• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
מזרן האבן

מזרן האבן

מאת מרגרט אטווד

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
מזרן האבן

מזרן האבן

מאת מרגרט אטווד

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2016
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/8
ביקורות על מזרן האבן
הבאה
קורא כמעט הכול
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“לא מזמן הייתי בחתונה. לא של חבר או חברה, לא של משפחה- אז הרי כמעט אין ברירה. חתונה של בן של חבר. כן”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•2 דקות קריאה

#
לאחרונה אני מתקשה למצוא ספר שמתאים לי לקרוא. בדומה לנדודי שינה כשאתה מתהפך ומתהפך, מחפש פינה קרירה בסדין, חושב אולי תקום לשתות מים, או סתם, אולי תצא לשוטט קצת בחוץ מוותר וחוזר להתהפכויות – זה הסיפור שלי עם הספרים לאחרונה. אני קוראת קצת, מעקמת ת'אף, מחפשת איזה ספר חדש ורענן וקוראת בו קצת ומעקמת ת'אף... את הספר הזה, המורכב ממעשיות המסופרות מזוויות ראייה של דמויות הקשורות בינהן, המשכתי לקרוא בלי שום עיקומי אף.

אטווד מפליאה לכתוב. חלק מספריה אהבתי וחלק לא, אבל תמיד הערכתי את יכולת הכתיבה והתאור שלה, יכולתה להכניס אותי לעלילה ולגרום לי להגיב אליה רגשית. הסיפורים כאן הם כמו שאטווד יודעת – מתובלים בפנטזיה, עם נגיעות של אימה, אבל עוסקים לגמרי בעולם האמיתי. יש בינהם כמה סתמיים (אך מעניינים) ויש מרגשים כמו "זמנכם אזל" ו"מזרן האבן". נראה לי שחלקים מהסיפורים הם ביוגרפיים, מוסווים בסיפור שהוא יותר מרתק מהאמיתי, אבל אומר את מה שאטווד רוצה להגיד: "הסוף מגיע, חברים, אפילו אם זה לא עלה בדעתכם בהתחלה".

חלק מהדמויות בסיפורים השונים קשורות בינהן בקשר סיפורי, חלקן סתם חולקות בינהם את הגישה הכאילו חתרנית של שנות השישים, שנהפכו היום לאגדה. ילדי הפרחים הלבושים במיטב הסמרטוטים, מרד במוסכמות בעיקר המוסכמות המשפחתיות והדתיות, אהבה חופשית שהיה שם קוד למין חופשי לכולם. כל הסיפורים בספר מסופרים על ההווה – משהו כמו חמישים שנה אחרי שקרו, הזמן שחלף מאפשר לגיבורי הסיפור להגיע לסוג של הבנה והשלמה. הנושא החוזר הוא הנקמה. הניסיון "להשלים מעגל" עם העבר על ידי נקמה שתבוצע בהווה. מה שבולט בסיפורים הוא הזיקנה. זקנים, לפי אטווד, אינם בהכרח חכמים יותר, טובים יותר. רעד הידיים, ראייה לקוייה, כוחות שאזלו, יכולת מועטה להתנגד – כל אלה אינם גורמים לזקנים להיות אוהבי אנושות יותר. ובמובן הזה אטווד מסתכלת למציאות בלבן של העיניים ולא ממצמצת.

אהבתי את הספר בעיקר כי הוא אינו בנוי – כמו פנטזיות רגילות שאני מאבדת את הסבלנות לגביהן – על עולם מדומיין עם חוקים מומצאים. אטווד מפרידה היטב בין המציאות לבדייה כמו אומרת לקורא "שים לב למה שאני אומרת, לא לסיפור שעוטף את זה". ומה שהיא אומרת הוא – "אל תזדקנו!".

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מלכה לוין
מלכה לוין
תמונה של שרהל'ה
שרהל'ה
תמונה של רץ
רץ
תמונה של asheriko
asheriko
תמונה של רותי-פ
רותי-פ
תמונה של עומר ציוני
עומר ציוני
תמונה של מירב
מירב
תמונה של מירית
מירית
36קוראים|גיל ממוצע54|53%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

19 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

חן חן, רץ!

אכן, עורב מסמל בתרבות שלנו משהו רע שעומד לקרות (וסוף זה רע, חוץ מבספרים...) יש תקופות שנדרש ספר מיוחד כדי למשוך את הקורא. תל-אביב באוגוסט היא אחת מהן...
רץ
רץ•לפני 8 שנים

סיימתי לקרוא את בתו של קניוק, וכעת אני מתקשה להתחבר לספרים, אולי זה הקיץ המעיק, לחצי העבודה?

