כשבכל רגע נתון כל מה שאני רוצה זה רק לעזוב את מה שאני עושה ולפתוח את הספר- זה סימן. כשאני קוראת את הספר בדריכות, והספר הוא לא מותחן- זה סימן. כשאני מתחילה להתקמצן על הפרקים שנשארו- עוד סימן. כשאני מוחה כמה דמעות התרגשות בסיום הקריאה- כל אלו סימנים שהספר הזה כל כך, אבל כל כך טוב!

<mark>דיאן צ'מברליין</mark> כתבה סיפור אנושי ומרגש סביב נושא מרתק. האאוגניקה היא תוכנית לדילול אוכלוסיה ע"י עיקור וסירוס כפוי. הנו

הספר החדש של <mark>דיאן צ'מברליין</mark> בהחלט לא מאכזב.
גם את ספרה הקודם "שקרים הכרחיים" מאוד אהבתי ולכן כאשר יצא משהו חדש שלה מיהרתי לקרוא אותו ואכן הוא טוב מאוד.

הספר עוסק במקביל בשני סיפורים על ציר הזמן.
שנת 2018 - מורגן היא אסירה בכלא (שלא באשמתה) שביום בהיר אחר משוחררת על תנאי כבקשה של מילוי צוואתו של צייר שמעולם לא הכירה. היא מתבקשת במסגרת אותה צוואה לשחזר תמונת קיר מסתורית שצויירה בשנת 1940 על ידי

שביתת העובדים הסוציאליים בימים אילו תפסה אותי יחד עם הספר הנפלא והנוגע ללב שקרים הכרחיים, המשקף בצורה נהדרת את עבודת העובדים הסוציאליים בהיבט הרגשי המעשי והתעסוקתי.

ג' יין בחורה צעירה, נשואה טרייה לרופא ילדים אי שם בשנות השישים, מתקבלת לעבודה במחלקה הסוציאלית של צפון קרוליינה, הקהל, עובדים קשי יום בחוות הטבק של מחוז גריס לבנים וצבעוניים.
ג' יין המתלמדת נכנסת כל כוחה לתפקיד ונקשרת לאייבי, נ

הספר מתחיל בשנת 2011 , וחוזר אחורה לשנת 1960 עם סיפורן של מרי אלה(17) ואחותה אייבי(15)
וג'יין העובדת הסוציאלית(22) שהן הדמויות המרכזיות בסיפור.
מרי ואייבי הן עניות, זה כל חטאן. ועל כן הן נכנסות לרשימה של נשים המתאימות לעיקור כדי שלא יתרבו ויכבידו על המדינה.
"את עוד תראי. שניים, זה טוב. שלוש ילדים, עדיין טוב, אבל יש לך פחות אוכל בשבילם וקשה להשגיח.
ארבע ילדים זה עוד יותר גרוע. חמש, לא טו

הספר הוא כמו הוריקן שנבנה לאט. בתחילת הספר יש רק בריזה קלה, בעיות ארציות ופשוטות של דמויות שלא ניכר בהן ייחוד כלשהו. לאט לאט הרוח מתחזקת, ופתאום עולות בך שאלות ותהיות, את כבר לא בטוחה באידיליה שהציגו לך, ופתאום הרוח הופכת לסופה, עד שהסופה הופכת למערבולת, ובסופו של דבר להוריקן של ממש. הדבר המדהים הוא שזה נבנה בצורה כל כך חכמה, אלגנטית ומלאת חן. בסבלנות.

הספר מתרחש בשנות ה- 50, בצפון קרוליינה, א

ביקורת הכרחית על "שקרים הכרחיים" נוגעת לנושא ההגהה, שהיא, בקצרה, על הפנים.
חלק מהספרים מציגים דיאלוגים כאשר כל משפט מוקף במירכאות, וחלק מהספרים נמנעים מכך. אישית אני לא אוהבת את האפשרות השנייה, אבל מרגישה מחויבת להכיר בה כלגיטימית. איזו אפשרות לא לגיטימית, אתם שואלים? הקפת המשפטים במירכאות, לא כולל הפיסוק. זה אולי נשמע קטנוני, אבל כזו אני, קטנונית, וזה באמת מטריף אותי. כי הפיסוק הוא חלק מהדיבור.

ספר 4 כוכבים קלאסי
כתוב טוב... קריא... זורם... מובן... נכנס ללב
סיפורה של עובדת סוציאלית צעירה בשנות ה 60 בארה"ב והשיעור שלומדת על בשרה בגזענות, שיקרי הממסד, שוביניזם ותלאות החיים בכלל עבור אותם אנשים ששקופים למדינה.
לאחר נישואיה לרופא מוצלח ועשיר היא מתחילה את עבודתה ומגלה שהדברים קשים ומורכבים ממה שחשבה בהתחלה. העבודה מעסיקה אותה 24 שעות ביממה בגלל הרגישות הגדולה שלה והאיכפתיות למעורבים. אט

ספר טוב. על רקע אירועים אמיתיים בשנות הששים של המאה העשרים בצפון קרולינה – בהם בוצעו עיקורים לנשים/נערות במצב כלכלי רעוע או במצב נפשי לא יציב, וכל זאת במטרה כלכלית לכאורה של הקלה על מערכת הרווחה אשר אמורה הייתה לתמוך במשפחות של אותן נשים/נערות. העלילה משתמשת באירועים האלו כדי לתאר סיפור של עובדת רווחה מצפונית שלא יכלה לשאת את הרעיון של האופן הקל בו מחליטים שמישהי לא תלד יותר ילדים. הסיפור נשמע בשנ

מצטרף לממליצים ולמשבחים.
כבוגר החוג ללשון באוניברסיטה לא חשתי בשום בעיה לשונית, תחבירית או מספרית.
גם לא אספר את עלילתו.
בחלקו הראשון מתנהל הכול "כאילו" על מי מנוחות, מבלי לחוש את הזרמים החזקים מתחת. וככול שמתקדמת העלילה המתח עולה, מתגלות נסתרות, נחשפים פשעים.
אסתפק בכך שאומר, שכוונת הסופרת הייתה לחשוף תקופת חושך בארה"ב של עיקור ממסדי של אנשים בעל כורחם מטעמים סוציאליים.