"הי, צ'רלס דארלינג, אתה מוכן לבדוק מה זה הרעש הזה בחוץ ליד השער? אני באמצע כתיבה, ואתה יודע כמה אני צריכה שקט כדי לכתוב". צ'רלס נאנח בשקט, השאיר את המחשב הנייד שעליו תיקתק כתבה לעיתון, החליף את נעלי הבית במגפיים, והלך החוצה לבדוק מה קורה, ואחרי כמה דקות חזר הביתה.

"פאולין האני, צר לי להפריע, אבל זה בשבילך. הם לא מוכנים ללכת בלי שידברו איתך, ואני חושב שאת חייבת להם את זה. אחרי הכל, את יצרת אותם וכתבת עליהם ספר. יש להם את הזכות לשיחה איתך". פאולין שרה, הידועה יותר בשם העט ג'וג'ו מויס ראתה את הצדק בדבריו של בעלה. "תשתו תה, אולי?" והיא הזמינה אותם אל פינת האוכל שם חיכו לה קנקן תה, עוגיות, סקונס, וכריכי מלפפון, על מערכת כלי חרסינה מעוטרים בוורדים. לחברות היא תמיד מספרת שירשה את מערכת הכלים הזאת מסבתה המנוחה, אבל האמת שהיא קנתה אותה במכירת חצר באחד הבתים בסביבה. האורחת הראשונה התיישבה, פרשה מפית לבנה על הסרבל השימושי שלבשה, והחזיקה בעדינות בשתי אצבעות את ספל החרסינה שהוגש לה. "את אליס, נכון?" ניחשה מויס, ואליס הנהנה. השאר התיישבו בעקבותיה, אם כי בצורה פחות מעודנת, ונראו קצת נבוכים. ג'וג'ו הבינה שהיא צריכה לקחת את המושכות של השיחה אליה, והיא התחילה "אליס, אני מבינה שיש לך משהו לומר לי". אליס הנהנה שוב, ואז אמרה: "למה בכלל הכנסת אותי לספר הזה?", ג'וג'ו הבינה מיד למה הכוונה, היא הלא כתבה את אליס, ואמרה בהתנצלות: "ככה זה, אני בריטית, הדמויות שאני מכירה הן בריטיות ודרכן אני כותבת. וגם הקהל הראשון שלי הוא בריטי, אם אני ממקמת עלילה באמריקה, אני צריכה לפחות לשלוח לשם שגרירה שתוביל אותה". אליס מחתה: "זה לא תירוץ. הקהל. זה לא הספר הראשון שלך. את כבר סופרת בינלאומית, הקוראים יבינו. גם לא היית חייבת לקחת את העלילה לארצות הברית ולמקומות שאת לא ממש מכירה. ואני אוהבת בגדים יפים! שתדעי, הייתי יכולה להשאיר לי קצת בגדים יפים ללבוש! רצית לכתוב על ספריות ניידות ועל רכיבה על סוסים, אני מבינה. אבל גם בבריטניה היו ספריות ניידות, את יודעת! ואז אולי הייתי יכולה להתלבש כמו שצריך. וחוץ מזה, מה הסיפור של בנט? חיתנת אותנו, אבל לא הסברת מה הקטע שלו - הוא הומו? הוא אימפוטנט? ---"

"וירג'יניה! די וירג'יניה!! תשבי יפה, אנחנו אורחות פה!" נזיפה מהצד קטעה את הנאום הנרגש של אליס, וג'וג'ו שמה לב שיש עוד אישה בחדר, ועל ברכיה יושבת פעוטה קטנה ושובבה. האישה הסתכלה אל ג'וג'ו בהאשמה וג'וג'ו הבינו שזו מרג'רי. "בכלל לא רציתי אותה, את יודעת. את בטוח יודעת, כי את המצאת אותי, אישה משוחררת וחופשייה שרוצה אהבה, אבל לא זוגיות ממוסדת ולא את כל הכרוך במשפחה. בסוף לא רק שגרמת לי להתחתן, גם תקעת אותי עם ילדה. לא שמעת על נשים שלא רוצות ילדים? יש כאלה. היו גם בתחילת המאה שעברה. בעיקר אם היה להן רקע משפחתי קשוח כמו זה שהמצאת לי. ועוד סיבכת אותי בצרות משפטיות. למה? מה זה תרם לעלילה? למה לא להתמקד בספריה הנפלאה שהקמנו ובכמה אלינור רוזוולט היתה מאושרת מהמיזם הזה, על אף כל הקשיים? היו מספיק קשיים, שם בקנטקי, בלי להתחיל עם האשמה מופרכת, ואז למצוא לה פתרון מופרך לא פחות".

