“מהי הארץ הזו ובמה היא מולדת עבורנו? עמוס קינן מבטא את אהבתו לארץ בכתיבתו היפה על הטבע, הנוף והאדם. תוך כדי כתיבתו הוא חושף את הקונפליקטים האישיים שלו לגבי הארץ. נראה שיחסו אל הארץ נגזר מהביוגרפיה שלו: בן דור תש"ח וחבר בתנועה הכנענית; חבר לח"י ומעריץ של יגאל אלון; מאוהב בארץ-ישראל השלמה, הגדולה, אך מכיר בצורך בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים; אוהב ומכיר את טבע הארץ אך אוהב לא פחות מכך את החותם שהותיר בו האדם לאורך הדורות.
עמוס קינן כותב באהבה על עם הארץ, יהודים או פלסטינים, שממשיכים את המסורת החומרית של הארץ מזה דורות, מימי התנ"ך ואולי קודם. עם הארץ הם גם בעלי התרבות החומרית המודרנית: הסוחרים הקטנים, בעלי המלאכה, וכל מי שתורם לחיי היום-יום כאן, אך בלחצי הפיתוח נמחק ללא הותרת כל זכר. הוא מצר על כך שאנו, המתיימרים לקרוא לארץ זו מולדת, איננו מכירים את צמחי המאכל של הארץ (שבחו"ל ניתקל בהם כמאכלי תאווה) אך מתגאים בהצלחתנו לגדל כאן גידולים לא מקומיים. הוא מעריך את הבניה שמשתמשת בחומרים מקומיים, המבטאת התפתחות טבעית ומוסיפה חן לנוף הארץ, וכועס על הבניה המודרנית, הסינתטית, שאינה קשורה למקום ואינה מהווה התפתחות אורגנית של הנוף אלא מחריבה אותו תוך מחיקת העבר.
"מולדת זה לא רק פינות חמד. לא רק מעיין, חורשה, הר וגבעה ועמק, שדות ושמיים. המולדת זה גם חנות המכלת. גם סתם סמטה לא חשובה שמחברת שני רחובות לא כל-כך מרעישים. פעם אמרתי למישהו שהמדינה הרגה לי את המולדת. מפני שאיפה שהוא המדינה, שבאה במקום המולדת, משתדלת להוכיח את עליונותה ואת בלעדיותה על-ידי השמדת כל הוכחה וכל זכר שפעם היה משהו, פעם לפני שבאה המדינה."
מולדת לפי עמוס קינן היא הזיכרון המשייך אותנו למקום. אנו, היהודים-הישראלים, עסוקים בעיקר בחיבור עם העבר הרחוק, באמצעות הארכיאולוגיה וכתיבת ההיסטוריה, אך דילגנו על כל מה שבאמצע - אנשים, מקומות, שמות, מסורות - כל מה שלא מסופר בספרי ההיסטוריה. אנו מתעקשים לכנות את הארץ "מולדת" אבל לא תמיד ברור אם אנו מבינים למה אנו מתכוונים ועל איזו ארץ אנו מדברים.
67 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל יהודים-ישראלים עדיין מרגישים צורך להיאחז בזכויות היסטוריות על הארץ כדי להצדיק את חייהם בארץ לה הם קוראים מולדת. קינן מזכיר לנו שרק כאשר מרגישים לארץ בה אנו חיים קשר טבעי, בלתי-אמצעי וחף מאידיאולוגיה, ניתן לקרוא לה מולדת.”
