יש רגעים בחטא ועונשו שבהם נדמה כי הרצח איננו אלא רעש רקע. גרזן מונף, גוף נופל, דם נקרש אבל שם רק מתחיל הסיפור והספר עצמו מסרב להישאר בזירת הפשע. הוא בורח ממנה כמעט מיד. כאילו גם דוסטוייבסקי יודע שהשאלה איננה מי רצח, אלא מי העז להפוך רעיון למבחן מטאפיזי. מדובר בפואטיקה של כתיבה בעיני. כתמיד אני מתחבר לסופר הזה בנימי נימי.
זו אולי הסיבה שהספר מרגיש לי כהד לאחים קרמזוב. זה כמובן לא המשך עלילתי, אלא הרחבה קוסמית של אותו ניסוי. ב"חטא ועונשו" דוסטויבסקי עוד כולא את השאלה בתוך מוחו של אדם אחד בשעה שבאחים קרמזוב השאלה כבר מדביקה משפחה שלמה, כמעט עם שלם: רוסיה, בעיני אפילו את האנושות. ראסקולניקוב ואיוון קרמזוב אחים מחשבתיים. או להפך: איוון הוא ראסקולניקוב לאחר שהרעיון הספיק להתרחב ולהתפצל למאות קולות אחרים.

ומהו אותו רעיון ששניהם שקעו לתוכו? לא נהיליזם פשוט. המילה הזו קטנה מדי. זהו הניסיון לבדוק האם האדם מסוגל להעניק לעצמו ריבונות מוסרית מוחלטת. האם אפשר לעבור דרך שביל הרוע מבלי להפוך לעבד שלו. האם התודעה יכולה להחליף את אלוהים.
ראסקולניקוב הוא אנטי־רוצח. הגוף שלו קורס שוב ושוב תחת מה שהמוח מנסה להצדיק. הרצח אצלו הוא פילוסופיה שניסתה להפוך לאמת. ולכן הוא נכשל ולא בשל מוסר אלא בשל האסתטיות. המעשה עצמו עלוב, מבולגן, לא מתוכנן ואף סתמי. האדם שרצה להיות נפוליאון מגלה שהוא בקושי מסוגל להחזיק גרזן מבלי להתפרק נפשית.
זה אולי הדבר הגדול שדוסטויבסקי עושה כאן: הוא משפיל את רעיון "האדם העליון" לפני שזה עלה על הכתב אצל ניטשה והוא עושה זאת באמצעות ויכוח אינטלקטואלי אך לא רק אלא באמצעות זיעה, חום, הזיות, חדרים מחניקים ומדרגות מטונפות. הפילוסופיה יורדת לביוב של סנקט פטרבורג.
לרגעים לא ממש הבנתי מי בעצם התייסר? או יותר נכון איזו דמות בספר לא התייסרה?
אכן, כנראה שזה לא ראסקולניקוב בלבד. ייתכן שהספר כולו הוא ייסוריו של רעיון וחיים כקולקטיב חברתי חולה.
דוסטויבסקי כותב עולם שבו כל דמות נושאת גרסה אחרת של אשמה: סוניה חוטאת כדי להציל את משפחתה, סווידריגיילוב נהנה כביכול מהחיים אך התייסר עד לנקודת האל-חזור, לוז'ין הופך מוסר לחשבונאות קטנה שיכולה לדרוס את האחר רק שלי יהיה טוב, פורפירי רואה בפשע מחלה מטאפיזית ולא מצליח להניח את דעתו, אפילו העיר עצמה אשמה. פטרבורג אצל דוסטויבסקי איננה תפאורה אלא מוח קולקטיבי חולה. רחובות צהובים, חדרים דחוסים, אוויר עומד ממש כאילו התודעה עצמה החלה להירקב.
ולכן הרצח איננו מרכז הספר כלל לטעמי. הרצח הוא רק הנקודה שבה מחשבה מופשטת נוגעת בעולם החומרי ומגלה שהמציאות אינה נכנעת לתיאוריה. במובן הזה, ראסקולניקוב איננו נענש על רצח הזקנה; הוא נענש משום שניסה לחצות גבול אונטולוגי. הוא רצה לדעת האם הוא "רשאי".