לגבי אטווד קראתי ספר אחד שלה ואהבתי, ההתייחסות שלך לספר אחרון ממש מעננינת, קניוק, כתב ספר אחרון כחשבון נפש, על הכריכה של הספר הזה עורב, לואן גוך ציור עם שדה ובו מהפינה מגיחים עורבים כמבשרי הקץ.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, עומר!

אולי עדיף משהו יותר משעמם בשעת לילה מאוחרת???
עומר ציוני
עומר ציוני•לפני 8 שנים
וזה נקרא אצלי - ספרים לשעת לילה מאוחרת... אהבתי את הביקורת
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, דני בר!

אם אתה אוהב סיפורים קצרים, יכול להיות שתהנה. כתיבתה של אטווד חריפה ואירונית, יש לה כישרון תאורי וסיפורי לא מבוטל.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה Pulp_Fiction !

כמו שנאמר כבר, הזהרו במשאלותיכם. אכן, זקנים הם פשוט זקנים. עד שהם הופכים להיות אנחנו...
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 8 שנים

איזו ביקורת מקסימה.

איך הייתי רוצה למצוא את עצמי פתאום לפחות לכמה שעות בוודסטוק או מונטריי(לא שאני מזדהה עם הפילוסופיה של ההיפים, אבל האנרגיות, הטוהר, האווירה התמימות הזאת שלעולם לא יחזרו).וזקנים הם לפעמים פשוט...זקנים.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

רב תודות, חגית

הזיקנה לפי אטווד אינה חביבה ואינה מרירה. הזקנים שהיא מתארת נשארו אותם אנשים שהיו בצעירותם: קנאים, נקמנים. מה שהשתנה הוא היכולות הגופניות. זקנים - גם לפי אטווד - כמוהם כמי שנשארו בתחנה כשהרכבת עזבה. ובעניין הארכת החיים - אני עם בת-יה: כל עוד לא שיפרו את האיכות, הכמות רק תאריך את הסבל.
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

חגית, להאריך את הגיל בלי להאריך את איכות החיים זה טמטום!

הגיע הזמן שכל המדענים הנכבדים, שסביר להניח שהם באמצע החיים, יפסיקו לחשוב על הארכה ויפנו לעזרה. יותר ויותר אני שומעת שאין מה לעשות עם מפרקים שנשחקים, או עם תופעות אחרות כמו ראיה תקינה או שמיעה וכו'. דרך אגב, מסתבר שהיפנים מצאו כבר כמה פתרונות, אבל זה דורש ניתוחים, ופה בארץ מסרבים לנתח בגיל מבוגר אם זה לא משהו קריטי. וגרוע מזה, הם לא ממש אומרים לזקנים שהם לא רוצים לנתח, הם פשוט דוחים את התור בלי סוף. כל פעם בתירוץ אחר.
חגית
חגית•לפני 8 שנים

ביקורת מקסימה ונוגעת.

נשמע כמו ספר שארצה לקרוא. זקנה בעיניי היא כמו ילדות, רק בלי התום, אלא עם משקל גדול של ניסיון וידע. זקנה היא או חביבה או מרירה, יש בה גם צד עצוב. כל אדם חווה ילדות, אך לא כולנו חווים זקנה. שמעתי ברדיו שיחה על כך שמדענים יצליחו להאריך את גיל האנשים עד 150 שנים. מעניין איך זה יהיה...
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

למשפחה תומכת או לחברים טובים או לסביבה נעימה תמיד יש חשיבות.

הבנתי שבספר הזה אין לנושא הזה חשיבות, אבל בחיים, כמו שאני מכירה אותם, החשיבות של התמיכה הסביבתית רבה מאוד.
דני בר
דני בר•לפני 8 שנים
מסקרן! כיוון שהספר לא בנוי, כעדותך, על "עולם מדומיין עם חוקים מומצאים", ייתכן ואוהב אותו. והרישא שלך- נחמד!
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, אירית.

לשמחתי השינה אינה נודדת בדרך כלל עד כדי אפשרות לקרוא סיפור קצר ולהירדם. תודה על ההמלצה.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, בת-יה

דוריאן גריי הזדקן, רק מראהו נשאר כנער. את אובדן התמימות הוא חווה במלואו. בספר הזה - וגם במציאות, כמדומני - אין חשיבות להיות הזקן טוב או רע. וגם למשפחה - אוהבת או שונאת - אין יותר מדי חשיבות.
אירית פריד
אירית פריד•לפני 8 שנים
מעשיות קצרות, סיפורים קצרים מתאימים לימות הקיץ החמים ולאותם לילות שהשינה נודדת, כך שבין יקיצה ליקיצה אפשר לגמוע סיפור ולהירדם . ועל כן ממליצה לך את הסיפורים הקצרים של יהודית הנדל שלנו, כל ספר שלה הוא בינגו ! יום נפלא.
yaelhar
yaelhar•לפני 8 שנים

תודה רבה, קורא כמעט הכל!

