#
לאחרונה אני מתקשה למצוא ספר שמתאים לי לקרוא. בדומה לנדודי שינה כשאתה מתהפך ומתהפך, מחפש פינה קרירה בסדין, חושב אולי תקום לשתות מים, או סתם, אולי תצא לשוטט קצת בחוץ מוותר וחוזר להתהפכויות – זה הסיפור שלי עם הספרים לאחרונה. אני קוראת קצת, מעקמת ת'אף, מחפשת איזה ספר חדש ורענן וקוראת בו קצת ומעקמת ת'אף... את הספר הזה, המורכב ממעשיות המסופרות מזוויות ראייה של דמויות הקשורות בינהן, המשכתי לקרוא בלי שום עיקומי אף.

אטווד מפליאה לכתוב. חלק מספריה אהבתי וחלק לא, אבל תמיד הערכתי את יכולת הכתיבה והתאור שלה, יכולתה להכניס אותי לעלילה ולגרום לי להגיב אליה רגשית. הסיפורים כאן הם כמו שאטווד יודעת – מתובלים בפנטזיה, עם נגיעות של אימה, אבל עוסקים לגמרי בעולם האמיתי. יש בינהם כמה סתמיים (אך מעניינים) ויש מרגשים כמו "זמנכם אזל" ו"מזרן האבן". נראה לי שחלקים מהסיפורים הם ביוגרפיים, מוסווים בסיפור שהוא יותר מרתק מהאמיתי, אבל אומר את מה שאטווד רוצה להגיד: "הסוף מגיע, חברים, אפילו אם זה לא עלה בדעתכם בהתחלה".

חלק מהדמויות בסיפורים השונים קשורות בינהן בקשר סיפורי, חלקן סתם חולקות בינהם את הגישה הכאילו חתרנית של שנות השישים, שנהפכו היום לאגדה. ילדי הפרחים הלבושים במיטב הסמרטוטים, מרד במוסכמות בעיקר המוסכמות המשפחתיות והדתיות, אהבה חופשית שהיה שם קוד למין חופשי לכולם. כל הסיפורים בספר מסופרים על ההווה – משהו כמו חמישים שנה אחרי שקרו, הזמן שחלף מאפשר לגיבורי הסיפור להגיע לסוג של הבנה והשלמה. הנושא החוזר הוא הנקמה. הניסיון "להשלים מעגל" עם העבר על ידי נקמה שתבוצע בהווה. מה שבולט בסיפורים הוא הזיקנה. זקנים, לפי אטווד, אינם בהכרח חכמים יותר, טובים יותר. רעד הידיים, ראייה לקוייה, כוחות שאזלו, יכולת מועטה להתנגד – כל אלה אינם גורמים לזקנים להיות אוהבי אנושות יותר. ובמובן הזה אטווד מסתכלת למציאות בלבן של העיניים ולא ממצמצת.

אהבתי את הספר בעיקר כי הוא אינו בנוי – כמו פנטזיות רגילות שאני מאבדת את הסבלנות לגביהן – על עולם מדומיין עם חוקים מומצאים. אטווד מפרידה היטב בין המציאות לבדייה כמו אומרת לקורא "שים לב למה שאני אומרת, לא לסיפור שעוטף את זה". ומה שהיא אומרת הוא – "אל תזדקנו!".

