שנת 1981 בספרים

אחד המרגשים בספרי המסעות בארץ ישראל. מעורר תשוקה עזה לדעת את הארץ. ורבים הם ההרהורים…
״אני לא מכיר דבר יותר נפלא מאשר ללכת לבדך בתוך נוף״.
במסעו הנוסטלגי מתבונן קינן בכל “המפעים והמשוגע-ביפיו” בנופי ישראל. הוא משוטט בבוסתנים העזובים, בין משוכות־ענק של סברסים, גפן ותאנים שחורות ובשלות. הוא מתהלך בתוך ג’ונגל של קטלב, בתוך נחל פראי ללא שביל, פוסע בשלוליות השפל הרוחשות חיים זעירים וחוצה ואדיות על דבשת־הגמל במדבר סיני, בעודו מנסה להסביר את סוד הקסם המוזר של המקום הזה.
דבריו רוטטים בפליאה והתרגשות. הסחלבים שלו דקדנטיים, אדמונית החורש היא האצילה מכל האצילות. כואב לו הלב לכתוב על יופיה. הצתרה היא כמעט מלכה בזכות עצמה והאזוב בשבילו הוא ריחה של ארץ־ישראל, העשירה בניחוחות שדותיה. היכרות כה אינטימית, שרק מעטים יודעים.
״אירוס הגלבוע שם ללעג את הקללה העתיקה. בוץ. סלעים. שיחי כלך, והמשוגע האירוס הזה בכל מקום. ומסביב ההר ולמטה העמקים. יזרעאל, בית-שאן, ירק. שלווה. וזוהי העונה היחידה בה אין אובך ואתה רואה למרחקים את הארץ הקטנה המוזרה הזאת. היא דומה לנחל של הרקליטוס. ולעולם לא תצליח לראות אותה פעמיים. בתוך המקום הקטן הזה, הכל, מאפריקה ועד לאלפים. מדבר ושלג. והנה החסידות עפות״

ובתוך מרבד הקסמים של הנוף הפיוטי הבראשיתי - שזורים חוטים דקים של ביקורת וספק, לעיתים אף לעג. ישנו שיח מפוכח ועולות שאלות נוקבות— מהי הציונות בתקופות היפות שלה מול ׳הניאו־ציונות האגרסיבית׳ . שייכות מול זרות. ארץ־ישראל מול מדינת־ישראל.
המדינה הרגה לקינן את המולדת.

אחוז פליאה ואמונה ומרירות ואכזבה ~ מחפש קינן את השייכות לארץ אבותינו, הארץ שלדעתו העם שלה אינו מבין את נופה. העם שלא למד לחיות עם החום של הקיץ ולא עם הרוח המלוחה העולה מן הים. העם ש״אינו יודע ללעוס בפיו את תבליני הגדר״ החיה של חצר ביתו. העם שהרס את גבעות הכורכר ואת שלולית-החורף. שהפך את המעיינות לצינורות ואת הנחלים למובילי זוהמה.

קינן בעצם מסייר במה שנשאר מהמולדת האבודה. מחפש שורשים. תכלית.
הטבע האנדמי, ידיעת הארץ, אהבת הארץ ~ הכל הולך ונכחד אל מול עיניו.

״..ומי שפעם טייל בלילה לאורך החוף תחת שמי הכוכבים, הריח את הריח החריף של צמחיית־הכורכר. היום זה נשאר רק בשירים״

זהו ספרו הראשון של קינן שקראתי. לא הצלחתי להניח את הספר. כתיבתו המיוחדת במינה וביופיה היפנטה אותי כבר מהרגע הראשון. משפטים תמציתיים וחדים כחרב. אווירה חולמנית וארצית בעת ובעונה אחת. סיפור מסע מרתק שהוא גם מקור שופע של מידע מתחומים מגוונים [טופוגרפיה, היסטוריה, גיאולוגיה, ביולוגיה, בוטניקה] המשקפים את הארץ, וגם סיפור מסע אישי וחברתי החוקר את רצון העם להשתייך אל ארצו.

״אולי בכל־זאת, למרות מפעלנו, נשארה הארץ הזאת איכשהו ארץ בראשית, ואולי היא יכולה להלך קסם על מי שרוצה לראות שמים והר ופרח וציפור באוויר ונחל חרב שהתמלא לפתע מים. וצבי בתוך הוואדי ולהקת־שקנאים ממריאה״

יש רגעים בחטא ועונשו שבהם נדמה כי הרצח איננו אלא רעש רקע. גרזן מונף, גוף נופל, דם נקרש אבל שם רק מתחיל הסיפור והספר עצמו מסרב להישאר בזירת הפשע. הוא בורח ממנה כמעט מיד. כאילו גם דוסטוייבסקי יודע שהשאלה איננה מי רצח, אלא מי העז להפוך רעיון למבחן מטאפיזי. מדובר בפואטיקה של כתיבה בעיני. כתמיד אני מתחבר לסופר הזה בנימי נימי.
זו אולי הסיבה שהספר מרגיש לי כהד לאחים קרמזוב. זה כמובן לא המשך עלילתי, אלא הרחבה קוסמית של אותו ניסוי. ב"חטא ועונשו" דוסטויבסקי עוד כולא את השאלה בתוך מוחו של אדם אחד בשעה שבאחים קרמזוב השאלה כבר מדביקה משפחה שלמה, כמעט עם שלם: רוסיה, בעיני אפילו את האנושות. ראסקולניקוב ואיוון קרמזוב אחים מחשבתיים. או להפך: איוון הוא ראסקולניקוב לאחר שהרעיון הספיק להתרחב ולהתפצל למאות קולות אחרים.

