחוקי המדינה, גם אם אינו שייך לאיגוד עובדים) ומעביד מוגבל בחוק בדרישות שהוא יפנה לעובד (שהוא הצד החלש במשוואה). באין חוקי עבודה (אם כי החוקים שונים שם ממדינה למדינה) מעביד יכול לדרוש שעות עבודה רבות בלי לשלם עליהן, יכול לדרוש עבודה ביום המנוחה, יכול לפטר ברגע (גם חולים ונשים הרות) ובחלק מהמדינות אין פיצויי פיטורין. מיותר להדגיש שאין צבירת זכויות פנסייה. אז נראה כאילו הם מרוויחים שם המון כסף (המעסיק אינו מפריש משכרם למס הכנסה, זה מוטל עליהם) וכאילו החיים מאד זולים שם. אבל המרחק בין שכיר המשתכר משכורת מכובדת לבין הומלס שחי במכונית במקרה הטוב - אינו גדול. והמרחק בין עובד שעובד קשה לבין מובטל - קטן עוד יותר. ומדובר בכל המעמדות. (אם מעניין אותך - קראי את "מדורת ההבלים" של טום וולף. ספר נהדר המתאר את התהליך)
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

אפרתי ושונרא:

הדבר הכי גרוע בסמלים שתיארתם הוא שאנשים בפרובינציות אומרים "גם אני רוצה"... לאכול קרטונים לארוחת הבוקר, לשפוך מיץ עגבניות סמיך ומתוק על כל דבר, ולמה הילדים שלי לא כאלה מתוקים ומצחיקים כמו הילדים האמריקאים???
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

שונרא - הקטע על קופסת הקרטון יפה בעיני, ואני זוכרת שקראתי אותו.

הנקודה היא שקופסת הקרטון - וגם איש האבטחה המלווה את המפוטר - שייכים לארצות הברית. שם מרגע שפיטרת - המפוטר הוא האוייב.גם פה יש פיטורים, אבל שני הסממנים האלה אינם משתתפים בטכס.
נעמי
נעמי•לפני 8 שנים
מדוע חוקי העבודה שלהם מדהימים? אני בורה לגמרי ואשמח ללמוד.
אפרתי
אפרתי•לפני 8 שנים

כן. לא החמצת כלום. אני חייבת להוסיף משהו.

הבית תמיד נקי ומצוחצח, למרות שאין אף פעם עוזרת ברקע ולמרות שהאמריקאים ידועים בתור בלגניסטים כרוניים ולמרות שעזבו בבוקר מטבח עם דגנים/ג'ריקן/סירופ וכלים מלוכלכים. לילד יש עיניים חומות וכשהוא מתבגר, הנה זה פלא, עיניו הופכות כחולות. או הפוך. חוזרים הביתה מורעבים מיום מפרך ועומדים שלוש שעות במטבח כדי להכין ארוחת גורמה, בלי לחטוף כלום מהמקרר, חוץ מלגימות מעודנות של יין אדום. הבלשיות מתרוצצות תמיד בנעלי עקב סטילטו של 12 ס"מ מינימום. כשנכנסים עם אקדחים לבית ריק אף פעם לא מדליקים אור, תמיד מתרוצצים עם הפנסים. כשאוכלים ארוחת ערב יש אלף קערות של מנות וערמות של פירה תפוחי אדמה. מה עושים עם השאריות? בכל חתונה יש איזה שושבין או שושבינה שיכורים שיספרו את האמת המרה על החתן או הכלה. גם חג ההודיה, חג המולד או ראש השנה האזרחית הם המועדים המועדים לפורענות משפחתית או לחיבוק מחודש של הבן או הבת הדחויים. לכל אחד יש עליית גג, שבה הוא שומר את המחברות של הסבתא מכיתה גימל ואת הכיסא עם שלוש הרגליים. שלא לדבר על המאוורר שלא מסתובב מזמן. והם עולים לשם ומחטטים בממצאים כאילו הפחד היחיד הוא מאבק ולא מג'וקים או מעכברים.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

טוב, פתחת פה נישה אינסופית. התרומה הצנועה שלי:

# קולקציה של קופסאות סיריאל לארוחת בוקר + ג'ריקן בגודל מפלצתי של אורנג' ג'וס + פנקייקס שתמיד נגמר להם המייפל סירופ + קרטון חלב שנשארו בו שתיים וחצי טיפות. # מכונית שתמיד תמתין לה חנייה פנויה בחזית הבניין/חנות/משרד שאליו הנהג צריך להגיע. # מפגש משנה חיים במעבר של נייר הטואלט בסופרמרקט בדיוק ביום שבו יצאת מהבית עם בגדי ג'יפה ושיער מלוכלך. # קריאת ספר הארד קאבר של 1,200 עמודים במינימום במיטה אחרי יום ארוך וזוועתי שהוציא לך את החשק לחיות. # הקהל של מרתה סטיוארט ואופרה ווינפרי הן רק נשים והן תמיד יהיו לבושות בסריגים בשלל צבעי הקשת העליזים. תמיד יהיה פיזור ספונטני לחלוטין של ורוד בזוקה, ירוק דשא, תכלת שמיים, צהוב שמש, כתום תפוז, כחול עמוק, סגול בוהק. אף פעם אין סריג לבן, שחור או אפור סתמיים. # סלסלת נצרים עם מאפינז וריבה תוצרת בית לדיירים החדשים ברחוב שמיד או שהם הופכים להיות החברים הכי טובים שלך בעולם או שמתגלים כרוצחים סדרתיים.
אפרתי
אפרתי•לפני 8 שנים