הספר בתמציתיות הוא אודות הטבע האנושי, בעיקר על צדדיו הפחות סימפטיים. חשבונות שנשארו פתוחים אחרי עשורים, קנאה ויצרים, תאוות בצע. נע בין אמיתי ובדיוני. אנשים וערפדים. מי שבמקריות מוחלטת נקלעו למצבים מטורפים שישנו את חייהם.
תשעה סיפורים קצרים ששלושת הראשונים נסובים סביב אותם גיבורים. משורר מפורסם ואקצנטרי למדי שנישא מספר פעמים ולאחר מותו עדיין נוכחותו בחיי אלמנתו 'הראשונה' המזדקנת חזקה לא פחות מאשר בחייו. האלמנה שיצרה ארץ דמיונית- אלפינלנד- עושה חשבון עם עברה ועם אלמנתו ה'חדשה' הצעירה מבעלה המנוח בשלושים שנה.
אישה מבוגרת המוצאת דרך מקורית לסגור חשבון עם מי שפגע בה כשהיתה נערה צעירה ('מזרן האבן'- הסיפור שהוא ההשראה לשם הספר ונגזר משמו של ממצא גיאולוגי). בשנות השישים המתירניות חותם גבר צעיר ברגע של חוסר מחשבה על חוזה אווילי בלי לשער מה יהיו תוצאותיו הרות האסון ('היד המתה אוהבת אותך'). איש עסקים הרוכש במכירה פומבית יחידות אחסון בלי לדמיין לאן תוביל העיסקה התמימה לחלוטין ('חתן בהקפאה'). הסיפור המסיים ('זמנכם אזל') מעורר צמרמורת- הצעירים בני דור המחשב המשתלחים בדור הקשיש שידע בצעירותו קשרים בינאישיים אמיתיים טרם עידן האינטרנט, וברקע אסונות מעשי ידי אדם כתקריות ירי וטבע- שריפות יער וגלי קור.
המחברת חודרת לנפש גיבוריה ולטבע האנושי. תסכולים, טינה, כעס וחשש ומצד שני סוג של קבלת הדין. התמודדות עם זיקנה מחלישה והכרה גוברת בסוף המתקרב. משפחה המתמודדת עם עיוות לא טבעי. והיא עושה זאת ביד אמן וכתיבה טובה, לא נרתעת מתיאורי יצרים אפלים והתבטאויות עסיסיות בנוסח 'מוכה מכרסמים ושורץ מקקים' (בית ישן ומתפורר) ו'הושלכה אל סבכת הביוב של החיים כמו קונדום משומש'.

סיפורים מוזרים ונטולי פאנץ', אין לי מושג למה אהבתי את הספר. אולי עדיף בלי תמה מאשר תמה כמו סיפורה של שפחה

ספר יוצא מגדר הרגיל, הן בגלל תוכן הסיפורים שבו והן בגלל איכותם.
שלושת הסיפורים הראשונים קשורים זה בזה. בראשון נחשפים לאלמנה מבוגרת שכתבה סדרת ספרים בז'אנר הפנטזיה והפכה לאחת האמהות המייסדות של הז'אנר הזה. דמות שולית בסיפור היא משורר שפעם יצאה איתו עד שבגד בה עם בחורה בשם מרג'ורי. גיבור הסיפור השני הוא אותו משורר שהוזכר בסיפור הראשון, וכעת אנו מתוודעים למצבו כאדם זקן, נשוי בשלישית, נתמך על ידי אישתו הצעירה ומלא טינה לכל. והסיפור השלישי עוסק במרג'ורי ואחיה, סיפור חייהם וסגירת המעגל של שלוש הדמויות.
הסיפור הרביעי עוסק בנערה שחולה במחלה שגורמת לה להיראות שונה ומסווגת על ידי החברה כמפלצת וחריג של הטבע.
הסיפור החמישי עוסק באדם שמנהל עסק למכירת רהיטים ישנים שעברו חידוש ומוצא מחסן עם רהיטים מעניינים וגופה בתוכו.
הסיפור השישי עוסק בשלוש חברות פנסיונריות והחלום של אחת מהן על מישהי שפעם הכירו והקשר של כל זה למצבן בהווה.
הסיפור השביעי עוסק בסופר מבוגר שכתב בצעירותו ספר בז'אנר האימה שהפך לקלאסיקה וקושר אותו לשלושה חברים שהכיר פעם בגלל שהתחייב לשלם להם מהכנסות הספר הזה.
הסיפור השמיני עוסק בפנסיונרית שיוצאת לשיט בקוטב הצפוני ופוגשת באדם שהרס את חייה כאשר אנס אותה כשהייתה בת 14.
הסיפור האחרון עוסק בפנסיונרית שחיה במוסד יוקרתי של דיור מוגן, כאשר ארגון עולמי בשם "תורנו" מחליט להיפטר מהקשישים שממלאים את העולם וגוזלים משאבים מהצעירים. דיסטופיה מדהימה.
הסיפורים מעולים, מרתקים, שנונים ומקוריים. הספר הראשון של אטווד שקראתי ועל פיו- כל השבחים שהיא מקבלת מוצדקים.