ומהו אותו רעיון ששניהם שקעו לתוכו? לא נהיליזם פשוט. המילה הזו קטנה מדי. זהו הניסיון לבדוק האם האדם מסוגל להעניק לעצמו ריבונות מוסרית מוחלטת. האם אפשר לעבור דרך שביל הרוע מבלי להפוך לעבד שלו. האם התודעה יכולה להחליף את אלוהים.
ראסקולניקוב הוא אנטי־רוצח. הגוף שלו קורס שוב ושוב תחת מה שהמוח מנסה להצדיק. הרצח אצלו הוא פילוסופיה שניסתה להפוך לאמת. ולכן הוא נכשל ולא בשל מוסר אלא בשל האסתטיות. המעשה עצמו עלוב, מבולגן, לא מתוכנן ואף סתמי. האדם שרצה להיות נפוליאון מגלה שהוא בקושי מסוגל להחזיק גרזן מבלי להתפרק נפשית.
זה אולי הדבר הגדול שדוסטויבסקי עושה כאן: הוא משפיל את רעיון "האדם העליון" לפני שזה עלה על הכתב אצל ניטשה והוא עושה זאת באמצעות ויכוח אינטלקטואלי אך לא רק אלא באמצעות זיעה, חום, הזיות, חדרים מחניקים ומדרגות מטונפות. הפילוסופיה יורדת לביוב של סנקט פטרבורג.
לרגעים לא ממש הבנתי מי בעצם התייסר? או יותר נכון איזו דמות בספר לא התייסרה?
אכן, כנראה שזה לא ראסקולניקוב בלבד. ייתכן שהספר כולו הוא ייסוריו של רעיון וחיים כקולקטיב חברתי חולה.
דוסטויבסקי כותב עולם שבו כל דמות נושאת גרסה אחרת של אשמה: סוניה חוטאת כדי להציל את משפחתה, סווידריגיילוב נהנה כביכול מהחיים אך התייסר עד לנקודת האל-חזור, לוז'ין הופך מוסר לחשבונאות קטנה שיכולה לדרוס את האחר רק שלי יהיה טוב, פורפירי רואה בפשע מחלה מטאפיזית ולא מצליח להניח את דעתו, אפילו העיר עצמה אשמה. פטרבורג אצל דוסטויבסקי איננה תפאורה אלא מוח קולקטיבי חולה. רחובות צהובים, חדרים דחוסים, אוויר עומד ממש כאילו התודעה עצמה החלה להירקב.
ולכן הרצח איננו מרכז הספר כלל לטעמי. הרצח הוא רק הנקודה שבה מחשבה מופשטת נוגעת בעולם החומרי ומגלה שהמציאות אינה נכנעת לתיאוריה. במובן הזה, ראסקולניקוב איננו נענש על רצח הזקנה; הוא נענש משום שניסה לחצות גבול אונטולוגי. הוא רצה לדעת האם הוא "רשאי".

ציטוט מרכזי בעיני: ״במה במה היה חושב - היה רעיוני שלי נואל יותר מרעיונות אחרים ותאוריות, הרוחשים בעולם ומתנגשים זה עם זה, מאז עומד העולם הזה על תילו? אין צריך אלא להסתכל בדבר מבט עצמאי לגמרי, במבט רחב ומשוחרר מכל השפעה שיגרתית, וימצא אז כמובן שרעיוני אני אינו.... משונה כל כך. הוי, אתה השוללים והחכמים בשווי של פרוטה , למה תעצרו בחצי הדרך! וכי למה נראה המעשה שלי מגונה כל כך בעיניהם? משום שהוא מעשה רשע? מה פשר מילה זו רשע? מצפוני שקט.״

ראסקולניקוב לא מטורף, הוא הוא אינטליגנטי באופן קטלני. הוא מבין שרעיונות גדולים בהיסטוריה תמיד דרשו דם. שכל סדר מוסרי הוקם על גבי אלימות קודמת. שהעולם עצמו איננו טהור כפי שהוא מעמיד פנים. ולכן טיעוניו מסוכנים כל כך וזאת משום שהם אינם מופרכים לחלוטין.
דוסטויבסקי לא כותב קריקטורה של רשע. הוא מעניק לרשע תודעה. קול. לוגיקה. ולעיתים אפילו יופי.
אני לא בטוח שניטשה קרא את דוסטוייבסקי אך ממש כמו רעיונות אחרים שהתפתחו במקביל אני רואה בחטא ועונשו קרבה לכה אמר זרתוסתרא. שניהם כנראה הבינו שהמשבר האמיתי מתחיל לאחר מות הסמכות הישנה. לאחר שאלוהים, הרעיון, נסדק. אלא שניטשה עדיין מחפש התעלות, בעוד דוסטויבסקי יורד אל הקטקומבות של הנפש כדי לראות מה קורה לאדם שנשאר לבד עם חירותו.
ובכל זאת, הספר איננו רק כתב אישום נגד רציונליזם או נגד נהיליזם. הוא גם ספר אהבה מוזר מאוד. אהבה שלא קוראים אצל מיטב הרומנטיקנים. סוניה איננה "פתרון נוצרי" למרות חטאיה, היא נוכחות שסותרת את ההיגיון של ראסקולניקוב בעצם קיומה. היא מוכיחה שאפשר לשאת סבל מבלי להפוך אותו להצדקה לכוח. ולכן היא מאיימת עליו יותר מכל חוקר משטרה. סוניה היא המפתח לזיכוך נשמתו והוא לבסוף הבין זאת.
בשעה שהחוקר פורפירי רוצה הודאה משפטית, סוניה רוצה תחייה והצעתה ללכת לצומת דרכים ולעשות טיהור פומבי ופנימי זו אולי נקודת המהפך בכל הסיפור.
זה גם ההבדל בין "חטא ועונשו" לבין רומן בלשי רגיל: המשפט האמיתי איננו בבית המשפט. הוא מתרחש בתוך השאלה האם האדם מסוגל לחזור להיות אדם לאחר שניתק את עצמו מן האנושות.
ב"אחים קרמזוב" דוסטויבסקי כבר מרחיב את המשפט הזה אל ממדי אפוקליפסה רוחנית. אם ראסקולניקוב שואל: "האם מותר לי?", איוון קרמזוב שואל שאלה איומה יותר: "אם אין אלוהים — מי בכלל מוסמך לאסור כל דבר?"
אולי בגלל זה שני הספרים מרגישים כיצירה אחת מתמשכת עבורי, הפשעים שבספרים הללו שוליים, מה שעובר על האדם בעקבות הטריגרים הללו, זה עצם העניין. אלו סיאנסים של תודעה אירופאית רגע לפני הקריסה.

