#
ויולט היא שומרת בבית קברות (הפתיע אותי הצורך בשומרים שם. לאן הם חושבים שהדיירים יברחו???) היא בשנות הארבעים שלה, אחת שהסופרת העמיסה עליה את כל צער העולם. נולדה וננטשה, נישאה למתבגר נצחי, שמעלתו היחידה היא מראהו הנאה וכבן-זוג הוא רק נטל. ויולט עבדה כמו חמור כדי להתפרנס ולפרנס גם את בן זוגה העצלן. אלה הם רק קטעי הפתיח לגורלה המר של ויולט.

למרות המרורים שהאכילה אותה הסופרת ויולט היא אישה נעימה

גיליתי את הסופרת <mark>ואלרי פרין</mark> בשלושה ספרים נהדרים שכתבה, להחליף את המים של הפרחים, שלושה והאישה עם המזוודה הכחולה. כל סיפור הוא עולם ומלואו כתוב בצורה מרגשת, מעניינת תבול בהומור קל ועצב. מומלץ בחום לקרוא ולהתענג. מחכה לספר הבא שלה שיתורגם.

כריכת הספר עדינה מאד ובצבע תכלת כמו הים והשמיים.
בשנת 1987 נפגשים בתחילת שנת הלימודים בכפר לה קומל בצרפת שלש ילדים: נינה, אטיין ואדריאן. שלשה ילדים, שלושה עולמות וכל אחד נושא כאב משלו.
הקשר ביניהם חזק ביותר והחלום המשותף שלהם לעזוב את הכפר בתום הלימודים ולעבור לעיר הגדולה פאריז ושם לעסוק במוסיקה.
בינתיים הם מחוברים ביניהם באהבה גדולה, הם מהווים יחידה אחת שלא ניתנת להפרדה.
סיימו ללמוד האם ימשי

אחד הספרים הטובים שחייבים לקרוא
אין לי מה להוסיף
"למה אנחנו פוקדים ספרים כמו שאנו פוקדים אנשים?
למה אנחנו נמשכים לכריכות כפי שאנחנו נמשכים למבט,לקול שנשמע מוכר,שנדמה שכבר שמענו,
קול שמסיט אותנו מדרכנו שמרים לנו את העיניים,מושך את תשומת לבנו ואולי ישנה את מהלך חיינו"
תודה לך <mark>ואלרי פרין</mark>

ויולט היא אישה המתהלכת בין שני עולמות. עולם החיים ועולם המתים. היא גרה בבית קטן וחמים המדיף באופן קבוע ניחוח ורדים, הניחוח האהוב על ויולט.


הבית ניצב בליבו של בית קברות בברנסיון-א-שלון, אשר בחבל בורגון בצרפת.


ויולט עבדה עם בעלה שנים רבות כשומרת במחסום רכבת, אך עם הקידמה, כשהשער הפך לאוטומטי ולא היה צורך בשומרי מחסום, עברו הזוג להיות השומרים בבית הקברות. משומרת מחסום של רכבות העוברות מלאו

ז'וסטין נייז' בת העשרים ואחת חיה עם אחיה ז'ול אצל סבה וסבתה בכפר מיאי, שהוא כזה כפר קטן, שאם באמת רוצים למצוא אותו על המפה כדאי להצטייד בזכוכית מגדלת. ואם כבר לדייק - ז'ול הוא לא באמת אחיה הקטן. הוא בן דוד שלה. כשהיו קטנים נהרגו הוריהם בתאונת דרכים, ומאז הם גדלים אצל ממה ופפה שדואגים לכל מחסורם, אבל חוסכים מהם שני דברים: חיבוקים, ומידע בקשר לתאונה בה נהרגו הוריהם. בכל פעם שמנסים לדלות מידע מ-ממה ה

רומן אנושי, חכם ומרגש שמתרחש בין זיכרונות העבר לבדידות של ההווה.
במרכז הסיפור נמצאת ז’וסטין, צעירה שעובדת בבית אבות קטן בכפר צרפתי
ומפתחת קשר עמוק עם דיירי המקום, במיוחד עם אלן — אישה מבוגרת שמתחילה
לספר לה את סיפור חייה ואהבתה הגדולה.
דרך הסיפורים, המחברות הישנות והזיכרונות שנפתחים לאט,
נחשפת עלילה מלאה בסודות משפחתיים, כאב, אהבות אבודות ורגעי חסד קטנים.
סיפורה של אלן, גם חייה האישיים של ז’ו

נולדתי וגדלתי בירושלים, ולכן הדימוי של בית קברות בעיני הוא הדימוי הירושלמי של ההר הגדול והמתנשא באימה על כל הנוסעים העולים לירושלים בכביש מספר אחת ושמו המתאים לו הוא "הר המנוחות". מונולית עצום מרוצף לוחות שיש שחלקם לבנים וחלקם מצהיבים, ונטול כמעט כל תזכורת לצבע אחר כלשהו. אין בו ירוק, בהר הזה, דומה שגם העצים מקבלים את צו המקום והם מלבינים, מצהיבים או מאפירים. בהלוויות הראשונות שבהן השתתפתי בחיי בכ

בית קברות, כל אבן או מצבה מספרת סיפור.
ראו את בית העלמין המפורסם פר לשז' בפריז, שם המצבות של אנשים שהיו אגדות בחייהם ובמותם,
כאן בית הקברות ישן קטן וצנוע ועליו שומרת ויולט, בת בלי שורשים, ילדה נטושה שעלתה וצמחה בכוחות עצמה. היא מטפחת כל אבן, רושמת ומתעדת כל הלוויה, שותלת וגוזמת.

אל בית העלמין מגיע יום אחד ז'וליאן עם עפרה של אימן ובקשה מוזרה אחת, להניח על קבר אדם שלא הכיר.
ויולט וז'וליאן