שונרתי, יש כמה סמלים אמריקאים שאי אפשר בלעדיהם: קופסת הקרטון המפורסמת, שקית נייר חומה

מהסופר שעולה על גדותיה עם ירקות מבצבצים, מכונית שיוצאים ממנה ואף פעם לא נועלים, בעל ואשה שמתנשקים כשיוצאים לעבודה ותיכף תתרחש הקטסטרופה, ועיקר העיקרים, צחצוח השיניים לפני השינה בלי מקלחת...
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

יעל, כתבתי על קופסת הקרטון הזו פעם. הנה ציטוט עצמי:

"בפיטורים האלה תמיד יש קופסת קרטון. לא שקית, לא תרמיל, לא תיק, לא בראון פייפר בג, לא איזו קופסה מאולתרת שנשארה מהמשלוח של האוכל הסיני או מהאריזה של מכונת האספרסו החדשה. תמיד יש קופסת קרטון צחה וחדשה מדגם "הקרטון המשרדי מבשר הרעות" שכל תכליתה היא להכיל את שאריות החיים של המפוטר החדש. בקיצור, קל"ב: קרטון למובטל בטיטו. ואני חושבת לי... אם יפטרו את איש הקרטונים, מי יביא את הקרטון למפוטרים? בהחלט ייתכן שהמשרה הכי בטוחה, יציבה ונחשקת בכל חברה היא סמנכ"ל קרטונים. תמיד תהיה לו עבודה כי תמיד יהיו פיטורים. אני תוהה מי יהיה האחרון שיכבה את האור בחברה: המנכ"ל/יו"ר/נשיא או שמא סמנכ"ל הקרטונים?"
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

רב תודות, רחלי.

אכן הספר אינו מותח כמו חלק מספריו האחרים שקראת. אבלכמו שאמרה אפרתי הוא הוסיף לי ידע רב בתחום בהם אני בורה.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

אפרתי תודה רבה.

אכן הספר מסביר היטב - גם להדיוטות כמוני - את הפשע שעושות חברות הענק להרים תוך חיפוש כרייה זולה. והסביר היטב שהעניין אינו נוגע רק לאנשי "איכות הסביבה" או "מחבקי עצים". הוא נוגע לכל אחד שחי פה על הגלובוס.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, פואנטה.

אני אוהבת את גרישם הוא יודע לספר סיפור ויודע לכתוב אותו. מעבר לכך הוא מעלה נושאים חשובים ומלביש אותם - בדרך כלל - בסיפור טוב. אני לא יכולה לקרוא הרבה ממנו - בגלל הנושאים אבל (כמעט) תמיד נהנית לקרוא אותו
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, שונרא

אנשים שעובדים כל כך קשה - המון שעות 6 ימים בשבוע, ועוד קצת ביום השביעי. יש להם המון כסף שהם מבזבזים על מגורים יקרים, מסעדות שוחטות, חדרי כושר נחשבים שאין להם זמןלהגיע אליהם. אבל כשהחברה שלהם בקשיים הם מפוטרים (ללא שימוע...) ואיש אבטחה מלווה אותם ואת קופסת הקרטון שלהם החוצה, לרחוב.
רחלי (live)
רחלי (live)•לפני 8 שנים

תיארת את הספר ותוכנו בצורה נהדרת, לא נעים לכתוב את זה אבל קצת "דילגתי" בין השורות.

אבל אין ספק שגרישם כמעט בכל ספריו נוגע בדיוק בנקודות האלו גם בית צבוע אם אני זוכרת נכון, היה בדיוק על הנושאים האלו, מחסור בכסף, עוולות חברתיות, עבודה קשה ומאומצת.
אפרתי
אפרתי•לפני 8 שנים

קראתי את הספר לפני כמה חודשים. את צודקת בכל, ובכל זאת יצא לי משהו ממנו. יש לי נכדה