הציון שלי: 10/10
מי עוד יכול לכתוב נפש אדם מהי כמו דוסטוייבסקי? לטעמי זה האוורסט, כוכב הצפון של נפש האדם הכתובה. אפילו פרויד לא הבין את נפש האדם כמו האדם המיוסר והמוכשר הזה. גאון? בטח. ואני לא משתמש במילה הזו כלל.

הספר מעולה. יש ברשותי עותק חדש לגמרי. מוכן לTRADE IN = תנו את הספר "אינדי אינדי" (ספריית פז, שנות הששים, בכל מצב)
ותקבלו את "עמק שומאיש".
מסע עולמי! צאו לדרך!

תובנות יפות במילים פשוטות, מהקלאסיקות הבודדות שהן אנדרייטד ולא אוברייטד

אחרי 40 שנה חזרתי לספר. (כספר שמע שנתיבה עצמה מקריאה אותו )
ספר חובה. הממואר של נתיבה שכדרכה בוחנת בעין צלולה ובלב פתוח את שוברת מיתוסים בחדות אבל גם ברחמים.
יותר מתמיד הוא כל כך אקטואלי.
מומלץ לכולם

Effii Briest
1894 , יצירת המופת של תיאודור פונטאנה. בפירפריה הגרמנית בוהו קרמן, אמא של הגיבורה אפי בריסט, סרבה בזמנו לברון גרט אינשטטן, רק בשביל לשדח לה אותו שהייתה בריסט ביתה בת 17, והוא מבוגר ממנה בשנים רבות. מרכז הרומן מתרכז במשולש האוהבים בין אפי בריסט- אינשטטן- מאיור פון קראמפאס. הראשון הוא יועץ מחוזי בעיירה קסין שחוכה גם כן בצפון גרמניה, בה קר והבית שלו מכיל ראווה של פוחלצים של חיות ובשאר הפרוזדור תמונה מפחידה של סיני בחליפה. עם זה לא מספיק ישנה רוח פרצים בווילונות בחדר השינה של אפי האומללה שחולמת לה סיוטים על רוחות רפאים. בקומה העליונה אין כלום. הבית של הברון אינשטטן ישנה ומפחידה ביותר את הכלה הצעירה. היא בת 17, כבר שנה אחר"כ תביא לעולם את אנני.
לפני שהתחתנה שאלה אותה אימה, אם היא לא מעדיפה להתחתן עם דודנה בן ה 18, אך אפי נחושה לרכוש מעמד ומקום חשיבות בחברה. אפי מבקשת נעיל פרווה ומיטה יפנית, ואששיות, אך אמא צוחקת ולא קונה לה.
בחברה הגבוהה בקסין מסתכלים יושבי העיירה ואצולת העיר עליה כנטע זר. השמלות שלה מוחצנות מדי ואין לה עם אף אחד לדבר, מלבד זמרת אופרה שבאה להתארח מדי פעם, רוזוויטה שבהמשך תיהיה האומנות והמשרתת/חברה של אפי וכמובן פון קראמפאס המבוגר אך השרמנטי.
"האם תתחבבי על הבריות ותוכלי לכבוש למעני רוב קולות כשארצה להיבחר לרייכסאג?", ומכאן התקיד של אפי בריסט להיות האישה של, לרכז את כול הוויתה סביב גבר שאינה אוהבת, בעוד היא ישנה מאוחר ופוקדת את הבוסטן, שכן אין גן בבית, בעוד אינשטטן יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה.
אפי תעזר בכלבה רולו הנאמן, באלמנת הכומר וזמרת אופרה מרת טריפל, בין מסיבות טרקלין משעממות.

בלוויה אחת דרמטית, פוגשת אפי בריסט את רוזוויטה, שהייתה המשרתת של אותה גוויה בה בימים. היא בוכה בספסל בקיץ החם, ואפי עם רולו כלבה , נצמדים אליה בספסל, והיא מציאה לה להיות האומנת של ביתה אנני. היא ששה בשמחה, ושתיהן ישנות יחדיו, מטפלות בתינוקת.