אז אנחנו שניים עם התחלת הספירה (-:
אירית פריד
אירית פריד•לפני 8 שנים
בת-יה
בת-יה•לפני 8 שנים

טוב, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות את תמונתו של דוריאן גריי -:) ובכל אופן

מי שהיה טוב נשאר טוב ולהיפך, ומכאן שזקן טוב תמיד יהיה מוקף בני משפחה וחברים יותר מאשר מי שהיה רע. וכשאתה מוקף באנשים שאוהבים אותך תמיד קל יותר.
קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 8 שנים

גמאניאהבתי

19 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "מזרן האבן"

מזרן האבן

מזרן האבן

מרגרט אטווד

הספר בתמציתיות הוא אודות הטבע האנושי, בעיקר על צדדיו הפחות סימפטיים. חשבונות שנשארו פתוחים אחרי עשורים, קנאה ויצרים, תאוות בצע. נע בין אמיתי ובדיוני. אנשים וערפדים. מי שבמקריות מוחלטת נקלעו למצבים מטורפים שישנו את חייהם.
תשעה סיפורים קצרים ששלושת הראשונים נסובים סביב אותם גיבורים. משורר מפורסם ואקצנטרי למדי שנישא מספר פעמים ולאחר מותו עדיין נוכחותו בחיי אלמנתו 'הראשונה' המזדקנת חזקה לא פחות מאשר בחייו. האלמנה שיצרה ארץ דמיונית- אלפינלנד- עושה חשבון עם עברה ועם אלמנתו ה'חדשה' הצעירה מבעלה המנוח בשלושים שנה.
אישה מבוגרת המוצאת דרך מקורית לסגור חשבון עם מי שפגע בה כשהיתה נערה צעירה ('מזרן האבן'- הסיפור שהוא ההשראה לשם הספר ונגזר משמו של ממצא גיאולוגי). בשנות השישים המתירניות חותם גבר צעיר ברגע של חוסר מחשבה על חוזה אווילי בלי לשער מה יהיו תוצאותיו הרות האסון ('היד המתה אוהבת אותך'). איש עסקים הרוכש במכירה פומבית יחידות אחסון בלי לדמיין לאן תוביל העיסקה התמימה לחלוטין ('חתן בהקפאה'). הסיפור המסיים ('זמנכם אזל') מעורר צמרמורת- הצעירים בני דור המחשב המשתלחים בדור הקשיש שידע בצעירותו קשרים בינאישיים אמיתיים טרם עידן האינטרנט, וברקע אסונות מעשי ידי אדם כתקריות ירי וטבע- שריפות יער וגלי קור.
המחברת חודרת לנפש גיבוריה ולטבע האנושי. תסכולים, טינה, כעס וחשש ומצד שני סוג של קבלת הדין. התמודדות עם זיקנה מחלישה והכרה גוברת בסוף המתקרב. משפחה המתמודדת עם עיוות לא טבעי. והיא עושה זאת ביד אמן וכתיבה טובה, לא נרתעת מתיאורי יצרים אפלים והתבטאויות עסיסיות בנוסח 'מוכה מכרסמים ושורץ מקקים' (בית ישן ומתפורר) ו'הושלכה אל סבכת הביוב של החיים כמו קונדום משומש'.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ראובן
מזרן האבן

