אני לא באמת כוורן . מקצועי האמיתי הוא ניהול ארכיון באיזה מוסד רפואי גדול , עבודה משעממת וחד גונית עם המון ניירות – ולא מהסוג הטוב , זה שמרכיב ספרים . כל עבודה קשה בעיניי , אבל אם יש עבודה שהיא קשה במיוחד לדעתי , היא עבודת החינוך בכלל ועבודת החינוך עם ילדים קטנים בפרט . להיות גננת או מורה ביסודי היא עבודה קשה ומאוד לא מתגמלת מבחינה כספית , אבל היא שליחות של ממש – ואני מאמין שהיא מעניקה הרבה סיפוק לעוסקים בה .
נעמי הגננת מנהלת את גן הילדים שלה בצפון הישן של תל אביב כבר כמה עשרות שנים, לא הרחק מחוף " מציצים " הנוסטלגי. נעמי מנסה להנחיל לילדים יצירתיות וערכים והיא מרעיפה עליהם חמימות ואהבה. והנה פתאום, יש מאין , צץ איזה אדריכל שנראה לכאורה תאב בצע וזחוח ושמודיע לה שהוא רכש את הבניין עליו הוקם הגן ושעליה להתפנות ממנו בהקדם . אבל צרותיה לא מסתכמים רק באיום הממשי על מפעל חייה . גם חייה האישיים רוויים קשיים ובעיות ,ובראשם מערכת היחסים הקרה והמנוכרת שלה עם בנה . כן , הגננת הולכת יחפה , ומי שמטפחת ומפתחת ילדים זרים , לא מצליחה לעשות זאת עם הילד הפרטי שלה .מערכת יחסים בעייתית ומורכבת עם הרבה טינה , איבה וכעס .
הספר כתוב בצורה חמה ונוגעת המשלבת גם לא מעט ציניות מושחזת , והוא לא נופל למלכודת הקלישאות של אדריכל יהיר ובעל אמצעים שגוזל את כבשת הרש של גננת אומללה. חוץ מזה , הספר ישראלי מאוד – ולהבדיל מספרים ישראליים אחרים – הוא גם אותנטי . יש בו נגיעות נוסטלגיות , ישראליות מאוד , והוא מצליח געת בנושאים שונים ומגוונים – ובעיקר בחינוך ילדים ובמערכת יחסים פנים משפחתית סבוכה בין אם לבנה .
סגנון הכתיבה פשוט , לא מתיימר , נעדר גינונים מליציים . כתיבה בגובה העיניים , ולעיתים קצת יותר נמוך , תרתי משמע , עם יותר מדי משפטים כמו " תכף אני אנקה לו את הטוסיק" ו – " בית המקדש בתחת שלי " . קצת צורם לפעמים .
אל הספר היפה הזה הגעתי בדרך משונה מעט , בזכות הבטחה שניתנה ולא קוימה על ידי סקאוט לשונרא לקרוא את הספר , ובעקבות הסכם מחודש שלי עם סקאוט ששנינו נקרא את הספר תוך חודש . סקאוט , ההבטחה ניתנה לפני חמישה ימים . באיזה עמוד את ? יש לך עוד שלושה וחצי שבועות . אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני אצטרך להמליץ לך על הספר הזה :
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=987092
שונרא , תודה רבה .
