באותו קיץ נוסעת אפי לשישה שבועות לבוהו קרמן, ומתנחמת בזרועות אימא ואביה. אל הביקור מתלווה קראמפס, שפרשת האוהבים בין אשת יועץ המחוז לבין חייל המוצב בקסין רוקמת עור וגידים. (בסיפור אין תיאורי אהבה, והקורא מבין בעקיפין מה קורה בין הדמויות). באותו קיץ, לפחות עד חודש דצמבר, מזג האוויר נעים. בשובה מבית הוריה, יוצאים לרכיבה על סוסים ברחבי היערות ועד חוף הים והמזח אפי , יחדיו עם פון קראמפס ואינשטטן. בעוד פון ובריסט צוחקים ומפלרטטים, עוקץ מדי פעם אינשטטן את פון קראמפס כחדל אישים , שלא לוקח ברצינות את תפקידו כחייל (אולי הוא פשוט מקנא). בעוד הם רבים על ליבה של אפי בריסט, פון קראמפס מלווה אותה בזמן שבעלה אינשטטן מרוכז בעבודתו ולרוץ להיבחר מחדש כיועץ המחוז.

בחודש אוקטובר נוסע אינשטטן להרמון הבישוף, , וכך פורצת פרשת האוהבים בין אפי לפון קראמפס. ("הם חזרו העירה בשתים. קראמפס נפרד לשלום מאפי ורכב אל מעונו שליד כיכר השוק ; ואילו אפי החליפה את בגדיה ושכבה לישון). בהמשך הם נפגשים בבוסטן עם הכלב רולו ולא מפסיקים לצחוק על אינשטטן.

לאחר חזרתו של אינשטטן, במקום להיות אשת הפוליטיקאי, היא מעדיפה לשחק בהצגה את התפקיד הראשי, ומכן נופל הפור על נערה הוללת בפני דרי המקום.מתחיל חג המולד ואפי פוחדת שהרומן שלה עם פון קראמפס התגלה, והוא אכן מתגלה כשבעלה רואה אותה חוזרת מביתו במזחלת החורף. הוא קורא את מכתביה , הסוף יסתכם בדו קרב!.

מה שעוד מבעיר את הלהבה מלהתפוצץ זה שאפי חולה ונחה, ולעט אתה בעלה מעלים עין. אך אנני התינוקת נעלמת , במהלך חיי הפריצות של אפי. כאשר העניינים חוזרים להיות כשורה, אפי בריסט מואסת בחיי העיירה העלובה, וכמו מלנייה שגרה בניו יורק, אפי בריסט תקווה את משכנה החדש בברלין.

"תחילה הציע קראמפס איזו פינה ביער, מאחורי בית העלמין. אך פתאום חזר בו ואמר: 'לא שם שם'. והסכמנו להיפגש בחולות, לא רחוק מן החוף. יש שם פרצות בין גבעות החול, ואפשר להשקיף בעדה אל הים".

***ספוילר בקטע הבא**
"המעשה נעשה מהר. היריות נורו. קראמפס נפל.
אינשטטן פסע לאחור והסב את עיניו מן המראה. ... קראמפס הניע בידו, לרמוז שברצונו לומר דבר מה. וילרסדורף (הרופא) גחן עליו והנהן בראשו לשמע המלים המעטות היוצאות מפי הגווע שקולו כמעט לא נשמע. הוא ניגש לאנשטטין.
קראמפס מבקש לומר דבר מה, אינשטטן. על מר להיעתר לו. שוב לא נותרו לו אפילו שלוש דקות של חיים.
אינשטטן ניגש אל קראמפאס. יואיל מר... אלה היו מלותיו האחרונות. עוד הבהוב של כאב בעיניו וכמעט נוגה של מאור פנים, והכול תם ונשלם"

**סוף ספוילר**

ממשולש האוהבים לבסוף נשאר רק אחד/ת בחיים. האהבה בין הדמויות עולה על סרטון ולא באמת מתפתחת. הסוף הטראגי מרגש ועצוב כאחד.

עוד משהו עצוב זה שלא תרגמו עוד ספרים של תיאודור פונטאנה, סופר גאוני הנא במתח מלכולי מושלם. ספר שנקרא בנשימה עצורה, מושלם לימי חורף מלווים בשנה חדשה ודרמטית ומלכולית לא פחות.

