“****




אשה בורחת מבשורה.

או, אם תרצו, גבר בורח מסקירה. כי איך, איך אפשר לבקר את גרוסמן. שהוא גדול, הוא באמת גדול. והספר, רציני כל כך, מעמיק, כבד, עשיר, עברית, תוכן, עלילה, מסר, ועם האסון האישי, איך אפשר שלא. הכול יש בו. כל כך הכול, שלא נהניתי בכלל. איך אפשר להנות? זה כמו לשכב עם אלמנה טריה, כשבסך הכול אתה כמה למעט פשטות. זה כמו להקשיב לסיפור כואב של חבר טוב עם הלם קרב, כשכל מה שאתה רוצה זה לשבת איתו בשקט נקי בערב קיץ ולשתות קצת סיידר אלכוהולי. זה כמו לאכול מנה עם שלושים מרכיבים שהתבשלה ארבעה ימים בפויקה על גחל לוחש אחד כשאתה רעב ומה שמתחשק לך זה לנשנש בזו אחר זו חמש פרוסות עבות של חלה טריה עם חמאה. זה כמו לקרוא דוקטורט ממש ארוך ומעניין של קרוב משפחה בשתיים בלילה כי הבטחת להגיד לו מה אתה חושב.

הנה, דוגמה: "ההר מרופד כריות מעוגלות צהובות של תפרחת חלבלוב, ושמיכות וורודות של כרמלית נאה, ואורה שוברת ענף של קידה וממוללת..." אוי, אני לא יכול להמשיך. טוב, הנה משהו אחר: "פניה רטטו רגע בלי שליטה, כי נקבה אותה הנעזבות שלה, לא הבדידות ולא העלבון, אלא הכריתות עצמה, כאב הפנטום של החלל הריק מאילן לצד גופה...". וזה ככה, עמוד אחרי עמוד אחרי עמוד, עם המטאפורות העמוקות והעברית העשירה והמפותלת והיופי הזה שבא לך לקחת פטיש חמש קילו (קורנס או מקבת נפחים שידיתה מסוקסת תלוליות חמימות ושיש לה זיכרון של ידי הנפח התפוחות, המיובלות שאחזו בה מקדם) ולדפוק באיזה קיר ולפרק את המועקה הזאת שנבנית בו ולא מתפרקת.

לא, לא בשבילי, גרוסמן. כן, זה ארבעה כוכבים, זה ספר טוב, אבל זה לא בשבילי. אני, אני רוצה קצת כיף. לא בכל ספר, אבל כאן זה אפילו לא sweet pain, זה לא נעים לי. חשוב, כבד, יפה, אבל לא.

****”

“ספר נפלא, מונומנטלי.
ברוב הגדול של הספר הוא מטלטל וכל כך נוגע ללב.
תיאור מדוייק ונפלא של שיחה ורגשות בין אנשים.
ספר שמכניס לחויה של הדמיות בצורה מדהימה.
[היה לדעתי ב300 עמדים האחרונים 100 או אפילו 150 עמודים שהיה אפשר להוריד. אבל מי שרוצה לקחת את הספר ולקרוא בקריאה איטים לאורך תקופה זה דוקא יכול להוסיף]”

“ברוח התקופה ולכבוד שבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

״אישה בורחת מבשורה״ הוא רומן ישראלי עצום משום שהוא לוקח את הפחד הכי עתיק של אם - הבשורה על מות הבן - והופך אותו למסע כמעט מקראי. אורה אינה רק אם מודרנית שיוצאת לדרך כדי לא לשמוע את הנורא מכל; היא מזכירה דמות תנ״כית שמנסה, בכוח ההליכה והדיבור, לדחות גזירה שכבר מרחפת באוויר.

המסע שלה עם אברם הוא מעין מדרש על אהבה, הורות, אשמה וארץ. כמו בסיפורי האבות, הדרך עצמה הופכת למקום שבו מתגלים הסודות, הפצעים והבריתות הישנות. אבל גרוסמן עושה דבר נוסף: הוא הופך את האם הישראלית לדמות נבואית כמעט, זו שמבינה בגוף את המחיר שהחברה כולה מנסה לתרגם למילים גבוהות. זה ספר כואב, רחב ומלא חמלה, שמזכיר שהמלחמה בישראל אינה נגמרת בשדה הקרב - היא ממשיכה בתוך הבית, הזוגיות, ההורות והזיכרון.

ספר מופלא וכל כך רלוונטי בישראל 2026.”

“בספר הזה יש 3 דברים: עלילה, דמויות, מסרים. העלילה חלשה. כלומר כל העלילה זה סיפור עבר, תולדות המשפחה. ובסיפור מסגרת אין הרבה התרחשות. הדמויות חדות וטובות, לפחות חלקן. והמסרים- ובכן, המסר העיקרי הוא בעיקר ביאור מקיף וישר לתפקידה של האם במשפחה, ותפקידה של הבת בין בנים. ובכלל זה, כמו שכתוב מאחורה, החזקת התא המשפחתי בתוך המציאות הישראלית.
בקיצור, הספר היה ארוך לי, ולא הוביל למקום מוגדר וברור. חלק מהדמויות היו מעניינות וחלק פחות. אני חושבת שהספר מסביר מצויין למה צריך שנשים יהיו נשים ולא גברים (לא לזרוק עגבניות), שאמא תהיה רכה ונשית ולא גברית כמו אבא. ואני חושבת שהמסר הזה לא מספיק ברור באופן כללי בעולם. מלבד זאת, לא מצאתי עוד תועלת בקריאת הספר.
קריאה נעימה ובהצלחה בלהגיע לסוף :)”