הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה אני נמוכה הייתה בכיתה ד'. אולי זה קשור לעובדה שנכנסנו לגיל-המגעיל, ואולי פשוט כי התחלתי ללכת לצופים. הייתי עומדת עם הבנות בקבוצה שלי יחד עם כל הגדוד בטורים, ומנסה להיבלע בין כולם. היו מכנים אותי בכל מיני שמות, מ"גמדה", ועד "גודל של עלה" (כן, אני לא חושבת שהמציק היה שנון במיוחד), היו צוחקים, ואחר כך הייתי בוכה בצד.
הייתי הולכת בשנים מאוחרות יותר לצופים ומסתירה את העני

לא צריך עיניים כדי לאהוב, אמרה אחת הדמויות בספר המופלא הזה. אולי זאת באמת הבעיה עם האנושות: אנחנו רואים. אנחנו רואים, ושופטים.
קבענו נורמה. מהמילה "נורמלי". אבל מה זה נורמלי?
נורמלי זה נפוץ.
אתם יכולים לראות את זה בכל מקום. המיעוט הוא הקבוצה שסולדים ממנה. זה מתבטא באלפי דרכים; בין אם זאת נטייה מינית, גובה, משקל, צבע עור, צבע שיער, צבע עיניים, תחביבים, דפוס אישיות מסוים, דברים שאנחנו צריכים לאהו

זו בדיחה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל אם יש מישהו שמותר לו לספר אותה והוא גם מישהו שיספר אותה בחינניות, הרי זהו אוגוסט פולמן. אוגי. הפלא.

מי שנפשו רגישה מדי, מוזמן לדלג.


אבא של משה הקטן שזה עתה נולד בא לבקר אותו בתינוקיה. הוא נכנס למסדרון ארוך-ארוך עם הרבה-הרבה דלתות.
על הדלת הראשונה הופיע שלט: 'שמור לתינוק של בר רפאלי ומאט בומר שיהיה התינוק המושלם עלי אדמות' (הוא כנראה לא יבוא לעולם אבל

אנחנו מבקשים את עזרתכם בחיפושים אחרי 3 ילדים, ועוד אינספור פוטנציאליים.

האם ראיתם את הילדה הזאת?
קוראים לה שירן אלימלך והיא בת 13, ונראית כבר לגמרי כמו פרחה. הבגדים שלה קצרים וצמודים מדי, האיפור שלה בולט מדי. יש לה בפה מסטיק ורוד מדי ותמידי מדי. שירן אומרת אומייגאד על כל דבר ומוסיפה את סיומת ה-וש הידועה, כמו רוב הפרחות שאנחנו מכירים. כשהיא מדברת עם חברות, השירן אלימלך הזאת, היא תמיד תאמר "חיים

מי שלא חווה את זה לא יבין- את תחושת האושר שמתפשטת בך ברגע שחניכה מספרת לך סוד, שלא סיפרה לשום חברה שלה. את הרגעים בהם הצלחת להביא חניכה, שהיתה עד עכשיו שקטה ומופנמת, להשתתף במשהו שהיא כל כך רצתה להשתתף בו, אבל התביישה, או שהצלחת לגרום לה לדבר עם מישהי שלא מקבוצת החברות שלה. את היומולדת שחניכות חוגגות לך, וקונות לך בלונים וכותבות לך במחברת ברכות. את הרגע שהצלחת לפשר בין שתי בנות 12 שרבו ריב כזה שלא

נער גדל גוף הולך ברחוב. הליכתו מפחידה; צווארו מתנדנד מצד לצד, וכל גופו כפוף. עיניו בוהות. כל הילדים מפחדים. רצים. מתחבאים. יש שמועות. הוא חולה נפש. אל תתקרבו.
הוא בסך הכל נער.

ילד בן שש יושב על כיסא תינוקות. ראשו גדול, גופו קטן, זרועותיו קצרות; נראה שכפות ידיו יוצאות מכתפיו. ההורים הביולוגים נטשו. הילד מחייך, ומראה הפנים הבוגרות כל כך, השתולות בגוף לא-להן; אנשים רואים, ומשפילים מבט.
הוא בסך

הכיתה של הגדולה הסוכרתית שלי ארגנה מסיבה. הילדים קבעו בעצמם את רשימת הכיבוד וכל אחד היה אמור להביא משהו. אף אחד מהם לא בירר מה מותר לגדולה לאכול. גם הוריהם לא. כשהיא אמרה שתביא מים ודיאט ספרייט נאמר לה שזה לא בא בחשבון. קבוצת מכשושיות הקיפה אותה ואמרה לה פה אחד "אף אחד לא שותה את זה, אז תביאי מיץ."
"אבל זה הדבר היחיד שמותר לי לשתות," היא נסתה לשכנע.
"זה לא מעניין אותנו. אם את לא מביאה מיץ את ל

בשכבה שלי היתה בחורה גמדה. או ננסית, לא זוכרת מה בדיוק ההבדל בן שניהם. בכל אופן, הראש שלה בגודל מתאים, טיפה מעוות באזור הלסת, והגוף קטן. אבל היא בחורה כל כך מתוקה, מצחיקה ושופעת ביטחון עצמי (הבנאדם לא היסס להירשם למגמת דרמה, ולהעלות מונולוג בן עשרים דקות שבמהלכו קרע אולם שלם מצחוק) – שלעיתים קרובות שכחנו שמדובר במישהי שונה חיצונית. אולי כי כאשר הבפנוכו כל כך מתוק ואמיתי וכן, הוא פורץ החוצה פי שניי

אני רואה בעצמי אדם מאוד הפכפך, מבחינת הכל, השקפה, הליכיי חשיבה, ורגשות, בעיקר רגשות.
הכוונה, אני חושבת, היא התנודות המהירות שחלות בתחושות שלי בזמנים מסוימים, רק לרגע, אני אהיה הבן אדם העצוב ביותר בעולם, אבל אז ייגש אלי אדם ויגיד לי שחשב עלי. ההרגשה שלי תשתפר, למען האמת, הייתי אומרת שאני גם מאוד קיצונית, כך שאוכל לאחר מכן במשך שעות להסתובב עם חיוך מאושר על הפרצוף, ניגשת אל אנשים אקראיים מבית הספר