בשלב הזה ג'וג'ו היתה נבוכה מההאשמות והסתכלה סביבה כדי לחפש מישהו שיוכל לעזור לה. אולי מיס סופיה? או השריף? או פרד? או גברת בריידי. הם כולם היו שם, אבל בעיון ממוקד יותר היא ראתה שכל אחד ואחד מהם לא באמת קיים. הוא רק דמות שטוחה מצויירת על קרטון. אליס שמה לב למבטים האלה וצעקה "את שמה לב מה עשית? חיברת אותי בספר עם דמויות שטוחות שאי אפשר לבין אותם או את המניעים שלהן. כל קו עלילה שהתחיל טוב הבאת אותו לסיום, או שהכנסת עוד עלילות משנה מופרכות באמצע שלו. בסוף לא יצא סיפור - לא על קנטקי, לא על הספרייה הניידת שהיתה שם, ולא על שום דבר, ואני תקועה עם פרד". והיא הפסיקה פתאום, כאילו נבהלה מהצעקות של עצמה. מרג'ורי חיבקה אותה בעדינות והובילה אותה החוצה.

ג'וג'ו מויס פקחה עיניים ואמרה "אתם בכלל לא קיימות. אני המצאתי אתכן. אתן דמויות בדויות ולא מאיימות עלי", צ'רלס בעלה הסתובב במיטה ושאל מנומנם "מה קרה יקירתי?" וגו'ג'ו ענתה לו: "אוי, דיר, אתה לא מאמין איזה חלום היה לי".

אפשר להכריז על סופרת אהובה אחריי שקראתי שני ספרים שלה? כי אם כן ג׳וג׳ו מויס בהחלט מקבלת את התואר הזה.
נכנסתי לספר הזה בחששות משתי סיבות:
הראשונה היא שאחרי שקראתי ספר אחר שהרגיש לי קצת באותו וייב (רומן היסטורי ופמניזם) שאותו לא אהבתי בכלל, ופחדתי שזה יהיה באותו הסגנון, ואיזה כיף היה לטעות פה!
והסיבה השנייה היא שאחריי שקראתי את ״אחד ועוד אחד״ של ג׳וג׳ו שאהבתי בטירוף, פחדתי להמשיך לעוד ספר שלה כי פחדתי להתאכזב מהסופרת, ואיזה כיף היה לטעות שוב כי עכשיו אחריי שקראתי רומן היסטורי ורומן עכשווי של הסופרת ועפתי על שניהם, אני יכולה להגיד שזו לא הייתה רק הצלחה של ספר ספציפי, אלא של הסופרת, ואיזה כיף שמתרגמים המון ספרים שלה!
היה לי קצת קשה להכנס אליו בהתחלה, ואז התחילה המלחמה וכמו לכולנו היה לי קשה להתרכז אז לקחת לי כמעט חודש לסיים את הספר הזה, אבל וואו כמה שהוא נכנס לי ללב!
ג׳וג׳ו מצליחה לכתוב דמויות שנכנסות לי ללב וחיות בליבי הרבה אחריי סיום הספר.
אהבתי את החברות בין הנשים, ואת כל אחד מהנשים והיחוד שלהן.
אהבתי שהן נלחמו על הזכויות שלהן ועל מה שחשוב להן.
אהבתי את ההתפתחות של הדמויות, ואת הדרך שכל אחת מהן עברה, את האווירה של הספר, הסוסים, היערות ולב ליבו של הספר, הספרייה.
הספר נותן לנו להבין את חשיבות הספר והרוח בעולם חומרי (כאילו שאנחנו לא יודעות) ולהסתכל על העולם מזווית קצת אחרת.
אף פעם לא חשבתי שאוכל להתחבר ככה לספר שכל הדמויות הראשיות שלו הן נשים, ומספר על החברות בין נשים, עד שערב אחד שהן בילו בספרייה בלילה עם קצת הרבה אלכוהול, סודות, צחוקים חוויות ושירים, שהתאהבתי בחבורת הנשים הזו, החבור הזו שכל אישה בצבע (תרתי משמע) וההרמוניה שהם יוצרות יחד הופכת לכל כך מיוחדת שמאותו הרגע נשביתי בקסמן של מרג'רי הקשוחה מבחוץ שלא פועלת לפי הנורמות החברתיות, של בת' המטורללת והמקללת, של איזי הקטנה והביישנית, של קתלין של אליס ושל סופיה. השילוב בין כולם היה פשוט כל כך יפה ונוגע ללב שהתחשק לי גם לקחת חלק בחבורת הנשים הזו.
יש גם את הסיפור הרומנטי של חלק מהנשים עם הגברים בחייהן, ואנחנו יכולים לראות מכך מהי זוגיות רעילה ופסולה שצריך לצאת ממנה ומהי זוגיות בריאה תומכת ואוהבת.
"תמיד יש דרך מוצא מכל מצב. היא עלולה להיות מכוערת. היא עלולה לתת לך הרגשה שהאדמה רועדת לך מתחת לרגליים. אבל תמיד יש דרך מסביב"
ספר שמשלב בתוכו חברות אמת, אהבת אמת, ספרים, סוסים, פמניזם במיטבו, אנושיות, חמלה ואפילו קצת מתח.