הספר יצא ב-1981 עם תרגום בסגנון 1931, עם מילים כמו צרירים, קול סלפית, מתזה ו... לא אלאה אתכם. הספר יצא בהוצאת זמורה, ביתן, מודן כשהם עוד היו ביחד, ובסה"כ הם נקראו אז מועדון קוראי מעריב. אם נוציא את הספר היום בסגנון הגופן והריווח בין השורות, יכיל הספר 700 עמודים. ובכלל, זו קריאה שניה.
ספר מורכב מאוד הספר הזה.
סטינגו, ההסבר לשם הזה בספר, בחור דרומי צעיר מווירג'יניה, החפץ להתפרסם כסופר. הוא מגיע לניו יורק, מתפרנס למעשה כסלקטור בהוצאת מקגרו-היל, המוציאה ספרי עיון ולימוד. הוא אמור לקרוא טקסטים הנשלחים אליו ולהחליט מה יראה אור כספר. אין כאלה שנראים לו ובסוף הוא מפוטר בעילת אי-התאמה, נגיד. אז הוא מגיע לארמון הוורוד, זה שנצבע ע"י בעליו בעודפי צבע ורוד מהצבא. הצבע נמכר בזול והארמון הוא דירה גדולה בו החדרים מושכרים לבודדים. כבר בלילה הראשון חווה סטינגו זיון פראי מעל ראשו ותוך ימים הוא גם עד לזעם בלתי נשלט של נתן כנגד חברתו סופי.
מיהו נתן ומיהי סופי? השנה 1947, העולם מתאושש ממלחמת העולם השניה וכל מי שלא חווה את המלחמה מכלי ראשון, לא יודע מהו אושוויץ. סופי יודעת גם יודעת. היא פולניה שנולדה בקרקוב לזוג אקדמאים, אביה היה אנטישמי מוצהר וחיבר חיבורים בגנות היהודים, פרסם והתהדר בזאת. סופי נאלצה להדפיס את מה שאביה פרסם. בעצמה התחתנה עם אקדמי בן גילה וממנו שני ילדים יאן ואווה.
סטינגו מתיידד עם השניים, חווה את ידידותו החמה מנתן, לומד במשך הזמן על התמכרותו של נתן לסמים והתפרצויות הזעם שלו, ולומד על מה שעבר על סופי באושוויץ.
הספר מורכב מקורותיו של סטינגו, מחברותו עם הזוג, מקורותיה של סופי, ואט אט לומדים מהי בחירתה של סופי ובכלל בחירותיה, מה שמביא לסוף טרגי.
הספר אינו לינארי. פעם קורות השלישיה, פעם סיפורה של סופי ופעם האמת מאחורי התפרצויותיו של נתן.
מה שארע עם סופי באושוויץ פשוט שומט לסת.
לאביה של סופי לא עוזר שהוא אנטישמי, שפרסם מאמרים בגנות היהודים. הוא וחתנו נלקחים לאושוויץ וחוזרים לכדור הארץ כעשן. כשלוש שנים מאוחר יותר מגיעה סופי לאושוויץ עם ילדיה. כפולניה יש לה את הזכות הנדירה להחזיק מעמד עד שלושה חודשים. היהודים מובלים מיד לבירקנאו, המחנה הסמוך, מקום שריפת הגופות. מי שפוגש אותם הוא רופא יוצא דופן ביופיו, צעיר יחסית ושיכור יחסית. הוא אומר לסופי "תבחרי". היא צורחת, אבל בוחרת ביאן בן העשר. אווה נלקחת ואין כלל הוראה כזו לבקש לבחור. סתמי כל כך ומחריד.
סטינגו לא יודע כל כך על מוראות המלחמה, בן עשרים ושתיים הוא, במלחמה למד במכללה ועל הזוועות והמוות הקל למד מסופי, בעלת היופי הסלאווי, הבלונדי. נתן ממשיך לאהוב עד כלות ולהתפרץ עד כלות. שוב סטינגו לומד על אושוויץ, על אחד רודולף הס, מפקד המחנה, שסופי מובאת אליו כמתורגמנית, בהיותה שולטת היטב בגרמנית. היא מנצלת את המצב לבקש לראות את יאן, הנמצא במחנה הילדים. מאוחר יותר תבקש להכניסו לתוכנית "לבנסבורן" בהיותו ילד בלונדי יפה. תוכנית זו מאפשרת לאמץ ילדים בעלי מראה ארי אצל משפחות גרמניות. סופי מבקשת להצילו כך מהשמדה. הס מבטיח להפגישם.
אעצור כאן.
סופי לא מספרת הכל במפגש אחד. היא ונתן, שניהם כבני שלושים, אימצו את סטינגו כחבר צעיר. הוא כותב ספר, ממנו הוא מקווה להתפרסם ולומד על בחירתה של סופי, בהתחלה בנוגע לבתה ואחר כך לעשות מה שמתבקש כדי להוציא מהס הבטחה לראות ולהציל את יאן. הבחירה האחרונה שלה שומטת את השטיח סופית.
ספר שמותיר את הקורא בלא נשימה.

קרל מאיוולד, בן 46 נהג ותיק ומכונאי מנוסה, חבר ועד העובדים נקרא אל ההנהלה של תאגיד המשאיות "מסמן" כדי לקבל שי כספי עבור המצאת מיכון המשפר את היעילות בעבודה. במהלך המתנתו לפגישה הוא מגלה באקראי שהשיחות בין חבריו ברחבי המפעל מוקלטות על ידי ההנהלה בסגנון "האח הגדול".... מכאן מתחיל מחול שדים סביב הצעד הלא חוקי בעליל הזה. מאיוולד, כחושף עוולה עומד בפני פיטורים, ועד העובדים התגייס למענו. האם יצליחו הללו בסיועם של יתר העובדים במאבקם? ומהו מאבק זה? האם רק על השבת מאיוולד לעבודה או גם למען הענשת האחראים למעשה הציתות?

זה הנושא המרכזי בסיפור של פון דר גרין. הוא היטיב לתאר את מאבק הכוחות והמוחות בין הצדדים: את המשחק המורכב של ועד העובדים, הפוליטיקאים ואף התקשורת. גם הדינמיקה בין העובדים נבחנת כאן. זכויות העובדים בארץ הולדתו של קרל מרקס, מעוגנות בחוק, גם התנאים הסוציאליים והזכות לשבות. אבל כפי שמסתבר הדבר אינו פשוט כלל ועיקר במציאות החיים של אנשי מעמד הפועלים. ההתפתחויות הדרמטיות גוררות למעגל גורמים שונים ולהם אג'נדה משלהם: מראשי האיגודים המקצועיים, הפוליטיקאים השונים מכל המפלגות וכלה באמצעי התקשורת (הרי גם אלה נמצאים בבעלות מעסיקים מקושרים) ואקטיביסטים למיניהם....

הסיפור מתרחש בעיר דורטמונד, עיר תעשייתית במערב גרמניה. העלילה מתרחשת מהרבעון השלישי של 1971 ועד מחצית 1972. הסוציאל-דמוקרטים אוחזים בשלטון הפדרלי, בהנהגת הקנצלר וילי ברנדט.