מזרן האבן

מרגרט אטווד

לא מזמן הייתי בחתונה. לא של חבר או חברה, לא של משפחה- אז הרי כמעט אין ברירה. חתונה של בן של חבר. כן כנראה הגעתי לגיל שכבר הילדים של החברים שלי מתחתנים. אמנם החבר מבוגר ממני בעשור (חבר לעבודה) וגם הוא התחתן צעיר וכך גם בנו, אבל עדין... חתונה של בן של חבר, מזדקנים. היתה חתונה מאוד שמחה, ולפרקים החברים של החתן נשאו אותו על כתפיים וחוללו ופיזזו איתו על רחבת הריקודים באקסטזה מזה ש "החיים שלנו תותים". על הבר, לקחתי משקה אנרגיה גועלי שבתקווה יחזיק אותי ער בנסיעה הארוכה הבית, והחברים של החתן סרו לסיסבוב שוטים. ההוא שלפני רגע הרים את החתן על כתפיו הזמין אותי להצטרף.
"תודה- אני נוהג" עניתי, וסימנתי לחיים עם הכוס משקה אנרגיה מתוק וגועלי שהיה בידי. נזכרתי שגם אני לפני עשור עשור וחצי הייתי מאוד דומה לו, ובחתונות של החברים הקרובים נשאתי את החתן על כתף, השתוללתי ושתיתי כאילו אין מחר. לפעמים כאב לי טיפה למחרת הגב...
אמרתי לבחור שלצידי "איזה שמח אתם עושים- כל הכבוד, תענוג להשתתף בחתונה כזו"- נשמע לעצמי כמו מבוגר מבוגר.
"הכי כיף" ענה לי העלם.
"רק מלהסתכל עליכם נושאים את החתן על כפיים אני יודע שמחר בבוקר אתעורר עם כאבי גב". החתן היה במבנה גוף שלי, שמהכרותי האנטימית עם המימדים, אני יודע שזה אומר משהו בן 90 ל 100 ק"ג.
מזדקנים.

ואני רק מבוגר, זה נקרה הגיל השני? או שיש שם שכזה רק לגיל השלישי?, אני מניח שכשממש אזדקן נגיד 75 צפונה, או אז אתמודד עם מציאות אחר לגמרי, המגבלה שלי לא תסתכם בכך שלא אוכל לשאת על כתפיים חתן ששוקל כ 100 קילו: לא אוכל לראות יותר מדי בלי משקפים, אולי לא אצליח לרדת מדרגות בלי עזרה, יכול להיות שהשיניים כבר לא יהיו שלי, יש מצב שגם לא ממש אזכור של מי החתונה... אולי אפילו יברח לי קצת פיפי מי יודע, וכל הזמן אפחד למעוד שמא אשבור את עצם האגן.

וכמו ש 15 השנים שעברו מאז שהתחתנתי במהירת מסחררת, אני כבר לא תמים, ומבין שגם העשרים שנה הבאות שיביאו אותי למציאות שתיארתי יחליפו מהר, מהר מידי.

ואיך ההקדמה קשורה?
ובכן, הספר הזה אטווד מגולל 9 מעשיות- כן מעשיות ולא סיפורים קצרים (תקראו בפרק התודות בסוף הספר).
הסיפור הראשון חוזר אחורה בזמן אל חבורת צערים: משוררים, סופרת בתחילת דרכה ועוד- ואז יתרת המעשיות לוקחים אותנו 50 שנה קדימה, כך שבחלק מהמעשיות האחרות אנחנו פוגשים את אותם דמויות עמוק בגיל השלישי.
משפט על כל מעשיה בלי לקלקל מבטיח:

אלפינלד- סופרת פנטזיה מאוד מצליחה מסחרית, בגיל 70 ויותר, בבית לבד קצת אחרי שבעלה מת, אבל עדין מדבר אליה ומלוה אותה כל הזמן (בדמות קולות בראשו) נאלצת לצאת מהבית בעת סופת שלגים לקנות מצרכים. מסופר לנו בספר זה על תחילת דרכה, כזוגתו של משורר מבטיח מלא בהורמונים.

בחזרה מהמוות: אותו משורר, בערוב ימיו, ממורמר, מתוסכל, עם אישתו הצעירה ממנו, נפגש עם סטודנטית צעירה לספרות, הוא בטוח שהיא מתעניינת בשירים שלו....)

הגבירה האפילה: דמות נוספת מחבורת המשוררים שפגשנו בסיפור הראשון מגיחה הפילגש של אותו משורר רווי הורמונים- מסופר על שגרת חייה עם אח תאום בערוב ימיהם. היא פוגשת את מחברת ספרי עלפינלד בלוויה, ונגשת להתעמת. האופן בו המפגש מתגלגל מגלה לאח התאום, שהכיר אותה הכי טוב שיש, צד חדש באחותו.

לוסוס נאטוריי: תקראו לבד.

חתן בהקפאה: סוחר עתיקות, מושחת, קונה מכולות איכסון על תכולתם... מגיע למכולה עם תכולה ביזארית- ואז כשהוא יוצא הוא פוגש את בעלת המכולה.

אני חולמת על זינה עם השינים האדומות מאוד: שלוש חברות, גם כבר לא ילדות, זינה לקחה לכל אחת מהן את בן הזוג, אחד מהם חוזר. האם מניעה של זינה היו טהורים? האם גלול שלה מסתובב בניהן?