תשעה סיפורים קצרים שרובם עוסקים בצורה כזו או אחרת ברוע, פשעים ורמאויות של אנשים.
הסיפורים מותחים בחלקם, שנונים, ציניים עם הרבה הומור שחור, הדמויות מעוררת רגשות על הספקטרום הרחב בין הזדהות ותיעוב אבל ברוב הסיפורים לא נשארתי אדיש אליהן.
אין כאן סיפור אחד שהוא מעל כולם או זכור במיוחד, הם די אחידים ברמתם לדעתי ואין נפילות. שלושת הסיפורים הראשונים עוסקים באותן דמויות אך מזוויות אחרות ובשלבים אחרים בחייהן שכל אחת מהן יותר גרוטסקית מהאחרת.
הסיפור שבכל זאת בלט לדעתי "היד המתה אוהבת אותך", סיפור על סופר של ספרי אימה מטופשים שהפסיד בהתערבות לחבריו בקולג' שמאלץ אותו לחלוק איתם את התמלוגים לספרו שבמפתיע זכה להתפרסם. הסיפור תופס את הגיבור בשלב מתקדם בחייו שנים רבות לאחר האירוע ואת האינטראקציות שלו עם הגיבורים האחרים. יש טוויסטים בעלילות והכל מתובל בסיטאואציות שחורות-משעשעות
ממליץ מאוד

בכתיבת ביקורת על ספר שהוא אוסף סיפורים קצרים, צריך לדעת לדייק. לשפוט את הספר, על מיכלול סיפוריו. בתחילה הייתי סבור שיש לשפוט את הספר על פי "הרושם הכללי" שלי ממנו, אבל ידעתי שאם אשתמש בשיטה זו, וודאי הייתי בסופו של דבר נוטה לתת לו ציון שקרוב יותר לחמישה כוכבים מאשר אחד, בין היתר מהיותי סלחן, וותרן, ואחד שכשהוא חוזר מטיול שהיו בו הרבה כאבי ראש ונידנודים ושואלים אותו איך היה, הוא יגיד שהיה מעולה רק בגלל שהוא זכר איזה קטע מסויים במסלול שהוא אהב מאוד.

בסקירה זו, אציג כל סיפור וסיפור, את דעתי עליו, את הציון שאני נותן לו. נחשב ממוצעים, נגיע לסכומים, וההכרעה תתקבל בדרך מדוייקת, וגם הוגנת.
אך ראשית עליי לציין שזה ספרה הראשון של הסופרת שאני קורא, ויש סיכוי לא רע שגם לא האחרון. מרגרט אטווד יודעת לכתוב, כתיבתה חדה כתער, מלאת חיים ועוצמה מתפרצת. הזכירה לי כתיבה של נשים סופרות אחרות, כמו ויסלבה שימבורסקה למשל (אם כי לא זכור לי ששמיבורסקה כתבה על סקס בצורה חופשית שכזו, אבל חוץ מהפרט הזה יש להן עוצמה זהה בכתיבה).

###

1. אלפילנד - סיפור על אישה שבעלה נפטר, אך גם לאחר פטירתו הוא חי וקיים בדירתה, לפחות כפי שאישתו מרגישה. היא גם מתפרנסת ככותבת סדרת ספרי פנטזיה, ומתישהו כל הדברים משתלבים.
סיפור פיוטי על הגבול המאוד דק של פנטזיה, האווירה בו סוערת והורגשה אצלי בתור קורא.
ציון: 5 כוכבים

2. בחזרה מהמוות - הסיפור הוא על החבר לשעבר של אותה אישה מהסיפור הראשון לפני שהיא הכירה את בעלה המנוח. הוא משורר שימי תהילתו מאחוריו, וכעת הוא מבין מה הוא פיספס כשעזב את חברה שלו לטובת אישה אחרת.
אף על פי שהוא כתוב בצורה קולחת, הסיפור לא באמת מעניין, ואפילו די סתמי.
ציון: 3 כוכבים

3. הגבירה האפלה - ה"מעשייה" המקושרת האחרונה באוסף. מספר על שתי דמויות שגם הן קשורות לעברה של האישה מהסיפור הראשון.
כמו קודמו הסיפור סתמי, ואפילו מעט פחות קולח וזורם מהקודם. דבר המוכיח שלפעמים לא צריך לכתוב סיפור המשך, כשהסיפור הראשון בהחלט מצליח לספק את הסחורה.
ציון: 2 וחצי כוכבים

4. לוסוס נאוטריי - סיפור על אישה שמתחילה לגדל בגופה כל מני תסמינים ערפדיים וחייתיים. הסיפור הוא על יחסיה עם הסביבה שרוצה לקבל אותה כאדם רגיל, אבל לא מצליחה לקבל אותה בתור "יצור".
סיפור קצר, הקצר ביותר באוסף זה, אבל קולע. מאוד מיסטי ואפל. דווקא עצם העובדה שהוא קצר, מיטיבה עמו ועם תחושת האפרוריות שבו. שכן לא צריך לשפוך הרבה מילים, הוא מועבר ברחש קל ובמן "בום" קטן כזה שמיד נגמר, אבל מצליח לחדור ולעורר תחושות של אימה, כאב וייאוש.
ציון: 5 כוכבים