כחלק מסיפור העלילה לעיל הקורא מתוודע לחיי היומיום של מקצת הנפשות הפועלות. קרל מאיוולד, רעייתו אנג'ליקה המעשית ובתם קארין הצעירה האידיאליסטית. כל אחת מהן מעורבת בדרכה במאבקו של קרל, וכל אחת חושפת היבט במרקם החיים בשכונה. המשפחה מתגוררת בשכונת אווינג בדורטמונד, שכונה מעורבת, שכביש חוצה אותה. בצד המכונה "הצד הירוק", הפונה ליער, בוילות מפוארות, גרים אנשי הצווארון הלבן ומי שהפרוטה מצויה בכיסו ואילו במה שמכונה "הצד השחור", זה הפונה לכביש המהיר, גרים בשכירות, בדירות זולות, בני מעמד הפועלים. אנשי הצד הירוק מצביעים לליברלים ואילו הפועלים למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. בתווך, בתנאים לא תנאים, מתגוררים פועלים זרים מאיטליה ומאוחר יותר נכנסים מהגרים מתורכיה. התפתחויות אלה יוצרות מתחים.

בית המרזח השכונתי משקף את הלכי הרוח בשכונה. כך, כשאחד מהפועלים האיטלקים נחשד ברציחתה של בתו של קבלן גרמני, בעלי המקום מודיע כי הוא אוסר על כניסת "זוללי שפגטי" (בגרמנית הצירוף SP מבוטא כאות שין בעברית). פון דר גרין מתאר את מערכת היחסים בין דיירי הרחוב משני צדדיו. לזכותו של הסופר, אין כאן אידיאליזציה של בני מעמד אחד והשחרתם של האחרים. בנוסף לזה הסופר מתאר את תנאי החיים של הפועלים האיטלקים אלה שחרב הגירוש מונחת על צווארם, אך החזרה לעוני ולרעב של סיציליה אינה באה בחשבון עבורם.

פון דר גרין הוסיף עוד שלוש דמויות המוגדרות כנכים, כורים לשעבר, החולים במחלת ריאות כרונית (סיליקוזיס – צורנת – בגלל שאיפת אבקת צורן במהלך הכריה). אלה גילו את גופת הילדה בתחילת הסיפור ונוכחותם מהווה תזכורת מטרידה לאורח החיים הלא בריא של הפועלים ולמה שמחכה לרבים מהם הגרים בעיר התעשייתית האפורה.

ואכן פון דר גרין תיאר תמונה מדכדכת של מאבק הפרנסה של בני מעמד הפועלים. כן, מדובר בגרמניה המפותחת, שעובדי מאוגדים ונהנים מהטבות שכר ותנאים סוציאליים, לא בעובדות אומללות במפעלי היזע והדמעות בבנגלדש ובאינדונזיה. בסופו של דבר העובדים הגרמנים נאלצים לעבוד שעות ארוכות ובאמצעות שעות נוספות רבות להגיע לרמת חיים פחות או יותר סבירה וחסכון צנוע מאד. למאמץ זה יש מחיר בריאותי הנובע מהעבודה וכך בגיל 46 הגיבור מוצא את עצמו עם משכורת מקוצצת מצב משפחתו מחריף כאשר חרב הפיטורין מתהפכת מעל לראשו.

הסיפור העלה אצלי מחשבות נוגות לגבי מעמדם של אנשי שהצווארון הכחול. המצב הזה הזכיר לי את דבריו של גרהם גרין, לצערי אינני זוכר את שם הספר, על הרצוי לדיקטטור ביחס למצבם של בני עמו: יש לאפשר להם לדאוג לפרנסה מינימלית אם רק יעבדו קשה מבוקר עד ערב. מחד, אין להרשות להם חלילה זמן פנוי מעבודה משום שאז עלולים הם לחשוב מחשבות לא רצויות על מצבם העגום. מאידך, אין להגיע למצב שלא תהיה להם תקווה לפרנס את משפחותיהם, גם אם יעבדו ללא הפוגה, משום שאנשים נואשים הם מסוכנים. זה כמובן לא המצב בגרמניה הדמוקרטית והנאורה, עם חוקים סוציאליים מתקדמים, הגנת עובדים, הטבות למיניהן וכו', אבל בסופו של דבר גם אחרי עשרות שנים של עבודה, הגיבור לא הצליח להבטיח את עתידו ועתיד משפחתו. זכות השביתה אכן קיימת לעובדים, אך בפועל מימושה כרוך בהפסד כספי למשתתפים שכן דמי שביתה לא יגיעו לגובהה של משכורת, ומי יוכל להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה. הגיבור מסמל את מה שהוא באמת עבור מערכת הכלכלית: תשומת יצור מתכלה. הוא משלם בבריאותו על האילוץ לעבוד שעות רבות כדי להתפרנס ובגיל 46 הוא כבר מרגיש כשבר כלי מבחינה בריאותית. בהנחה שהקפיטליזם הטהור אינו הפתרון, וגם המערכת המושתת על עקרונות סוציאל- דמוקרטיים נאורים אינה נותנת מענה הולם, האם הפתרון הוא קומוניזם? האם העברת הבעלות על המפעל לידי ועד העובדים היא התשובה? לא על פי סיפור זה, שהרי הבעלים החדשים יאלצו לנהוג באותו אופן כקודמיהם כדי שהמפעל ימשיך להיות רווחי....ובצד השני, מי שנולד עשיר ישאר עשיר: מרטין, בנו של איש עסקים והארוס של קארין, יחליק בבוא העת לתפקיד הבעלים והנאות החיים ותפנוקיהם מובטחים לו.

