הגעתי ישר לרוסיה הקרה שעד היום עדיין לא ביקרתי בה.
הכתיבה הכניסה אותי היישר אל מציאות קשה וחנוקה מחופש וחירות האדם.
היופי של הדמויות לבקש את זה למרות הכל, הקסים אותי במיוחד.
הערכתי פתאום באיזה עולם חופשי אנחנו חיים.
למרות הקושי בספר והסוף הפחות נחמד, רוח האדם תמיד תשאר לעד ותלחם ברוח האחרת המעכבת את התקדמותה.
מסוג הספרים שמחשבות ירוצו בעקבותיו עוד הרבה שנים...

מי שמחפש ספר לצלול לתוכו ולשכוח מהעולם - זה הספר! אין הרבה ספרים כאלה, שפשוט משתלטים לך על המחשבות לזמן מה והולכים איתך לכל מקום עד אשר אתה מסיים אותם, בצער, כי ברור שלא במהרה יתגלגל לידיך שוב ספר מסדר גודל כזה.
אמנם הקומוניזם שאיין ראנד כל כך מיטיבה לבטא את האבסורדיות וחוסר ההגיון שבו, כבר פס מן העולם ולכן כל הלהט שמאפיין את הדמויות בספר נראה קצת מבוזבז על ויכוח שמזמן הוכרע (אם כי לטיעוניה

יש ספרים שקוראים לאט. לי לקח משהו כמו חודש לסיים את הספר הזה. לא יודעת אם זה בגלל הפונט המיושן והקטנטן, או אולי זה בגלל התרגום הארכאי משנת 1958, או אולי זה פשוט בגלל שזו טרגדיה, שסופה ידוע מראש, וכשאתה מתחבר לדמויות, אתה לא ממש רוצה להגיע לרגע הזה.
"אנו החיים" זה אמנם ספר קצת מסורבל, אבל כל כך יפה. הוא מספר על בחורה צעירה בזמן המהפכה הרוסית ובמהלך כינונה של ברית המועצות. תוך כדי הקריאה אנו למדים

לעיתים מאוד נדירות קורה שאני מחליטה לקרוא את אותו הספר בפעם השנייה. תמיד אני מרגישה שיש כל כך הרבה ספרים שעוד לא קראתי שהייתי רוצה להגיע אליהם, כך שזה יהיה בזבוז לחזור על אותו הספר פעמיים. אבל כשנתקלתי ב"אנו החיים" באחד משיטוטי בחנות הספרים המקומית לא יכולתי להתאפק. נזכרתי בפעם הראשונה שבה קראתי אותו, כשהייתי נערה מתבגרת, מתלהבת מרומנטיקה ובוכה מהתרגשות והזדהות עם הדמויות. זכרתי גם שבתור נערה בת 1