“יש קטע ידוע של הסופר דייויד פוסטר וואלס על שני דגים צעירים שמטיילים בים, ופוגשים דג זקן. הדג שואל אותם איך המים והם לא מבינים את השאלה. הקטע הזה הוא סוג של משל, אלגוריה אם תרצו, לדרך שבה אנחנו לא מצליחים לשים לב לדברים הבסיסיים בחיים, בעיקר כשהם טובים. הם שקופים עבורנו.
לא קראתי במלואה אף יצירה של דיוויד פוסטר וואלאס, אבל את הקטע הזה אני מכירה. הוא קשור, ואני אחזור אליו בהמשך. כן קראתי מספיק מיצירותיו של אשר קרביץ כדי לדעת שיש לו ראש יצירתי ומקורי מאוד. במילים אחרות, הוא פסיכי, בקטע טוב. פסיכי עד כדי לכתוב קורות משפחה בשואה מנקודת המבט של הכלב שלה, ולקרוא לספר בשם הפרובוקטיבי "הכלב היהודי" בסוג של הפוך על הפוך להתבטאויות אנטישמיות בתקופת גרמניה הנאצית.
מה שזה אומר, זה שהיתה סיבה טובה להביא את הספר הזה הביתה כדי לקרוא אותו, וזאת למרות שהכיתוב על הכריכה האחורית לא מספק כמעט שום מידע על התוכן של הספר. האם הוא דרמה? רומן רומנטי? אוסף סיפורים קצרים? רומן היסטורי? קלילון שאפשר לקחת כספר טיסה, או סאגה של פנטזיה דימיונית אפלה? אין לדעת, והסופר, או שמא ההוצאה לאור, לא מצאו לנכון לנדב פרטים בנושא.
בשביל ההתחלה יש לומר כי אדיר יודקוביץ, גיבור הספר, הוא סופר. כאן צריך הפוגה קטנה לפני שאמשיך לספר על מה הספר ובמה הוא עוסק. כבר כתבתי כאן כמה פעמים על תסמונת הסופר הכותב על תסמונת, כמין פיתרון פשוט וקל להובלת עלילה קדימה על פני שלוש מאות או ארבע מאות עמודי הספר שלו. נראה לי שלא כתבתי על תסמונת אחרת, הלוא היא תסמונת הסופר הכותב על סופר. כי בעצם למה להתייגע על מציאת עיסוק הולם לגיבור, ואז למידה מעמיקה של חיי משרד, או מהלך יומו של מנופאי בכיר, ומה הדילמות המצויות בעבודתה של אופטומטריסטית או אחות. הרבה הרבה יותר פשוט לקחת חומרים מחיי היומיום, והלוא אדם קרוב אצל עצמו, ואת קשייו הוא מכיר.
וקשייו של הסופר מה הם? הוא צריך להתמודד עם אהדת הציבור והערצתו, כמו גם עם אדישותו הרבה וזיכרונו החלש, עם השד הגדול הנקרא מחסום כתיבה, ועם בקשות ממכרים וקרובים לקרוא את עבודתם ולהטות אוזן לסיפוריהם. אכן, קשים חיי הכותב.
וכך אדיר יודקוביץ' גבר במיטב שנותיו, בן 44, רווק, אח לשלוש אחיות חי לו את חייו ונאבק במחסום כתיבה עמוק, שחור ומפחיד. אם לא די בזה, אז שכנו, הפרופסור המכובד, רופא במקצועו, מגלה לו שהוא שולח ידו בכתיבה, ומבקש ממנו, כלומר מאדיר, שיעיף עין על הפרקים הראשונים ברומן שכתב. אדיר עושה זאת, אם כי לא בשמחה רבה, ואז גונב את יצירתו של הדוקטור הכבוד, שכן מסתבר שהוא כותב נפלא.
כאן הביקורת מסתבכת, משום שכפי שאמרתי, רבים הסופרים הכותבים על סופר. היו גם אחד או שניים שכתבו על גניבה ספרותית, אהרון מגד למשל, וזה מכניס את העיקרון לאיזה סוג של לולאה מעניינת. לא משנה. אדיר עושה כמה מניפולציות טכניות בסיפור, העתקות, החלפות שמות מקומות, ודברים נלוזים אחרים, ושולח את החומר לעורכת הממתינה. הדברים מסתבכים כאשר הרופא מקבל מכה בראש ומאושפז, לביתו של אדיר מגיע כלבו הענק של הרופא, עוג, שהוא דמות לא קטנה בסיפור, וגם שני שוטרי משטרה ששואלים את אדיר איך ידע על התרחשויות מסוימות שהם בדיוק חוקרים, ובפרט מה המשך העלילה של הספר שהוא לכאורה, אך רק לכאורה, התחיל לכתוב.
העלילה ממשיכה עוד וגם קצת מסתבכת, אבל זה לא העיקר. כאן אני חוזרת לעניין המים בהתחלה. כאשר קוראים ספר טוב, באמת טוב, כתיבת הסופר היא כמו מים, שקופה לנו לחלוטין. בכך ניכר סופר טוב ממש, כמו נגיד מאיר שלו, או אהרון מגד אם כבר הזכרנו עלילה מספריו. אצל קרביץ, בספר הזה, דומה שהוא צץ ומשים עצמו בכוח בכל פרק ובכל עמוד. העלילה היא רק מצע למשחקי מילים, בדיחות מחוכמות, וגם כאלה שלא, הלצות שיש מי שקורא להן "בדיחות אבא" שחלקן די מאולצות וכולן זועקות "ראו כמה חכם מי שכתב אותנו". ולכן לא ממש הצלחתי להנות מהספר הזה.”
![עטיפת ארמון הקרח [מהדורת 2021]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczEwMC8xMDAyNTEzLmpwZyIsImVkaXRzIjp7InJlc2l6ZSI6eyJ3aWR0aCI6Mzg0LCJmaXQiOiJpbnNpZGUiLCJ3aXRob3V0RW5sYXJnZW1lbnQiOnRydWV9LCJ0b0Zvcm1hdCI6ImF2aWYiLCJhdmlmIjp7InF1YWxpdHkiOjYwfX19)