פון דר גרין (1926-2005) גדל במשפחה ענייה מרודה. חלק מנעוריו גדל אצל סבו. הוא לא היה חבר בתנועות נוער נאציות אבל התנדב לשירות בצנחנים (אוגוסט 1943) ונשלח לחזית המערבית כמפעיל רדיו. שנה לאחר מכן נפל בשבי בעלות הברית, הגיע ללואיזיאנה, שם עבד כעובד חקלאי וכחוטב עצים. עם חזרתו לגרמניה עבד בין היתר במכרות והתוודע לאורח החיים של מעמד הפועלים מקרוב. ספרו זה "סופה מקומית" עורר גל של ביקורת חריפה מצידם של אנשי האיגודים המקצועיים....

השורה התחתונה: סיפור מרתק על חיי מעמד הפועלים בעיירה תעשייתית. הדמויות מגוונות ואמינות ובהחלט לא סטריאוטיפיות. העלילה המרכזית כמו גם עלילות המשנה מעניינות ומשתלבות היטב. לזכותו של הסופר יאמר, כי נמנע מלהאכיל את קוראיו בכפית אודות המסקנות.

לא קניתי את הספר הזה. הוא היה אצלי בבית וככה סתם התחלתי לקרוא בו...
הוא מתחיל דווקא די מעניין כשפרופסור
נקלע לאיזושהי עיירה שבה הוא אמור להרצות והוא מספר לנו בגוף ראשון על כך
שפגש שם פרופסור אחר שמאוחר יותר הזמין אותו אליו.
אני מאוד אוהב כתיבה בגוף ראשון וזה היה גם מעניין לקרוא משהו מהתככים של העולם האקדמי...
אלא שכל זה בא להסביר לנו שבנו של הפרופסור אותו פגש כתב ספר ובעצם אנחנו מייד מתחילים לקרוא ספר
אחר לגמרי! שנטוע כולו בהיסטוריה דווקא של שוודיה (מכל המדינות) על קורותיו של מלך מסוים בה ועל פגישותיו עם השטן.
כמובן שלו הייתי יודע שבכך מדובר לא הייתי מתחיל בכלל לקרוא את השיעמום הזה... אז לאחר כמה עמודים
ב"רומן בתוך רומן" הזה הבנתי שהעניין זה לא הולך להשתנות ומכיוון שהעלילה ההזויה שכאן, שמערבת בתוכה גיבורים מלכים והשטן
מעניינת אותי כקליפת-השום, הפסקתי את הקריאה מיד. אני חושב שיש פה תרגיל נבזי של הסופר האמריקני הזה
שידע מראש שאיש לא יקרא שיעמום היסטורי כזה ולכן עשה פה משהו שמבחינתי הוא בלתי-מקובל לחלוטין!

בתקופה הקצרה שבין 1866 ל- 1880 נכתבו ברוסיה הצארית דווקא, מדינה אוטוקרטית שרוב אוכלוסייה אז אנלפבתים, ארבע מיצירות המופת של הספרות העולמית: החטא ועונשו, מלחמה ושלום, אנה קרנינה והאחים קאראמאזוב.
כ-30 שנה אחרי שקראתיו לראשונה, שבתי אל החטא ועונשו ולא הצטערתי על הקריאה החוזרת. הספר אותו ספר, אך הקורא אינו עוד אותו אחד.
רודיון ראסקולניקוב, סטודנט מזה רעב, שאימו מקריבה את פרוטותיה המעטות לטובת קיומו והשכלתו, ואחותו עומדת להנשא נישואי נוחות לסוחר קהה לב כדי לתמוך באחיה האהוב, מחליט לקצר תהליכים ולמנוע את חרפת המצב, כמו שאדם משכמו ומעלה אמור לדעתו להעז לעשות.
אין זה ממש ספוילר לגלות שהוא רצח זקנה מרשעת וכילאית, המתפרנסת כמו עלוקה ממשכונות שנאלצים אנשים במצוקה להפקיד בידיה במחיר עלוב ולשוב ולפדותם בריבית קצוצה. זה מופיע די בהתחלה, כמניע לכל מה שיבוא לאחר מכן.
לתקן עם גרזן את המציאות המעוותת רואה ראסקולניקוב כרעיון רציונלי מאוד, שיאפשר קיום ראוי לאנשים טובים במצוקה שיש טעם בחייהם, שלא כמו אותה כילאית מרשעת. מכאן מתחילה לדהור רכבת הרים שדוסטויבסקי מיטיב להתמחות בה וכמו במבצע סבתא, היא מתחילה הכי חזק שאפשר ולאט לאט מגבירה... הרבה היסטריה ורוגזת עצבים שדוסטוייבסקי מלבה להנאתו. נפשות אבודות, חוטאות, נאבקות, הוזות, לכודות, מיואשות, זוממות, נופלות, מוחלות ואוהבות.
אט אט מסתבר לראסקולניקוב להפתעתו, שמעבר לחישוב הרציונאלי המבריק והמנומק עומד חוק שיסודותיו עמוקים אפילו הרבה יותר מהציווי העתיק "לא תרצח". נשמתו שלו מתקוממת כולה נגדו על שהרים יד כנגד חוקי היקום והכל מתמוטט סביבו.
כך קורה כשבני אדם בכל מקום ובכל זמן מתרחקים מן האלוהי שבהם לטובת איזו פנטזיה חולפת ומביאים על עצמם מה שמביאים.
אבל יש גם את סוניה, האומללה על פי דרכה. ויש אהבת אמת המנצחת כל, הנמצאת שם באופן מפתיע גם עבור ראסקולניקוב הרוצח ועבור כולנו, ככל שנתייאש מספיק מהמצב שהבאנו על עצמנו ונפתח ליבנו אליה.
אלהים שבלב נכח אז כשנכתבו יצירות המופת הללו. אין סיבה שלא יהיה נוכח גם כאן ועכשיו, דווקא בימים כאלה, אם לא נדחה אותו מעל פנינו, עם כיפה ובלעדיה.
הנשמה הרוסית הגדולה בין 1866 ל-1880. הנשמה היהודית 2025, הכמהה להתגלות של מעיין מים חיים במקום לא שיער אותו איש.