ציטוט מרכזי בעיני: ״במה במה היה חושב - היה רעיוני שלי נואל יותר מרעיונות אחרים ותאוריות, הרוחשים בעולם ומתנגשים זה עם זה, מאז עומד העולם הזה על תילו? אין צריך אלא להסתכל בדבר מבט עצמאי לגמרי, במבט רחב ומשוחרר מכל השפעה שיגרתית, וימצא אז כמובן שרעיוני אני אינו.... משונה כל כך. הוי, אתה השוללים והחכמים בשווי של פרוטה , למה תעצרו בחצי הדרך! וכי למה נראה המעשה שלי מגונה כל כך בעיניהם? משום שהוא מעשה רשע? מה פשר מילה זו רשע? מצפוני שקט.״

ראסקולניקוב לא מטורף, הוא הוא אינטליגנטי באופן קטלני. הוא מבין שרעיונות גדולים בהיסטוריה תמיד דרשו דם. שכל סדר מוסרי הוקם על גבי אלימות קודמת. שהעולם עצמו איננו טהור כפי שהוא מעמיד פנים. ולכן טיעוניו מסוכנים כל כך וזאת משום שהם אינם מופרכים לחלוטין.
דוסטויבסקי לא כותב קריקטורה של רשע. הוא מעניק לרשע תודעה. קול. לוגיקה. ולעיתים אפילו יופי.
אני לא בטוח שניטשה קרא את דוסטוייבסקי אך ממש כמו רעיונות אחרים שהתפתחו במקביל אני רואה בחטא ועונשו קרבה לכה אמר זרתוסתרא. שניהם כנראה הבינו שהמשבר האמיתי מתחיל לאחר מות הסמכות הישנה. לאחר שאלוהים, הרעיון, נסדק. אלא שניטשה עדיין מחפש התעלות, בעוד דוסטויבסקי יורד אל הקטקומבות של הנפש כדי לראות מה קורה לאדם שנשאר לבד עם חירותו.
ובכל זאת, הספר איננו רק כתב אישום נגד רציונליזם או נגד נהיליזם. הוא גם ספר אהבה מוזר מאוד. אהבה שלא קוראים אצל מיטב הרומנטיקנים. סוניה איננה "פתרון נוצרי" למרות חטאיה, היא נוכחות שסותרת את ההיגיון של ראסקולניקוב בעצם קיומה. היא מוכיחה שאפשר לשאת סבל מבלי להפוך אותו להצדקה לכוח. ולכן היא מאיימת עליו יותר מכל חוקר משטרה. סוניה היא המפתח לזיכוך נשמתו והוא לבסוף הבין זאת.
בשעה שהחוקר פורפירי רוצה הודאה משפטית, סוניה רוצה תחייה והצעתה ללכת לצומת דרכים ולעשות טיהור פומבי ופנימי זו אולי נקודת המהפך בכל הסיפור.
זה גם ההבדל בין "חטא ועונשו" לבין רומן בלשי רגיל: המשפט האמיתי איננו בבית המשפט. הוא מתרחש בתוך השאלה האם האדם מסוגל לחזור להיות אדם לאחר שניתק את עצמו מן האנושות.
ב"אחים קרמזוב" דוסטויבסקי כבר מרחיב את המשפט הזה אל ממדי אפוקליפסה רוחנית. אם ראסקולניקוב שואל: "האם מותר לי?", איוון קרמזוב שואל שאלה איומה יותר: "אם אין אלוהים — מי בכלל מוסמך לאסור כל דבר?"
אולי בגלל זה שני הספרים מרגישים כיצירה אחת מתמשכת עבורי, הפשעים שבספרים הללו שוליים, מה שעובר על האדם בעקבות הטריגרים הללו, זה עצם העניין. אלו סיאנסים של תודעה אירופאית רגע לפני הקריסה.

הציון שלי: 10/10
מי עוד יכול לכתוב נפש אדם מהי כמו דוסטוייבסקי? לטעמי זה האוורסט, כוכב הצפון של נפש האדם הכתובה. אפילו פרויד לא הבין את נפש האדם כמו האדם המיוסר והמוכשר הזה. גאון? בטח. ואני לא משתמש במילה הזו כלל.

