“הקטע הכי גרוע בכל כיפור הוא בשבירת הצום, לראות את אח שלי צורח "אני רוצה!" על כל מאכל שני שמגיע לשולחן, והוא בכלל לא צם. זה גורם לי להפוך עוינת ומרירה, בערך כמו שסבתא שלי הייתה אמורה להיות בעקבות האישיות של סבא שלי, שכל הזמן אמר לה "עוד שתי דקות הצום נגמר." וכשעברו שתי דקות, הוא אמר את זה שוב.
האמת שהצום השנה היה סביר, למרות שבשלבים האחרים נראיתי כאילו שאבו את הצבע מהפנים שלי והייתי על סף התעלפות, תוצר של התקופה ההיא בחודש ביחד עם חוסר שתייה ורעב יתר. אבל בכנות, נראה כאילו שינוי האמונה שלי בבחור ההוא למעלה שינה משהו. אתאיסטית צמה, מחזה של פעם בחיים, או יותר, לא יודעת מתי יצא לי לצום ביום כיפור שוב^^
נראה כאילו הצום עשה לי טוב, כרגע אני אכלתי רק חצי שולחן במקום יותר, ולא סיימתי את עוגת הגבינה שרחרחתי לקראת סיום הצום, שזה מחזה יוצא מן הכלל.
בכל מקרה, האמת שאני חושבת שאווירת הצום גזלה ממני כל טיפת אכפתיות ו/או סימפתיה כלפי הספר והדמויות, או שאני האדם הכי פחות חם וחסר יחסי אנוש שאתם מכירים. הרעילו אותי כלפיו מלכתחילה ולכן באתי מחוסנת. מראש דפקתי לטריס בדמיוני מחבת בראש (משפט מחוכם~), והחלטתי לעשות "אן-דן-דינו-מת-סוף-על-הקטינו-מת" על כל דמות שנייה. אי אפשר לתאר כמה זה עזר.
אי אפשר לתאר כמה מדכא הספר נפתח, אפילו ב"עורבני חקיין" הספר לא התחיל בנקודה כל כך חסרת חיים. טריס מתבכיינת (ויקיאנג'י: מתבכיינת פירושה מייללת בליבה, לפחות לי, לא יודעת מה איתכם) כל שני עמודים. טוביאס כל כך אידיוט שזה לא יאמן, וכל הדמויות מתנהגות מטומטם.
הסופרת השאירה קרן אחת של תקווה לאורך הספר: טוביאס, טוביאס, וטוביאס. זה משהו שממש קשה לי להבין בתוך ספר שהדמות הראשית היא יתומה. בעיקר בגיל ההתבגרות - אדם צריך דמות אב! גם בגיל שלושים ושבע, אמא שלי בעלת קשר הדוק במיוחד עם סבתא. טריס שקעה באובססיה שלה לטוביאס בלי שום בן אדם מבוגר נורמלי. האם מתו כל השפויים, והאם הם היו קיימים מראש? כל מי שבספר בעל שריטה עמוקה.
הבה ראו רשימות אובססיה:
טריס מתנהגת כאילו היא עומדת לחתוך ורידים ולקפוץ מאיזה גג, והפעם לא לנחות על רכבת נוסעת, אלא לגמור כמו אל המטומטם גם כן.
טוביאס, לעומתה, רכושני שזה משהו, ודווקא אחרי כל הבלגאן הזה, הוא מחליט להוציא אולטימטום. מפגר. וגם כשהיא שוברת את האולטימטום הוא לא נפרד ממנה. אידיוט.
פטר, לעומתם, בעל דרך חיים מטומטמת והוא נוהג בה דווקא כשהוא צריך לקדם את העלילה מגלגלת עיניים.
קריסטינה, ואני אצטט מהזיכרון, היא "ארנבונית חולת אהבה", שבורת לב קשות, מתנהגת כמו... ממ... מחפשת קללה שלא השתמשתי בה (ספויילר סולחת ברגעסוף ספויילר).
כיילב (שאני בטוחה שהיה כתוב כ"כאלב" בספר הקודםXD) ספויילר הוא אידיוט בוגד. כלומר, איך לעזאזל בן אדם בוגד במשפחה שלו? מילא, אחותך פקאצה, אבל טריס סתם מטומטמת. סוף ספויילר
וכעיקרון כל דמות אחרת מתפקדת רק כדי להריץ את העלילה קדימה ואין לי באמת כוונה לפרט את השריטות הנשנות שלהן.
כמו שאריאל כבר ציינה - רוב רובם של הדברים שהדמויות עושות הוא לקדם את העלילה. והן עושות את זה בצורה משעממת ונטולת חיים, או יותר מידי מוצפת רגש. מה שגם, כשזה איכשהו לא קורה, הסופרת משתמשת באותם דברים: מקדמי עלילה>טריס מתקלחת>מקדמי עלילה>טריס חובשת פצעים>מקדמי עלילה>טריס וטוביאס רבים/מתנשקים/וואטאוור>מקדמי עלילה>"הוו אוריינות מרושעים בואו נהרוג אותם"(מפי אדם שלא יכול לקבוע מה עושים)>מקדמי עלילה.