את הספר מתנת הכוכבים רכשתי לפני תקופה, רק בגלל שהוא ספר של ג'וג'ו מויס האלופה. אחרי הקנייה גיליתי שזה רומן היסטורי ולא רומנטיקה עכשווית, אז התבאסתי והנחתי את זה בצד לשבת שיהיה לי ראש למשהו כבד יותר ופחות 'ג'וג'ו מויסי'.
והשבת הזו הגיעה עכשיו סופסוף.
מסתבר?
שסתם התאכזבתי - כמו בכל הספרים הנוגעים ללב של מויס, גם כאן יש גיבורות שמתחשק להכיר מקרוב. נשים שעוברות תהליך לצאת לעצמאות וחופש אמיתי, דרך אינספור אילוצים ומהמורות חברתיות, משפחתיות, זוגיות ועוד, ובונות לעצמן אישיות נשית חזקה ומעוצבת.
והרקע ההיסטורי?
הוא היה רק בונוס, ובונוס רציני.
פעם ראשונה שנחשפתי ליוזמה של אלינור רוזוולט, אשתו של נשיא ארה"ב, שהקימה פרויקט של ספריות ניידות וגייסה נשים למסע של חלוקת ספרים בעיירות שכוחות אל. ספרים וידע ששינו למשפחות, לנשים, לילדים ולקהילות את החיים ולטובה. מה שהעלה לי הרבה הגיגים ומחשבות על מקומו של הידע בחיים שלנו.
אז זה קצת ספר על פמיניזם, והרבה הרבה סיפור טוב.

ספר מאד מעניין וסוחף, קראתי בעקבות המלצה, הספר הראשון שאני קוראת של ג׳וג׳ו, אני אוהבת ספרים שמלמדים אותי משהו על תקופות שלא הכרתי, והיה מרתק לקרוא על תקופת היובש בארה״ב ועל הפרויקט המדהים הזה של ספרייה ניידת על גבי סוסים, נשמע עבודה ויוזמה מיוחדת במידה.