5. חתן בהקפאה - סיפור על אדם שנפגש עם מישהי שהיא, כנראה, רוצחת סדרתית מהסוג ההזוי והמוזר.
סיפור נחמד. מתאר בצורה מעניינת לבטים של אדם שעומד בפני דבר שהוא גדול ממנו.
ציון: 4 כוכבים

6. אני חולמת על זיניה עם השיניים האדומות מאוד - שם הסיפור הוא ארוך, ולוקח קצת זמן לקרוא אותו ביחס לשמות של הסיפורים האחרונים, וכך קרה לי גם עם הסיפור הזה - לקח לי זמן לאהוב אותו. בהתחלה הוא מרגיש כמו "סיפור בנות" כזה, על חבורת בנות שמדברות ומדברות ונזכרות בעברן ובגברים שהיו להן, אבל לקראת הסוף הסיפור מקבל טוויסט נורא מעניין.
ציון: 4 וחצי כוכבים

7. היד המתה אוהבת אותך - כאן מדובר במקרה של "סיפור בתוך סיפור" - סיפור על סופר שכותב סיפור. יש כאן תיאור הן של הסיפור שהוא כותב, והן תיאור של סיפורו האישי, חייו האישיים של הסופר וכ'ו.
בעיניי, הסיפור שאותו סופר כותב (ששמו הוא, כמו שמו של הסיפור הכללי, "היד המתה אוהבת אותך") הוא, בעיניי, כל כך טוב, עד שלדעתי הוא היה צריך להיות סיפור בפני עצמו כאן באוסף. סיפור חייו האישיים של הסופר גם הוא לא רע, אבל טיפה מקלקל לו את הדירוג, משום שהמשקל בסיפור נוטה יותר לטובת סיפורו האישי של הסופר, ופחות אל מושא כתיבתו שמקבל מעט פחות זמן במה.
ציון: 4 וחצי כוכבים

8. מזרן האבן - כשמו של קובץ סיפורים זה. מספר על אישה שמטיילת בקוטב הצפוני, ופוגשת שם מישהו לא סימפטי מעברה הלא סימפטי. וכך, טיול נחמד בצפון מתדרדר לסיטואציות מפחידות שנובעות בין היתר מנקמה ונטירת טינה.
סיפור מעניין על מה שהזמן עושה לנו. מתאר בצורה מעניינת ומותחת סיפור, מבעד לעיניים של רוצח שמתכנן את מהלכיו בצורה קפדנית ומדוקדקת על מנת שהמגדל שבנה לא יתפרק לו וינפץ את משאלותיו.
ציון: 4 וחצי כוכבים

9. זמנכם אזל - סיפור שלא כל כך הצלחתי להבין. בין היתר קלטתי פה ושם כמה מילים על אוכל, מין, כסף, נשים טיפשות ואנשים שאיבדו חושים מסויימים. לא יודע, סיפור מוזר, היחד שלא הצלחתי לצלוח, אף על פי כתיבתה הקולחת של אטווד.
ציון: 2 כוכבים

ועכשיו - טאם טאם טאם - רגע החישוב, בו יעלה בגורל הציון הסופי של הספר...

5+3+2.5+5+4+4.5+4.5+4.5+2= 35

35:9= 3.8

אם כך, הציון שיצא הוא 3.8 כוכבים.

ובגלל שאני כזה סלחן, וותרן ומעדיף לשמור בזיכרון את הרגעים הטובים והחוויתיים, אז אני אעגל ל-4 כוכבים...