עוד דבר שעצבן אותי, היה טריס והעובדה שהכל סובב סביבה. ראו ציטוט מדוקטור הו:
"זה לא שהכל סובב סביבך, אל תהיי טיפשה. הם רדפו אחריי, לא אחרייך, את סתם נקלעת לשם במקרה."
"אז אתה אומר שהכל סובב סביבך?"
"הממ, כן, בערך."
אבל משהו שאהבתי היה העובדה שבנקודה מסויימת היו מוכנים להחליף את טריס בטוביאס כי גם הוא מפוצל. קטע אדיר שבו הסופרת מראה שאפשר להניח את טריס בצד. גם הקטעים שבהם טריס מחליטה, לשם שינוי, להפסיק לבלוט ולהתחיל לחשוב.
אני חייבת לציין שהספר הזה העביר לי את הצום בשניות, ולמרות שעדיין לא סיימתי אותו אני מרגישה צורך לכתוב ביקורת. כן, עד עכשיו הסכמתי עם רוב הביקורות, עכשיו אני רוצה להלל את הצדדים הטובים שבספר.
דבר ראשון - בשלב כלשהו הספר מתעשת ואיתו גם הדמויות.
קודם כל, לא שמתי לב ליותר משני "הו" בספר, בושי לך, אריאל.
לאחר מכן, מתי בדיוק טריס וטוביאס התנשקו והצהירו שהם מוכנים למות אחד בשביל השנייה? כן, טריס ופור התנשקו הרבה בספר, אם כי מועט לעומת דברים אחרים שהם עשו, דווקא פעמים מועטות מאוד טוביאס אמר שהוא לא רוצה לאבד אותה. מה שהגיוני מאוד בהתחשב בצורה שבה היא מתנהגת כאילו בא לה למות.
אז כן, יש המון קטעים דרמטיים, וכמה מהם מאוד מאולצים. אבל דווקא אחריהם הסופרת גלשה בטוב טעם בספר. משום מה משהו השתחרר בפילטרים שלי אחרי הקטעים האלה ודווקא הצלחתי לקרוא את הספר טוב יותר. אל תטעו - המווווווווון פעמים הרגשתי דיי מטומטמת מרוב דרמה, אבל דווקא אחרי זה ורוניקה הפסיקה עם הדרמה לזמן מה, כלומר, מספיק כדי שאני לא אזרוק את הספר.
מה שגם, נכון, היו הרבה מושגים, אבל הסופרת הסבירה זאת בעזרת הדמויות, כי טריס חסרת ההשכלה (^^) לא הייתה ממש חכמה.
ועוד, ורוניקה לא הורגת כל כך הרבה דמויות!! היא בקושי מביאה דמויות חדשות בספר, ורוב הדמויות שנהרגות הן דמויות רקע שטריס אפילו לא מכירה! רק אני הבנתי שהדמויות האלו לא באו כדי שנתחבר אליהן אלא כדי שנבין את הנזקים של המלחמה?
לעומת זאת, משהו ממש אנושי בדמויות - ורוניקה גורמת להמון פצעים אנושיים בקרב הדמויות המוכרות לנו; החל מנכות אל גפיים שבורות. זה הגיוני ואמיתי בניגוד לסופרים שמתעקשים להביא מרי סואיות שלא יפצעו גם אם הן יעברו יחפות בשדה קוצים.
מה עוד - ההתחלה היא הגורם הבעייתי העיקרי. טריס לוקחת את עצמה בידיים בשלב כלשהו ומחליטה להתעשת, כאילו מישהו נתן לה שתי סטירות, ומבינה שהיא לא רוצה למות ושיש טעם בחיים. זה היה קטע יפה, לדעתי. יפה ומהיר, כמו דופק או נשימה.
מה עוד, היו בספר הרבה פעמים שפשוט יצא לי מן "פחחח!" שכזה מהפה, ואני, ביום כיפור, אוהבת לצחוק הרבה:) אמא מדכאת אותי, באמת.
אז הנה דעתי - למרות כל הקטילות, אני שדווקא משבחת נותנת לזה ציון נמוך יותר משל הקטילות. חיחי, זה מצחיק אותי.
נכון, טריס קצת מושלמת מידי. הבנו את זה. לפחות היא לא יפה וגם גמדה, ולגמריי לא אובר-מחמאות בשבילה. אם הייתי חושבת על זה אז רוב הזמן יורדים עליה שהיא קטנה ואז היא מכה אותם והידדD:
אני אישית חושבת שאנשים הגזימו. הספר הרבה יותר טוב ממה שצלמו אותו לנו, ודיי הרעילו את דעתי אז אני יודעת על מה אני מדברת כי שמתי לב יותר לפרטים. תכלס, ספר טוב. לא כמו הקודם, למרות שאני כעת בספק אם הוא כל כך טוב כי... טוב, אם קראתם את הביקורת של דארקי אתם חייבים לזקוף גבה.
מקווה שהיה לכם צום קל, אנשים :) אז לפחות המאמינים סגרו חשבון עם הבחור הגדול בשמיים. לא שאני אחת כזאת.
נ.ב- לא שמצאתי את הביקורת פוגענית, אבל כנראה שחדי העין מבינכם ישימו לב לסתירה בין הביקורת הזאת לביקורת של אריאל. לקחתי את הביקורת כדי לסתור אותה, בעיקר כי כל המגרעות היו ערוכות ברשימה מסודרת.”