ספר חריף כמו משקה עתיר אלכוהול ומעורר כמו סט של מלחי הרחה. בארת מפרק את שיח האהבה למבני יסוד, באופן מעורר התפעלות, ומשחרר את כל השדים מכל הבקבוקים. חגיגה. הוא מוליך את הקורא אל מאחורי הקלעים של האהבות, אל חדר המכונות הצפוף (והלעיתים מלוכלך) שלהן. אני חושבת שצריך היה להוסיף מדבקה במיקום בולט על הכריכה - "לבני ארבעים ומעלה בלבד." האם הספר הזה פועל כחיסון נגד האפשרות להתאהב אי פעם בעתיד שאחרי הקריאה בו? בהחלט ייתכן. אבל ההתענגות על המחשבה, על הרעיונות המובעים בו, היכולת להביט נכוחה אל הרגש ולפענח את הקידוד המיסתורי שלו - מספקים בכל זאת תחליף נאות. ספר למיטיבי קרביים, לא לרומנטיקנים, לא לאנשים עם נטייה לאופטימיות מופרזת.

ספר צנום זה מכיל מבחר עדויות של מבוגרים, שכילדים חוו גירוש הורים ואחים מפריז לדראנסי ומשם למחנות השמדה שונים.
קלודין וג אספה עדויות אלה כנושא עיקרי בעבודת הגשה – זיכרון. היא עצמה חוותה את הגירוש וההחלטה לפנות למכריה וחבריה, 35 שנה לאחר המעשה עצמו, לא היתה קלה, ולוותה בחשש שלא יסכימו לשתף פעולה ולדבר. החשש היה במקומו: רבים מאלה שחוו את זוועת הגירוש, השהייה במחנות וכל צורה אחרת של השתתפות, מסרבים לדבר. וג החליטה בכל זאת לפנות אל אנשים שהכירה היטב ורבים מהם החליטו שהגיע הזמן לדבר ואף רצוי לעשות זאת.
הספר, כאמור, צנום, העדויות לא רבות, לא מפורטות. כל מפגש כזה עם עד או עדה ארך כשעתיים בלבד. אלא שכספר המכיל את כל העדויות עולה תמונה קורעת לב.
ב-16-17 ביולי 1942 נערך מצוד אחר יהודי פריז, אלה רוכזו בוול ד'איב, איצטדיון החורף של פריז, משם שולחו למחנה ביניים דראנסי ומשם למחנות ההשמדה בגרמניה. התהליך הזה לא היה חד פעמי וקדמו לו רישום כל היהודים במשטרה ולאחר מכן אמצעי הזיהוי הידוע לשמצה – הטלאי הצהוב.
בלי להיכנס לסיפורים ספציפיים, התמונה המתקבלת מזעזעת. בתחילה נלקחים בעיקר הגברים והנערים הבוגרים, אלה נלקחים לכאורה למחנות עבודה וזמן מסוים אף ניתן לבקר אותם. אלא שעד מהרה הגברים נלקחים ונעלמים, רבים מהם ניסו לדאוג למשפחותיהם לפני המהלך המסויים הזה ולהכין מבעוד מעד מסמכים מזוייפים. גם עם מסמכים מזוייפים לא קל לאמהות וילדיהם. חלק מהאמהות מצליחות לעבור לאזורים החופשיים ולקחת את הילדים. הילדים לרוב מופקדים אצל משפחות יהודיות או נוצריות, כשבכל מקרה לא תמיד זה עובד. לאחר זמן מה מגלים הילדים שהאב נעלם ולא ישוב, לא שמישהו טורח לספר להם, ואת מקומו לקח אחיו, לכאורה עפ"י המנהג היהודי לקחת גיס במקום האב שנעלם וזה ימשיך את דרכו. הילדים לרוב בהלם.
ילדים אחרים דווקא מסתגלים למשפחתם החדשה, לרוב הצעירים ממש. והנה באה אמם לקחתם והם כבר רגילים למקום החדש, לשפה החדשה (גרמנית בשוויץ) ושוב פרידה קורעת לב.
אחדים מהילדים דווקא זכו לגלות במלון לוטסיה, המקום בו הוכרזו השבים מהמחנות, שאביהם ישוב והוא אכן שב. אלא שבמקום אב הם מקבלים שבר כלי, אדם שכבר לא ממש מתפקד והם צריכים בנערותם צריכים לתפקד כראש משפחה ואף לפרנס.
רוב העדים המדברים בספר לא ממש שבו לחיים רגילים. רובם פוחדים מבני אדם, מכונסים בעצמם, מגינים הגנת יתר על ילדיהם, לא ממש שמחים ביהדותם ואף לא רוצים תמיד להתחתן עם יהודי/ה.
ספר צנום, אך מכה חזק.