היד המתה אוהבת אותך: סטודנט כותב ספר אימה שהופך לרב מכר, סרט ועוד סרט, רק שהוא חתם על חוזה על הספר הזה, לפני שהאמין שיהיה לו ספר... מה עושים עם החוזה הזה?

מזרן האבן: אלמנה סידרתית (לא ממש פסיבית) פוגשת בשיט לקוטב את מי שגרם לה להפוך למי שהיא, הוא לא מזהה אותה, היא כן מזהה אותו.

זמנכם אזל: דיור מוגן, אבל לעשירים... החים שם, והחשש המתמיד להיות מועבר לאגף הסיעודי, ואז הפגנות אלימות... על הקשישים לפנות את מקומם מהעולם הזה... הם נשמו מספיק אוויר.

כל דבר שאטווד כותבת, ניתן למצוא בו ניחוח ביוגרפי, משהו מעולמה, אולי תמיד זה כך, היא בעצמה כבר לא ילדה, והזיקנה מלווה את המעשיות כחוט שני...ואטווד כותבת את הזקנה מדויק, בלי הרבה חמלה, על החששות העבר ההווה הלא פשוט והעתיד הלא מובטח, כשסביב נעורים שמנגידים לזקנת הגיבורים.

כי הרי גם כשאנחנו מתבגרים הילד שהינו לא הולך לשום מקום, ולפעמים במבט מזווית מסוימת למראה ניתן לראות אותו מציץ מבעד לקימטי הבעה...

הספר הוא לא על זיקנה, אבל אני בחרתי לכתוב על היבט זה שמלווה את המעשיות

שווה ביותר.
אני נתתי 5 כוכבים

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
מזרן האבן

מזרן האבן

מרגרט אטווד

סיפורים מוזרים ונטולי פאנץ', אין לי מושג למה אהבתי את הספר. אולי עדיף בלי תמה מאשר תמה כמו סיפורה של שפחה

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•גנדלף
מזרן האבן

מזרן האבן

מרגרט אטווד

ספר יוצא מגדר הרגיל, הן בגלל תוכן הסיפורים שבו והן בגלל איכותם.
שלושת הסיפורים הראשונים קשורים זה בזה. בראשון נחשפים לאלמנה מבוגרת שכתבה סדרת ספרים בז'אנר הפנטזיה והפכה לאחת האמהות המייסדות של הז'אנר הזה. דמות שולית בסיפור היא משורר שפעם יצאה איתו עד שבגד בה עם בחורה בשם מרג'ורי. גיבור הסיפור השני הוא אותו משורר שהוזכר בסיפור הראשון, וכעת אנו מתוודעים למצבו כאדם זקן, נשוי בשלישית, נתמך על ידי אישתו הצעירה ומלא טינה לכל. והסיפור השלישי עוסק במרג'ורי ואחיה, סיפור חייהם וסגירת המעגל של שלוש הדמויות.
הסיפור הרביעי עוסק בנערה שחולה במחלה שגורמת לה להיראות שונה ומסווגת על ידי החברה כמפלצת וחריג של הטבע.
הסיפור החמישי עוסק באדם שמנהל עסק למכירת רהיטים ישנים שעברו חידוש ומוצא מחסן עם רהיטים מעניינים וגופה בתוכו.
הסיפור השישי עוסק בשלוש חברות פנסיונריות והחלום של אחת מהן על מישהי שפעם הכירו והקשר של כל זה למצבן בהווה.
הסיפור השביעי עוסק בסופר מבוגר שכתב בצעירותו ספר בז'אנר האימה שהפך לקלאסיקה וקושר אותו לשלושה חברים שהכיר פעם בגלל שהתחייב לשלם להם מהכנסות הספר הזה.
הסיפור השמיני עוסק בפנסיונרית שיוצאת לשיט בקוטב הצפוני ופוגשת באדם שהרס את חייה כאשר אנס אותה כשהייתה בת 14.
הסיפור האחרון עוסק בפנסיונרית שחיה במוסד יוקרתי של דיור מוגן, כאשר ארגון עולמי בשם "תורנו" מחליט להיפטר מהקשישים שממלאים את העולם וגוזלים משאבים מהצעירים. דיסטופיה מדהימה.
הסיפורים מעולים, מרתקים, שנונים ומקוריים. הספר הראשון של אטווד שקראתי ועל פיו- כל השבחים שהיא מקבלת מוצדקים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Cantona
מזרן האבן