זה סיפור על נשים, ועל חיים של נשים בתקופה לא פשוטה, באמריקה השמרנית של שנות ה-30 ואיך בעצם הן מנסות לצאת מהמסגרת של חתונה-ילדים-מסיבות תה חסרות תכלית ולמצוא את הקול שלהן והתכלית שלהן.
הגיבורה, אליס בריטית במקור ותמיד הרגישה שמנסים לחנוק אותה ואת הקול שלה כדי שתתנהג כיאות, לכן התחתנה ועזבה לארה״ב בתקווה למצוא עולם חדש ונאור, אבל היא בעצם גילתה את אותו דבר בגרסא האמריקאית, עולם גברי דומיננטי, מאד פוריטני, הכנסייה מאד חשובה וערכי המוסר כביכול, נשים שמאד עסוקות בנראות של הדברים, ושוב היא לא מוצאת את עצמה ומרגישה בודדה מאד, גם בתור אשה שפחות מתחברת לדברים האלה וגם בתור מהגרת לארץ חדשה.
היה מעניין גם לקרוא על ההצפות ועל הגבורה שגילו הגיבורות במצב בלתי אפשרי, ועל איזה זיכרון קצר יש לאנשים, וכמה קל ללכת אחרי הסתה ואחרי הרוב, ולשכוח את כל הטוב שעשה הבנאדם לפני, ולא לראות מעבר להאשמה.

מכאן- ספויילר למי שלא קראו---

הספר כתוב היטב ומאד סוחף, יחד עם זאת, היו כמה דברים שהפריעו לי, קודם כל הדמות של בנט. היא סוג של אניגמה, הוא נסחף אחרי אליס, הציע לה נישואין מהר מאד, למרות שהייתה לו אהובה בארה״ב, ואז אחרי שחזרו לארה״ב הכל נסגר בו, פתאום הוא לא מתעניין באליס בכלל, מעין החלום ושברו, דמיין שהיא בובת פורצלן וכשגילה שהיא גם אנושית וחם לה, ויש לה דעות והיא לא מסתדרת עם העולם שלו, אז הוא מאד נסוג, עד כדי כך שהוא אפילו לא נוגע בה, ושהיא מנסה הוא נחרד.

עלו הרבה תהיות שאולי הוא הומו, אבל מצד שני הוא די חזר לחברת התיכון שלו ובסוף אפילו התחתן איתה, למרות שהיא גם ביקשה את הספר על הנישואין אז אולי באמת גם איתה לא מימש את הנישואין...נושא שנותר לא ברור וחבל. גם חבל שבכלל לא תיארו את הצד שלו, דמות מאד פסיבית מאחורי האב הדומיננטי, לא הגן בכלל על אליס, לא התעניין במעשים הנתאבים של האב, ואפילו שמרג׳ורי נכלאה הוא לא ניסה למתן את אבא שלו ורק זרק רמז קטן לאליס כמעין מוצא של הרגע האחרון.

בכלל, גם את כל הסיפור של המשפט של מרג׳ורי לא אהבתי בכלל, כל המשפט בוסס על ראיות סיבתיות מאד, אז ליד המת היה ספר ספרייה מדמם, וההסבר היחיד הוא שהספרנית הכתה אותו?! אז היה ריב בין המשפחות, אבל אולי במקרה היה לו את הספר הזה, אולי מישהו אחר היכה אותו עם הספר הזה? יש כל-כך הרבה הסברים שלא קשורים לספרנית, כמו גם מה שהשריף אמר במקור, כשואן קליב בא אליו, שהוא לא ראה את הקשר ורק אחרי שהוא הרעיל אותו הוא פתאום פעל...
אז כן, זה יכול להראות יפה על הכוח של שנאה ושל הסתה, אבל במקרה הזה זה היה נסיבתי מידי ולא ריאלי, שזה הגיע עד כדי משפט ומאסר ארוך של אשה בהיריון.
גם היציאה מהפלונטר על ידי הבת ברגע האחרון הייתה מוזרה ביותר, שלא לדבר על הסוף הסכריני כמו שאמרו כבר מעליי, לא ברור למה אליס מראש לא דיברה עם פרד והלכה לבטל את נישואיה היות וברור שגם בנט לא רצה בהם, ואיך חשבה שרק לברוח לאנגליה זה פיתרון.

הדמות של האב הייתה נוראית, שנאתי אותו כל-כך, הוא מאד הדגיש איך הרבה פעמים גם היום, יש דין שונה לגברים ולנשים, ולעולם העסקי וגם למי שמאיר אור על מעשי עוולה והרבה פעמים משלם מחיר כבד.

בקיצור, ספר לא מושלם, אבל בהחלט מעניין מאד, דמויות עשירות שמאד קל להתחבר אליהן, ומאד אהבתי גם את נושא אהבת הקריאה ואיך היא מחברת בין אנשים.