ציון שבהחלט מעביר את התחושה הכללית שלי ממני, החיובית מאוד בסך הכל.
קבצי סיפורים קצרים הם סוגה שיותר קשה להעניק להם ציון מושלם, כי תמיד יהיו בו סיפורים קצת פחות מוצלחים שיקלקלו ויפגעו בציון. מצד שני, קשה גם לתת ציון גרוע, כי תמיד יהיו סיפורים יפים שלא יתנו לו להגיע לציון כזה. כך או כך, 4 כוכבים הוא לא עניין של מה בכך לאוסף של סיפורים קצרים.
מומלץ.
(ועכשיו, תמליצו לי בבקשה על ספרים אחרים של אטווד שכדאי לי לקרוא, כי הסיפור שלי איתה לא נגמר כאן)

העטיפה הצהובה והעורב שנמלט ממשחקי הכס היו הדבר הראשון שמשך אותי לספר , אני מאלו שמושפעים מהעטיפה.
אחר כך היה השם – מזרן האבן – בראשי ראיתי איזה אתר פרההיסטורי ביער אקזוטי ששימש ענקים וכאילו כדי לתדלק את הדמיון הוספה שורה : תשע מעשיות. הייתי שבוי.
יש משהו במילים האלו – מעשיה או אגדה שמצית אצלי דמיון של יערות עבותים וטרולים ונסיכים , דמיון שהוכתב על ידי שנים של צפיה בדיסני כי מעשיות ואגדות אמיתיות הן אכזריות ומלאות ביצורים מחרידים ותאבי בצע שנקראים בני אדם.
זהו מיתוג מושלם לספר. אינני יודע מה בדיוק הופך סיפור למעשיה או נובלה או סיפור קצר. ההסבר בספר לא ממש הסביר לי. מבחינתי אלו היו סיפורים קצרים.
את הקסם המושך של הספר השלים השם של הסופרת : מרגרט אטווד ששמה הולך לפניה בכתיבה דיסטופיות ופנטזיות ודמויות נשיות. את מרגרט פגשתי פעם אחת במתנקש העיוור. הספר היה מחולק לשני חלקים : חלק פנימי שהיה פנטזיה אפלה ,החלק השני היה מעטפת ריאליסטית. את החלק הפנטסטי אהבתי מאוד את החלק הריאלי מאוד לא. אבל זה היה מספיק כדי להשאיר אותי מסוקרן.

אלו לא פנטזיות. רוב הסיפורים הם ריאליסטיים עם נגיעות. הכתיבה של אטווד טובה ודי עניינית גם הרעיונות בבסיס הסיפורים הם טובים אבל רובם הם "ליד" , רעיונות שנפחו בהם נפח ,סקיצות לרומן גדול יותר שלא התפתחו. למרות שחלק מהם פורסמו במקומות אחרים , ההרגשה היא קצת שאספו כמה סיפורים שישבו במגירה.

חוט השני שעובר בסיפורים הוא הזקנה וההתחשבנות עם חטאי הנעורים. במובן הזה יש משהו מרענן בספר. לא הרבה פוגשים גיבורים בגיל השלישי בזוויות שונות של החיים. הסופרת בשלושת הסיפורים הראשונים והגיבורה בסיפור האחרון מרגישים שנבנו על פי דמותה של אטווד ודרכה את חששותיה מהזקנה ומאבקה במגבלותיה. החלק הפחות מרענן הוא שחטאי העבר הרחוק לא מרפים גם בגיל השלישי ומשולש רומנטי סיפורי מתגלה פשוט שמשולש רומנטי.

שלושת הסיפורים הראשונים קשורים זה בזה. מבחינתי היתה בהם הבטחה גדולה : גם במבט אל ראשה של סופרת גם בהקשרים בין ספרות הפנטזיה להגנות מפני העולם הממשי אבל הטעם בסוף השלישי הוא של אכזבה. הם עדיין מומלצים.

זיניה עם שיניה האדומות – היה סיפור מעצבן אבל הוא הומאז או סיכום לספרה הכלה השודדת אז יתכן ופספסתי את פואנטה.
חתן בהקפאה – היה מלא בנושאים שיכולים למלא כמה סיפורים ונגמר באנחה רפה.
גם לוסוס נאטוריי היה מעצבן.

שני הסיפורים האחרונים מזרן האבן וזמנכם אזל היו מצוינים ורק בשבילם שווה היה לקרוא את הספר ( למרות שגם שם המימוש עובר ליד ). זמנכם אזל – הוא דיסטופיה של זקנים – בית אבות שצרה עליו קבוצה שנקראת 'תורנו' ודורשת שיפנו את מקומם מהעולם.

זה לא ספר רע בכלל. הוא בהחלט מסקרן אבל בשבילי הוא היה רק בסדר. נהדר לחוף הים.

קראתי איפשהו שמישהו הכריז על אוגוסט כחודש נשים מתורגמות – אז יחד עם פרנטה וכריסטי זוהי תרומתי ( והנאתי ) לחודש זה.