מזרן האבן

מרגרט אטווד

תשעה סיפורים קצרים שרובם עוסקים בצורה כזו או אחרת ברוע, פשעים ורמאויות של אנשים.
הסיפורים מותחים בחלקם, שנונים, ציניים עם הרבה הומור שחור, הדמויות מעוררת רגשות על הספקטרום הרחב בין הזדהות ותיעוב אבל ברוב הסיפורים לא נשארתי אדיש אליהן.
אין כאן סיפור אחד שהוא מעל כולם או זכור במיוחד, הם די אחידים ברמתם לדעתי ואין נפילות. שלושת הסיפורים הראשונים עוסקים באותן דמויות אך מזוויות אחרות ובשלבים אחרים בחייהן שכל אחת מהן יותר גרוטסקית מהאחרת.
הסיפור שבכל זאת בלט לדעתי "היד המתה אוהבת אותך", סיפור על סופר של ספרי אימה מטופשים שהפסיד בהתערבות לחבריו בקולג' שמאלץ אותו לחלוק איתם את התמלוגים לספרו שבמפתיע זכה להתפרסם. הסיפור תופס את הגיבור בשלב מתקדם בחייו שנים רבות לאחר האירוע ואת האינטראקציות שלו עם הגיבורים האחרים. יש טוויסטים בעלילות והכל מתובל בסיטאואציות שחורות-משעשעות
ממליץ מאוד

לפני 4 שנים•
★★★★★
•פפיון2
מזרן האבן

מזרן האבן

מרגרט אטווד

בכתיבת ביקורת על ספר שהוא אוסף סיפורים קצרים, צריך לדעת לדייק. לשפוט את הספר, על מיכלול סיפוריו. בתחילה הייתי סבור שיש לשפוט את הספר על פי "הרושם הכללי" שלי ממנו, אבל ידעתי שאם אשתמש בשיטה זו, וודאי הייתי בסופו של דבר נוטה לתת לו ציון שקרוב יותר לחמישה כוכבים מאשר אחד, בין היתר מהיותי סלחן, וותרן, ואחד שכשהוא חוזר מטיול שהיו בו הרבה כאבי ראש ונידנודים ושואלים אותו איך היה, הוא יגיד שהיה מעולה רק בגלל שהוא זכר איזה קטע מסויים במסלול שהוא אהב מאוד.

בסקירה זו, אציג כל סיפור וסיפור, את דעתי עליו, את הציון שאני נותן לו. נחשב ממוצעים, נגיע לסכומים, וההכרעה תתקבל בדרך מדוייקת, וגם הוגנת.
אך ראשית עליי לציין שזה ספרה הראשון של הסופרת שאני קורא, ויש סיכוי לא רע שגם לא האחרון. מרגרט אטווד יודעת לכתוב, כתיבתה חדה כתער, מלאת חיים ועוצמה מתפרצת. הזכירה לי כתיבה של נשים סופרות אחרות, כמו ויסלבה שימבורסקה למשל (אם כי לא זכור לי ששמיבורסקה כתבה על סקס בצורה חופשית שכזו, אבל חוץ מהפרט הזה יש להן עוצמה זהה בכתיבה).

###

1. אלפילנד - סיפור על אישה שבעלה נפטר, אך גם לאחר פטירתו הוא חי וקיים בדירתה, לפחות כפי שאישתו מרגישה. היא גם מתפרנסת ככותבת סדרת ספרי פנטזיה, ומתישהו כל הדברים משתלבים.
סיפור פיוטי על הגבול המאוד דק של פנטזיה, האווירה בו סוערת והורגשה אצלי בתור קורא.
ציון: 5 כוכבים

2. בחזרה מהמוות - הסיפור הוא על החבר לשעבר של אותה אישה מהסיפור הראשון לפני שהיא הכירה את בעלה המנוח. הוא משורר שימי תהילתו מאחוריו, וכעת הוא מבין מה הוא פיספס כשעזב את חברה שלו לטובת אישה אחרת.
אף על פי שהוא כתוב בצורה קולחת, הסיפור לא באמת מעניין, ואפילו די סתמי.
ציון: 3 כוכבים

3. הגבירה האפלה - ה"מעשייה" המקושרת האחרונה באוסף. מספר על שתי דמויות שגם הן קשורות לעברה של האישה מהסיפור הראשון.
כמו קודמו הסיפור סתמי, ואפילו מעט פחות קולח וזורם מהקודם. דבר המוכיח שלפעמים לא צריך לכתוב סיפור המשך, כשהסיפור הראשון בהחלט מצליח לספק את הסחורה.
ציון: 2 וחצי כוכבים