עוד ספר נהדר מידי הסופרת המוכשרת הזו תיאור החיים באיזור הררי של קנטקי עם דמויות שונות ומשונות המתוארות ביחודיותם שמחיות את הזמן ההוא עם סיפורים שנותנים להרגיש את התקופה ההיא

זוהי המלצה (ולא סקירה):
רומן היסטורי המבוסס על תכנית הספרניות הרכובות של מנהל עבודות הקידמה שהתקיימה בשנים 1943-1935.
בתור ספרנית, הספר מאוד עניין וריגש אותי כי עצם הרעיון והיוזמה שנשים ספרניות יוצאות למסע של חלוקת ספרים בעיירות שכוחות אל הוא מיוחד ויוצא דופן,
בעיקר בתקופה שבה המוסכמה היא שתפקיד האישה הוא לטפל בבית ובילדים.
נהניתי מהקריאה וממליצה בחום!

ארצות הברית של תחילת המאה התשע עשרה, כבר יש מכוניות ואיגודים אבל באזורים המרוחקים שולטים העוני והבערות, ובקנטקי הרחוקה מנסים להקים ספייה ניידת, שמביאה את הספרים למי שגר רחוק מהעיירה.
אליס האנגליה שעושה בושות למשפחתה השמרנית, מתאהבת בבנט האמריקאי שמגיע לביקור, מתחתנת ונוסעת איתו הביתה. שם, בארץ החמה, היא מבינה שהיא זרה בחברה, וגם מדוכאת בביתה שלה, עד שמגיעה הספריה והיא מצטרפת לצוות הנשים שמפעיל אותה. אבל בנט ואבא שלו לא אוהבים את זה, ועושים הכל כדי שהספריה תחדל מלהתקיים.
מרג'ורי אוהייר היא עוף מוזר בעיירה, בחורה רווקה שלא מוכנה להתחתן, גם עם סוון, הבחור שהיא אוהבת. היא הרוח החיה בספרייה הניידת, אבל יום אחד קורה משהו שמאיים עליה ועל קיום הספריה, וגם היא לא יודעת איך להתמודד איתו.
זה סיפור על נשים שמנסות להשמיע קול שונה בעולם שמרני שם גברים, סוסים ומכרות פחם.
מבוסס על סיפור אמיתי של ספרייה ניידת שפעלה בקנטקי בתחילת המאה ה-19.
הסיפור מעלה תהיות על משפחה, נראות בקהילה, ושמרנות ביחס לנשים וספרים.
ממליצה בכל לב!

