הביקורת האהובה של סוליס

בתולת הים הקדושה

הו, הקסם העשיר של הספרות היוונית המודרנית, ששמחתי להתוודע אליה בעקבות הספר הזה שמצאתי זרוק ברחוב :) מיריביליס רוקם כאן בפרוזה הלירית המצוינת הזו פאתוס וטרגדיות אנושיות דרך כישרון פואטי נדיר. אחד הסיפורים המאוזנים ביותר שקראתי אי פעם. שזורים בו אלמנטים של מיתולוגיה ופולקלור, שימוש יפהפה בשפה, תיאורים מוחשיים מאוד של נופים קסומים, והתנהגויות אנושיות יומיומיות. יהירות. תאווה. צער ושמחה. דרך הסיפור המלודרמטי הזה אפשר להבין ולקבל את המסתורין, היופי והאימה של החיים האנושיים כאחד. הוא גם מעורר סקרנות אתנוגרפית. על פסגת סלע-ים ענק ניצב בית-תפילה קטן ופשוט, מעוטר בציור קיר פגאני מוזר. זוהי מדונה, ביזנטית וקונבנציונלית, עם הילה זהובה לראשונה ועיניים ירוקות. היא עטופה בטוגה ארגמנית, אבל ממתניה ומטה היא דג כחול-קשקשים. בידה האחת היא אוחזת ספינה, ובידה השנייה את קלשון אל הים פוסידון. בלב הספר : סמרגדי, נערת-מסתורין בעלת שיער זהוב, עיני ברקת ירוקות (אזמרגד) ומאפיינים אניגמטיים, המיוחסים לרוב לבתולות ים. מוצאה הינו חידה. היא סוגדת לטבע, מבלה שעות רבות בים ועוסקת בדייג כמו הגברים בכפר. היא לא רוצה להתחתן לעולם. יופיה הייחודי, אופייה הרגיש והצנוע, התנגדותה לתכתיבי החברה הפטריארכלית, ועליונותה המוסרית - מייצרים אתגרים וקונפליקטים, אך היא מתעקשת על חירותה. ברקע ~ ההשלכות הרבות של ״קטסטרופה של אסיה הקטנה״ (כפי שהיוונים מכנים אותה), המתארות את חיי וקשיי היומיום של אנשי הנמל והכפר ~ פליטים עניים מאסיה הקטנה על האי האגאי היפהפה. העלילה אינה מתמקדת בסיפור אישי אחד ויחיד אלא ביחסים הבינאישיים והחברה כקולקטיב. לעיתים נדמה שהדמות המרכזית בספר היא הים עצמו. כולם מגיעים ועוזבים דרכו, חיים בו, מתים בו, ואפילו סוגדים לו. אבל הגיבור האמיתי בספר הוא כפר-הנמל בכלליותו, ובמיוחד בית-התפילה, שממוקם בין היבשה לים, בין המרחב החלק למפוספס, בין מציאות לבדיון. היה בספר איזון כלבבי : פחות דיאלוגים ויותר תיאורים חיים של טבע, אנשים, מעשיהם ומנהגיהם. אגדות עם שסופרו מדי פעם מפי סבתא. דמויות שמופיעות או נעלמות בנונשלנטיות (ולעיתים ללא הסבר). אהבתי גם את האנושיות והסנטימנטליות הגדושה אך הלא מולעטת, המובנת, פשוט כי כאלה הם החיים. ואהבתי מאוד את הסוף. קצת רקע היסטורי, שחבל שהעמקתי בו רק אחרי שקראתי את הספר [אבל זו עוד סיבה לקרוא את הספר שוב :] בין השנים 1919-1922 התחוללה מלחמת יוון – טורקיה במסגרתה פלשה יוון לאסיה הקטנה, מלחמה שהסתיימה במפלתם של היוונים ונחרטה בזיכרון היווני הלאומי כ"הקטסטרופה באסיה הקטנה". או כפי שמכנה אותה מיריביליס ״שואת אנטוליה״. נציגי הצדדים הסכימו על חילופי אוכלוסין: כמיליון וחצי יוונים נוצרים אולצו לעזוב את אסיה הקטנה ולעבור ליוון, וכחצי מיליון טורקים מוסלמים אולצו לעזוב את יוון ולעבור לאסיה הקטנה (טורקיה). הפליטים היוונים מאסיה הקטנה, שנרדפו על ידי הטורקים, הגיעו לפתע לאי לסבוס. אוכלוסיית לסבוס גדלה במהירות, ובעיות של דיור נוצרו בערים ובכפרים. פליטים אלו חוו סבל רב בעקבות השינויים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים. כל השינויים האלה של מקום מחייה, אוכלוסייה ותפיסת המרחב משתקפים נפלא בספר זה, שמטרתו היא לרפא את הפצע על ידי טיפוח רעיון הקולקטיביות, להדגיש את התרבות וההמשכיות של האומה היוונית, שעדיין הייתה שם, משגשגת למרות הקשיים. לא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להנות עד כדי כך מקריאת ספר שדן בכל הנושאים החברתיים/לאומיים/פוליטיים האלה, אבל מיריביליס הוא סוג של גאון, מסתבר, כי הוא הצליח להחביא את כל העניינים האלה היטב מאחורי "הים הפתוח הבשום והנוצץ, ריחות כבדים של פירות הסתיו.. צלצול פעמוני המוות.. חינגת-שעשועים במסבאה עם זרימת הראקי והיין ועם לולו האלילה הברברית המנצחת על מין פולחן-מסתורין מקודש.. והסירוניות וחותם הנימפות, ופיתויי שחיה בעירום לאור ירח".. הספר הזה כולו: ״סופה גואה המנחשלת גלים בנפש״. מיריביליס נולד באי לסבוס, עוד כשהיה זה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ועד שנת 1905 התגורר בכפר המתואר לפרטיו בספר זה. בית-התפילה הקטן הקרוי ״פנאיה גורגונה״ נבנה בשנת 1912 ומצוי עד היום באי לסבוס, אך ציור הקיר של המדונה היפה ביותר בים האגאי מעולם לא היה קיים. את הספר בתולת-הים הקדושה פרסם מיריביליס לראשונה בשנת 1939, ובשנת 1946 כתב מיריביליס נובלה קצרה, מעין ספר המשך שמספר את סיפורו של אלכוס צאלכוס, דמות הנער המשרת מהספר ״בתולת- הים הקדושה״. הנובלה, הקרויה ״פאן״ , מתמקדת בנפשו של צאלכוס מבלי להזכיר מיקום. לצערי טרם מצאתי תרגום מיוונית.