4. לוסוס נאוטריי - סיפור על אישה שמתחילה לגדל בגופה כל מני תסמינים ערפדיים וחייתיים. הסיפור הוא על יחסיה עם הסביבה שרוצה לקבל אותה כאדם רגיל, אבל לא מצליחה לקבל אותה בתור "יצור".
סיפור קצר, הקצר ביותר באוסף זה, אבל קולע. מאוד מיסטי ואפל. דווקא עצם העובדה שהוא קצר, מיטיבה עמו ועם תחושת האפרוריות שבו. שכן לא צריך לשפוך הרבה מילים, הוא מועבר ברחש קל ובמן "בום" קטן כזה שמיד נגמר, אבל מצליח לחדור ולעורר תחושות של אימה, כאב וייאוש.
ציון: 5 כוכבים

5. חתן בהקפאה - סיפור על אדם שנפגש עם מישהי שהיא, כנראה, רוצחת סדרתית מהסוג ההזוי והמוזר.
סיפור נחמד. מתאר בצורה מעניינת לבטים של אדם שעומד בפני דבר שהוא גדול ממנו.
ציון: 4 כוכבים

6. אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאוד - שם הסיפור הוא ארוך, ולוקח קצת זמן לקרוא אותו ביחס לשמות של הסיפורים האחרונים, וכך קרה לי גם עם הסיפור הזה - לקח לי זמן לאהוב אותו. בהתחלה הוא מרגיש כמו "סיפור בנות" כזה, על חבורת בנות שמדברות ומדברות ונזכרות בעברן ובגברים שהיו להן, אבל לקראת הסוף הסיפור מקבל טוויסט נורא מעניין.
ציון: 4 וחצי כוכבים

7. היד המתה אוהבת אותך - כאן מדובר במקרה של "סיפור בתוך סיפור" - סיפור על סופר שכותב סיפור. יש כאן תיאור הן של הסיפור שהוא כותב, והן תיאור של סיפורו האישי, חייו האישיים של הסופר וכ'ו.
בעיניי, הסיפור שאותו סופר כותב (ששמו הוא, כמו שמו של הסיפור הכללי, "היד המתה אוהבת אותך") הוא, בעיניי, כל כך טוב, עד שלדעתי הוא היה צריך להיות סיפור בפני עצמו כאן באוסף. סיפור חייו האישיים של הסופר גם הוא לא רע, אבל טיפה מקלקל לו את הדירוג, משום שהמשקל בסיפור נוטה יותר לטובת סיפורו האישי של הסופר, ופחות אל מושא כתיבתו שמקבל מעט פחות זמן במה.
ציון: 4 וחצי כוכבים

8. מזרן האבן - כשמו של קובץ סיפורים זה. מספר על אישה שמטיילת בקוטב הצפוני, ופוגשת שם מישהו לא סימפטי מעברה הלא סימפטי. וכך, טיול נחמד בצפון מתדרדר לסיטואציות מפחידות שנובעות בין היתר מנקמה ונטירת טינה.
סיפור מעניין על מה שהזמן עושה לנו. מתאר בצורה מעניינת ומותחת סיפור, מבעד לעיניים של רוצח שמתכנן את מהלכיו בצורה קפדנית ומדוקדקת על מנת שהמגדל שבנה לא יתפרק לו וינפץ את משאלותיו.
ציון: 4 וחצי כוכבים

9. זמנכם אזל - סיפור שלא כל כך הצלחתי להבין. בין היתר קלטתי פה ושם כמה מילים על אוכל, מין, כסף, נשים טיפשות ואנשים שאיבדו חושים מסויימים. לא יודע, סיפור מוזר, היחד שלא הצלחתי לצלוח, אף על פי כתיבתה הקולחת של אטווד.
ציון: 2 כוכבים

ועכשיו - טאם טאם טאם - רגע החישוב, בו יעלה בגורל הציון הסופי של הספר...

5+3+2.5+5+4+4.5+4.5+4.5+2= 35

35:9= 3.8

אם כך, הציון שיצא הוא 3.8 כוכבים.

ובגלל שאני כזה סלחן, וותרן ומעדיף לשמור בזיכרון את הרגעים הטובים והחוויתיים, אז אני אעגל ל-4 כוכבים...