קודם הכל אני רוצה להתחיל ולציין שאני אוהבת את הספרים של ג'וג'ו מויס. קראתי את רובם, ואני נהנית מהשילוב בין מר ומתוק, בין הרומנטיקה לבין הרגעים היותר עצובים. אני אוהבת את העובדה שהיא לא מייפה את המציאות, ולא מקלה על חיי הדמויות בספריה. אפשר למצוא בסופים שלה רגעים מרים שמשתלבים מצוין עם הרגעים המתוקים.
כמובן יש ספרים בהם היא מצליחה יותר וספרים בהם היא מצליחה פחות. בקשר למתנת הכוכבים, לדעתי כאן היא לא הצליחה להעביר את מה שרצתה.
אתחיל ואומר שהספר מתחיל טוב לדעתי. קל לאהוב את הדמויות, קל להתחבר לאישיות הקלילה שלהן. העובדה שההתחלה איטית יחסית לא הפריע לי כלל, מכיוון שאין לי שום בעיה עם התחלות יותר מפורטות וארוכות מהיותי חובבת מושבעת של ספרי פנטזיה. אהבתי לקרוא על חייהן של אליס ומרג'ורי, על חוויותיהן בתור ספרניות, על האנשים שיצא להן לפגוש בדרך.
הבעיה שלי התחילה כאשר הספר החל לפנות לכיוונים אחרים, ואף פעם לא עד הסוף. כל שביל נוסף שהתפצל מהעלילה הראשית, היה מעניין והיה רעיון טוב, אבל ג'וג'ו מויס התעלמה ממנו ברגע שנהיה מעניין. הרגיש לי שברגע שמויס התחילה רעיון כלשהו, או פיתוח דמות כזו או אחרת, זה נגמר כמה עמודים אחרי שזה התחיל, או שהיא פשוט לא המשיכה את קו המחשבה כלל ופשוט נטשה אותו בדרך. הספר הזה בכללותו, הרגיש לי כמלא פוטנציאל להיות מעולה. גם כששמעתי שהוא הולך לצאת, כשג'וג'ו מויס סיפרה שהספר הבא שלה הולך להיות על ספרניות באמריקה הדרומית מעבירות ספרים על גבי סוסים לאנשים, התלהבתי. חיכיתי לו בקוצר רוח, אבל לצערי התאכזבתי לגמרי. הספר היה שטוח מאוד עבורי. הוא היה יכול לגעת בכל כך הרבה נושאים חשובים, להיות כל כך מתקדם וחדשני, אבל במקום זאת היא בחרה ללכת למקום הבטוח, ופשוט לספר סיפור אהבה פשוט לגמרי (במיוחד כשהזוג הראשי היה די משעמם ולא מספיק מפותח). עכשיו, אין לי שום בעיה עם ספרים שזו כל המהות בהם, אך ספציפית בספר הזה ציפיתי לקבל יותר, במיוחד כשאני מכירה את הסופרת ואת הספרים האחרים שהיא כבר כתבה שכן אהבתי.
עכשיו אני אדבר קצת על ספויילרים לספר, כך שמי שלא רוצה לגלות מה קורה לקראת הסוף, שיעצור את הקריאה של הביקורת כאן :)
...
...
...
קודם כל, אני רוצה להתחיל באכזבה הגדולה ביותר שלי מהספר. מרג'ורי. היא הייתה עבורי הדמות המעניינת ביותר. אהבתי לקרוא מנקודת המבט שלה, בתור הדמות הקשוחה והחזקה שהיא. אהבתי את העובדה שיש לה בן זוג אבל היא בוחרת לא להתחתן למרות התקופה. אהבתי את העובדה שהיא לא רצתה ילדים. אהבתי כיצד היא מחשיבה את החופש שלה כדבר החשוב ביותר. ואז מה קרה? היא נכנסה להיריון והתחתנה כמובן. למה?
אני לא אומרת שזה דבר רע לרצות, בכלל לא, אבל בהתאם לדמות שכתבה ג'וג'ו מויס הדבר לא מסתדר בכלל. אנשים משנים דעות כמובן, אבל מרג'ורי? זה הרגיש לי כל כך חסר התאמה לדמות שכבר הכרתי, שהתאכזבתי מאוד. למה סופרים מרגישים שהם חייבים לחתן כל דמות, לגרום לכל אחת להקים משפחה? כל אחד שונה, וזה מעולה לייצג בספר שלך אנשים מכל הסוגים. תגוונו קצת! קיוויתי שזה יהיה המצב אצל מרג'ורי, אבל מסתבר שלא.
דבר שני, בעלה של אליס. כאן זה שוב נוגע לעובדה שג'וג'ו מויס נוטשת קו עלילה מעניין, ברגע שהוא הופך להיות מעניין. אני לא יודעת למה היא לא פיתחה אותו עד הסוף. היה יכול להיות פה רעיון גאוני. היו יכולים להיות כאן המון כיוונים שונים בהם היא הייתה יכולה לקחת את הבעיה של הזוג ולנסות להבין מה השורש שלה. למה בעלה של אליס לא מוכן לשכב איתה? האם זה קשור אליו? האם אליה? האם זה נובע מהדעות שהשריש בו אביו בילדותו? היה יכול להיות כאן משהו מעבר, אבל במקום זאת מויס בחרה להפוך את זה לדבר קומי בסוף הספר ולהתעלם מהסוגיה לחלוטין.
דבר שלישי, הסוף. הוא היה כל כך מהיר שכמעט לא שמתי לב שהוא קרה. לדעתי הוא היה צריך להיות יותר מפורט והרבה יותר ארוך ממה שקיבלנו. המשפט היה זריז, הרעיון עם הבנות שהעידו נגד אביהן הופלג במיידי ולא פותח כלל (!!!) והאפילוג היה הדבר הכי סוכרתי שקראתי בחיי. כל אחת מן הדמויות קיבלה את רצונה, כל אחת הגשימה את חלומה והכל יופי טופי וקשתות בענן. באמת, ג'וג'ו, ממך ציפיתי ליותר. איפה המרירות שאני רגילה לקבל בסופים שלך? איפה ההשלכות לפעולות של הדמויות? איפה האמת לאמיתה? במציאות לא כולם מצליחים, לא כל החלומות מתגשמים. לא תמיד הטובים מנצחים ולא תמיד הרעים מפסידים. אחרי הסוף הזה הייתי צריכה לקחת מנת אינסולין.
אז בקיצור, אחרי הביקורות הארוכה עד מאוד הזו, ומי שקרא הכל כל הכבוד לו ותודה :)
זה לא הספר הכי טוב של ג'וג'ו מויס, אפילו אולי אגיד שזה הספר הכי פחות טוב שלה לדעתי, אבל אם אתם מעריצים שלה וקראתם את כל הספרים עד כה, שווה לכם לנסות בעצמכם את הספר. אולי הדעה שלכם תהיה שונה משלי. גם אני רוצה לציין שזה לא ספר גרוע. אני נהניתי מהחצי הראשון שלו. חשבתי שהוא היה נחמד. מה שאכזב אותי היה החצי השני והסוף המהיר והמתוק מדי.
אם אתם מחפשים ספר אחר של ג'וג'ו מויס, הייתי ממליצה להתחיל כמובן עם, ללכת בדרכך, אחד פלוס אחד (שעד היום עשוי להיות הספר שהכי אהבתי שלה) ומכתב אחרון ופרידה.