שאוהבת מאוד לקרוא וגם לשמוע. בשבת אחת שבתי ומשפחתה גם לנו אצלי, התחלתי לספר לה על מכרות הפחם. התברר שבדיוק היא למדה בטבע על מכרות פתוחים (הספר הזה לימד אותי את הנושא) ועל מכרות סגורים. אז סיפרתי לה כל מה שלמדתי מהספר (ולמדתי הרבה מאוד). על תאגידים וכרישים רודפי בצע, על עיירות קטנות בארצות הברית, על הסכנות שבמכרות, והתברר לי בפעם המי יודע כמה, שג'ון גרישם מעשיר אותי בכל ספר, לא באומנות, אלא בהתייחסות לנושאים חברתיים. וזה מה שאני אוהבת אצלו. סופר גדול? כלל וכלל לא. אבל המון נושאים חברתיים חשובים כמו זיהום מאגרי שתייה וגרימת מחלות קשות, נושא המושבעים, הרצת מועמדים לבית המשפט העליון, תככים פוליטיים, שחיתות תאגידים, צעצועים מסוכנים המיובאים מהמזרח הרחוק ומה לא. ומכל ספר אני יוצאת עשירה יותר.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 8 שנים

זכור לי במעורפל שניסיתי

איזה גרישם אחד או שניים ולא הלך בינינו. אולי הוא לא סופר מי יודע מה אבל הוא בטח העורך-דין הטוב ביותר מבין הסופרים. תיק שקנאי היה סרט טוב (לתקופתו).
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 8 שנים

אנשים שעובדים נורא קשה ויש להם קריירה מפוארת ומעוררת קנאה והם מרוויחים טונות כסף

אבל אין להם זמן לבזבז אותו כי הם כל הזמן בעבודה. אולי גם אין להם למי לחזור הביתה אחרי העבודה, אם הם בכלל מסיימים אי פעם לעבוד. ובעניין עורכי דין. זה לא ממש קשור אבל בכל זאת. יש חברת כנסת במחנה הציוני שקוראים לה רויטל סוויד. בכל פעם שהיא מעירה למישהו או מטיפה מוסר למישהו אחר או מרימה זעקת שבר על דבר כזה או אחר אני נזכרת שהמטיפה הצדקנית הזו הייתה הסניגורית של מארי פיזם - אימה של רוז פיזם.
28 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "הרי הפחם"

הרי הפחם

הרי הפחם

ג'ון גרישם

גרישם יודע לכתוב. והכי טוב הוא יודע לכתוב על המקצוע שלו - עריכת דין. והכי טוב הוא יודע לכתוב על הסביבה הכפרית בארצות הברית.
הספר הזה מצרף את שניהם לרבע מותחן חביב. מאבק בין חברות הענק העשירות מול הפועלים המסכנים שחייהם מסתיימים בכאב ובעוני. זה נושא שטוב וראוי להתמקד בו. צרפו לזה את החוויות הטראומטיות של 2008 ולפניכם ספר שטוב לקרוא בטיסה או בנופש. לא מותח מדי ולא כבד מדי, אבל בהחלט מעניין ושווה קריאה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•עומר ציוני
הרי הפחם

הרי הפחם

ג'ון גרישם

גרישם כתב סיפור יפה ונוגע ללב על מאבקם של כורי הפחם בארצות הברית. אולם למען האמת די התאכזבתי מהספר, משום שחיפשתי דרמת מתח משפטית. הספר הוא לא כל כך דרמטי, יש בו בקושי הדיינות בתוך בית המשפט וכמעט שאין בו מתח. מי שמחפש ספר קצבי ומותח- לא ימצא את מבוקשו כאן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•פשוט
הרי הפחם

הרי הפחם

ג'ון גרישם

ספר משעמם ביותר. ג'ון גרישם כנראה איבד את מגע הזהב שלו בכתיבה בשנים האחרונות. הספר עוסק אומנם בנושא חשוב (הנזק הסביבתי והבריאותי כתוצאה משיטת כריית שכבות של פחם), אך הוא כתוב בצורה מייגעת, מוצף בשמות כה רבים של דמויות שלא ניתן לזכור אותם (אפילו מישהו שמוזכר פעם אחת,כבדרך אגב, זוכה לשם), "נמרח" כמו מסטיק וללא סוף מעניין.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יסמין
הרי הפחם

הרי הפחם

ג'ון גרישם

לשם שינוי עזב גרישם הפעם את הדרום העמוק וכתב סיפור משפטי אחר - על מאבק של כורי פחם מוחלשים בחברות הפחם הגדולות דרך סיפורה של סמנטה קופר שנפלטה במשבר הגדול ממשרד עורכי הדין הענק בו עבדה ואשר היה צפוי לה בו עתיד כלכלי - למשרד סיוע משפטי בחינם לכורי הפחם בעיירה בריידי בהרי האפלצ'ים.
גרישם כהרגלו יודע לספר סיפור ואכן אין זו דרמת מתח משפטית שהורגלנו אליה, אבל בכל זאת יש פה סיפור טוב.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•רוני
הרי הפחם

הרי הפחם

ג'ון גרישם

אחרי 200 עמודים נשברתי..אחד הספרים הכי משעממים שנכתבו EVER!
מאכזב לחלוטין.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שרון