ציון שבהחלט מעביר את התחושה הכללית שלי ממני, החיובית מאוד בסך הכל.
קבצי סיפורים קצרים הם סוגה שיותר קשה להעניק להם ציון מושלם, כי תמיד יהיו בו סיפורים קצת פחות מוצלחים שיקלקלו ויפגעו בציון. מצד שני, קשה גם לתת ציון גרוע, כי תמיד יהיו סיפורים יפים שלא יתנו לו להגיע לציון כזה. כך או כך, 4 כוכבים הוא לא עניין של מה בכך לאוסף של סיפורים קצרים.
מומלץ.
(ועכשיו, תמליצו לי בבקשה על ספרים אחרים של אטווד שכדאי לי לקרוא, כי הסיפור שלי איתה לא נגמר כאן)

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
מזרן האבן

מזרן האבן

מרגרט אטווד

העטיפה הצהובה והעורב שנמלט ממשחקי הכס היו הדבר הראשון שמשך אותי לספר , אני מאלו שמושפעים מהעטיפה.
אחר כך היה השם – מזרן האבן – בראשי ראיתי איזה אתר פרההיסטורי ביער אקזוטי ששימש ענקים וכאילו כדי לתדלק את הדמיון הוספה שורה : תשע מעשיות. הייתי שבוי.
יש משהו במילים האלו – מעשיה או אגדה שמצית אצלי דמיון של יערות עבותים וטרולים ונסיכים , דמיון שהוכתב על ידי שנים של צפיה בדיסני כי מעשיות ואגדות אמיתיות הן אכזריות ומלאות ביצורים מחרידים ותאבי בצע שנקראים בני אדם.
זהו מיתוג מושלם לספר. אינני יודע מה בדיוק הופך סיפור למעשיה או נובלה או סיפור קצר. ההסבר בספר לא ממש הסביר לי. מבחינתי אלו היו סיפורים קצרים.
את הקסם המושך של הספר השלים השם של הסופרת : מרגרט אטווד ששמה הולך לפניה בכתיבה דיסטופיות ופנטזיות ודמויות נשיות. את מרגרט פגשתי פעם אחת במתנקש העיוור. הספר היה מחולק לשני חלקים : חלק פנימי שהיה פנטזיה אפלה ,החלק השני היה מעטפת ריאליסטית. את החלק הפנטסטי אהבתי מאוד את החלק הריאלי מאוד לא. אבל זה היה מספיק כדי להשאיר אותי מסוקרן.

אלו לא פנטזיות. רוב הסיפורים הם ריאליסטיים עם נגיעות. הכתיבה של אטווד טובה ודי עניינית גם הרעיונות בבסיס הסיפורים הם טובים אבל רובם הם "ליד" , רעיונות שנפחו בהם נפח ,סקיצות לרומן גדול יותר שלא התפתחו. למרות שחלק מהם פורסמו במקומות אחרים , ההרגשה היא קצת שאספו כמה סיפורים שישבו במגירה.

חוט השני שעובר בסיפורים הוא הזקנה וההתחשבנות עם חטאי הנעורים. במובן הזה יש משהו מרענן בספר. לא הרבה פוגשים גיבורים בגיל השלישי בזוויות שונות של החיים. הסופרת בשלושת הסיפורים הראשונים והגיבורה בסיפור האחרון מרגישים שנבנו על פי דמותה של אטווד ודרכה את חששותיה מהזקנה ומאבקה במגבלותיה. החלק הפחות מרענן הוא שחטאי העבר הרחוק לא מרפים גם בגיל השלישי ומשולש רומנטי סיפורי מתגלה פשוט שמשולש רומנטי.

שלושת הסיפורים הראשונים קשורים זה בזה. מבחינתי היתה בהם הבטחה גדולה : גם במבט אל ראשה של סופרת גם בהקשרים בין ספרות הפנטזיה להגנות מפני העולם הממשי אבל הטעם בסוף השלישי הוא של אכזבה. הם עדיין מומלצים.

זיניה עם שיניה האדומות – היה סיפור מעצבן אבל הוא הומאז או סיכום לספרה הכלה השודדת אז יתכן ופספסתי את פואנטה.
חתן בהקפאה – היה מלא בנושאים שיכולים למלא כמה סיפורים ונגמר באנחה רפה.
גם לוסוס נאטוריי היה מעצבן.

שני הסיפורים האחרונים מזרן האבן וזמנכם אזל היו מצוינים ורק בשבילם שווה היה לקרוא את הספר ( למרות שגם שם המימוש עובר ליד ). זמנכם אזל – הוא דיסטופיה של זקנים – בית אבות שצרה עליו קבוצה שנקראת 'תורנו' ודורשת שיפנו את מקומם מהעולם.

זה לא ספר רע בכלל. הוא בהחלט מסקרן אבל בשבילי הוא היה רק בסדר. נהדר לחוף הים.

קראתי איפשהו שמישהו הכריז על אוגוסט כחודש נשים מתורגמות – אז יחד עם פרנטה וכריסטי זוהי תרומתי ( והנאתי ) לחודש זה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•cujo