הלכתי בדרכך, אספתי את הנערה שהשארת מאחור, ראיתי איך החיים ממשיכים להתנהל אחרייך, אז עשיתי אחד ועוד אחד והחלטתי לכתוב מכתב אחרון ולהיפרד.
המשכתי בדרכי ועליתי על ספינת הכלות. הגעתי לבד לפריז ושם קיבלתי את מתנת הכוכבים...

טוב שלא כל הספרים שלה תורגמו, אחרת היתה לי הקדמה ארוכה עוד יותר.

כן, את כל הספרים שהוזכרו למעלה קראתי. כעת סיימתי את מתנת הכוכבים.

העלילה מתוארת על הרקע ההסטורי האמיתי של הספרניות הרכובות בארצות הברית בשנות השלושים של המאה העשרים.

הספר מתאר בצורה יפה את מעמד האישה בתקופה זו בדרום ארצות הברית (קנטאקי) וכן באופן משני גם את היחס לשחורים בתקופה זו.
היכולת של נשים לנהוג באופן עצמאי ולא על פי הכללים שהתוו להן הגברים היתה די מוגבלת ואלו שנהגו אחרת נחשבו חריגות.

הספר נקרא בחלקו הראשון די בעצלתיים ובהרגשה שאין שום התפתחות עלילתית וערכו היה בעיקר התיאור ההסטורי של התקופה.
בחלקו השני, העלילה החלה להתפתח והוא נעשה קצבי יותר וקריא יותר.

ביחס לספריה האחרים של מויס, הוא מזכיר בסגנונו ובתוכנו את ספינת הכלות. גם שם היו קטעים שנמרחו בספר והיה ניתן לקצר פה ושם.

סך הכל, בניגוד לרוב הביקורות, הוא מספריה הפחות טובים של מויס וערכו המשמעותי הינו בעיקר בתיאור התקופה ומעמד האישה.

מספר אנקדוטות לסיום - לקוראי הספר, ואן קליב הוא שמה האמיתי של אחת ממקימות הסניפים של הספרניות הרכובות, אבל במחוז אחר ובשם לואיס ולא אליס.
בייליויל הדמיונית המתוארת בספר, מבוססת על ביטיוויל במחוז לי בקנטאקי.
ישנן טענות כנגד מויס על פלגיאט. מהספר The Book Woman of Troublesome Creek by Kim Michele Richardson.
הזכויות על הספר נקנו על ידי universal והוא בדרכו להפוך לסרט.

למי שאהב את ספינת הכלות, תיהנו. מי שעוד לא קרא ספר של מויס, שיתחיל עם ללכת בדרכך...