לפעמים, כשנדמה לנו שכל השמשות שלנו שוקעות בו-זמנית, מתחשק שלא לצאת מהמיטה אף פעם. ומה הפלא? רימו אותנו, העולם זה לא מה שהבטיחו לנו.

זה מתחיל דווקא לא רע. אנחנו קורמים עור, גידים ונשמה תוך שכשוך במימיו החמימים של הג'קוזי האולטימטיבי, נושמים דרך שנורקל שמחובר לנו לפופיק. המיקום – בבטן ההריונית של אמא – מרכזי ושקט. הדירה אמנם קטנה ואין בכלל כווני אויר, אבל טוב לנו ככה, נוח ונעים. לו היינו יודעים

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים
הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם.
וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת
עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן.
וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים
בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִנָּם.
וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים
וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיָּם.
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֵּלֵךְ עַל הַגַּלִּים
רַק הָמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים.
וְרָאִיתִי אֶ

לפעמים, כשאני קונה כלי בית או חפצי נוי, מודבקת עליהם, במקום לא מוצנע, מדבקה עקשנית של ברקוד או מחיר או מבצע או כולם ביחד. יבוא יום וח"כ משועמם יגיש הצעת חוק האוסרת על הדבקת מדבקות כאלו ואף אוסרת את המדביקים, אבל עד שזה יקרה, מישהו צריך להסיר את המדבקה.
אני.
וזה פרויקט.
אני מתחילה מאיזושהי פינה ומקלפת, אבל המדבקה נקרעת תחת ידי וממאנת להיפרד. היא נאחזת בציפורניים בשטח שמישהו (עובד מנוצל ועשוק, כנ

מה אני מחפש בספר? קודם כל שיהיה מקורי. סופר טוב יכול לקחת את הנושאים הנדושים ביותר ולטפל בהם בצורה ייחודית. ואיזה נושא יכול להיות יותר שחוק מפירוק התא המשפחתי לגורמיו? אז להודים יש את מיסטרי ("איזון עדין"), לאמריקאים יש את פרנזן ("התיקונים") ולנו יש את הספרים של מאיה ערד וצרויה שלו. ועכשיו גם את <mark>יוכבד רייזמן</mark>. אני כותב "עכשיו" כי אני גיליתי אותה רק עכשיו, אך הספר, מסתבר, יצא לפני כעשרים שנה. עשרים

ציפור ישנה. א פייגלע שלופט. ביידיש.
פייגה-ציפורה היא הדמות העיקרית בסיפור.
דווקא על הדמות ששקעה בקיפאון או שינה או סוג של רגרסיה סובב הסיפור.
או לחילופין, פייגה-ציפורה ה"ישנה" מסובבת את הסיפור ואת כולם, כלומר, את בני משפחתה והקרובים הנכנסים לביתה על האצבע הקטנה שלה. למראית עין,פייגה נכנסת למצב קטטוני אחרי
טראומת הנטישה של חתנה ביום החתונה ממש ומאז שוכבת כאבן שאין לה הופכין במיטה אבל מצליח

כל כך הרבה זמן חיפשתי את הספר הזה, והנה הגיע הרגע המיוחל בו קיבלתי אותי לידיי, המתנתי בציפייה נרגשת ליום שבת, היום היחיד בשבוע בו אני יכולה לזכות למעט שלווה ושקט, ולשבת בגינה ולקרוא....

החזקתי בידי את הספר הקטן הזה, בהיתי בכריכה, ופתחתי בעמוד הראשון, כבר במשפט הראשון "פעם הייתי ציפור, עכשיו אני פוחלץ מקורקע" הרגשתי כאילו מישהו נותן לי אגרוף חזק לבטן (מי שמכיר אותי יודע בדיוק למה).

אני בטוחה

"זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם." זהו הנוסח של התפילה אותה אומרים בעת קיום מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים. ומה עניין שמיטה להר סיני?
על כריכתו של הספר "ציפור ישנה" מאת <mark>יוכבד רייזמן</mark> מופיע ציור שציירה מחברת הספר. הציור מציג חליפת גבר תלויה על קולב וממוסגרת במסגרת עץ, ושמו, כפי שנכתב בעטיפה הפנ

"עקשנית"- אולי המילה השגורה ביותר בפיה של אמי בהתייחסותה אלי. ואכן כזאת אני, וכזאת הייתי- נערה סופר עקשנית, ודי בעייתית. לא בחלתי בריבים קולניים עם הורי, התחצפתי, טרקתי דלתות והזעפתי פנים. פעמים רבות הסתגרתי בחדרי, מכונסת במיטתי, מסתתרת מתחת למגע המנחם של השמיכה, שואפת את ריחות מרכך הכביסה מן המצעים ונשבעת שמפה אני לא יוצאת, ויהי מה! שיראו מה זה!
אבל עקשנית ככל שאהיה, מעולם לא ביליתי יותר מחצי יו

החטא ועונשו. בובת סמרטוטים. מריונטות. ציפור שבורה. צר עולמן כעולם נמלה.
כל התמונות הללו ליוו אותי בביקור מרתק, שובה לב בטעם של פעם ובניחוח יידישאי גלותי אל תוך עולמן של הנשים החרדיות, קשות היום, שמתמודדות כל אחת עם חבילת צרות מגוונות ובנוסף גם עם ורידים בולטים בילט-אין ברגליים. מטלית, אקונומיקה, חיתולים ואבקת בישול בילט-אין בנשמה. נראה שאותה החבילה על כל מרכיביה, היא זו שמפרה את עולמן. זה מה שהן