אומרים שדוסטויבסקי יודע לתאר את נפש האדם, להביא סוגיות של מוסר בספריו ועוד תארים ההופכים את הקריאה (המאוסה) לזורמת יותר ובעלת ערך רב יותר. האם המקרה שלפנינו אופייני?
אופייני אם לוקחים בחשבון שזה סיפור מבולבל, מטורלל ולגמרי לא משוכלל. סיפור קשה לקריאה, 469 עמודים צפופים בתרגום האלמותי של וולפובסקי משנת 1961, שדורות של תלמידים נדרשו ללמוד ממנו ובו והיאוש היה גדול ורב.
אם כן, איזה נפש של איזה אדם מתאר לפנינו דוסטויבסקי חביבנו? בעיקר את נפש האדם הלוקה בנפשו, אדם (או אישה) עם פאתוס אדיר, העוויות הדורשות צלצול לאחים בלבן מהמחלקה הסגורה ועוד כהנה וכהנה התנהגויות משובבות נפש.
גיבורנו הוא הרי ראסקולניקוב, סטודנט לשעבר ועני מרוד כיום, שפרש זה לא מכבר מהאוניברסיטה מחוסר יכולת לשלם. למה לא יכול היה לשלם? כי עצל הוא. אמנם מאמו קיבל מעט כסף, אף שהיא לא שופעת בו, אלא שהוא התעצל ללכת ללמד תלמידים, שההכנסה מהם בטוחה, ולחיות ככל סטודנט אחר. בנקודה בה אנו פוגשים את ראסקולניקוב הוא מצוי במצב כל כך רע שהוא מחליט לרצוח מלווה בריבית, אישה זקנה ומרוטה ואת אחותה. מעשה נמהר שדורות של סטודנטים, מרצים וסתם משועממים ניסוי לעמוד על טיבו ובעיקר טיבו המוסרי, באשר דוסטויבסקי אינו כותב מותחנים, אלא אם מדובר במתיחת סבלנותו של הקורא. דוסטויבסקי מתמחה בספרים בהם הפן המוסרי חזק, אלוהים מוצדק והאדם יצור מי ישורנו. איכשהו, זה לא מתחבר לספרים נעימים, מעניינים, מאירי עיניים, קוהרנטיים ומושכים.
הרצח נעשה די בהתחלה ומאז מי שבעיקר סובל מהרצח הוא הקורא. הסיפור תופס מיני כיוונים סתמיים, דמויות נכנסות ומתקשות לצאת, הפאתוס נוזל מכל כיוון, עומס השמות, מחלה רוסית נודעת, תופס כאן התנפחות משל היה בוב ספוג.
אז למה אני קורא וסובל? כי אני צריך לדעת על מה המהומה. מאחר ובעברי כבר כמה ספרים של המטורלל הידוע דוסטויבסקי כמו האידיוט (האידיוטי) והאחים קרמזוב (עוד התעסקות לאחים בלבן), ציפיות גדולות לא היו לי והן הלכו ודעכו ככל שהקריאה התקדמה והיא התקדמה בקושי.
ראסקולניקוב הרוצח מתגלה כבחור עם קשיים אדירים להשאר ער, להיות עקבי, לשמור על קשרי משפחה תקינים ולהודות על מזלו הטוב שכל כך הרבה אנשים רוצים בטובתו. במילים אחרות: אשפת אדם. במילים עוד יותר רבות ושונות, אדם המתגלה כאדם מוסרי כשהוא כבר ער, עקבי ושפוי וממש לא ברור למה רצח. כן ברור שלקלבוש ממש לא בא לו ללכת, באשר רצח, לשיטתו, לפעמים מוצדק הוא. איך מוצדק? לזה צריך לשאול את נפוליון וזו קצת בעיה.
ולמרות זאת, בסופו של דבר, בעברו הרחוק וגם הקרוב, מעשיו היו כאלה שדווקא העידו על היותו אדם מתחשב, נדיב, רב תושיה, כזה שלא מסוגל למעשה פשע.
מאחר ומדובר בסיפור העוסק גם בחטא וגם בעונש, עד עכשיו ידוע החטא (ויש האומרים, הפשע). מה עם העונש? יותר טוב שלא תשאלו משום שזה לא ממש חשוב והיום זה נשמע קלוש וחלוש. אף מו"ל לא היה מוציא כזה ספר בעידן בו רגשות הקוראים קהו והם מבקשים משהו חזק יותר, הגיוני יותר ופחות רומן רומנטי בגרוש בסיומו.
יכול להיות שבזמן כתיבת הספר ופרסומו, הוא נחשב חזק וכזה המכיל דילמות מוסריות שיש לדון בהן ולפתח אותן. היום זה לא מחזיק מים. כל כך הרבה ספרים מופלאים נכתבו מאז שאתם רק יכולים לעשות לעצמכם טובה ולחסוך לעצמכם שעות רבות של קריאה חסרת תוחלת ולפנות לספרים טובים יותר.

ראסקולניקוב נצור בתוכי, נצור היה שם עוד לפני קראתי בספר זה, לפני בכלל שידעתי כי באפשרות נפש כגון זו להימצא בעולם הזה. כמובן שאין זו דמות קלה לאהבה, אין זו דמות קסומה כזו בעלת חיוך קסמי נסוך על פניה, אלא אחת מורכבת ביותר בלי שום הקלות על הקורא, בלי שום הקלות על אף אחד, בסופו של דבר גם לא על עצמו. דמות מגעילה, אך מלאת חן, נדיבה, אך כעוסה וזעופה, מלאת חיים, אך ללא כל חיים.
כרגע, אחרי מסע ארוך יחד עמו, הוא נראה לי כממשי, כאילו יכולה אני לגעת בו. כך מרגישה אני אף לסוניה, דוניה, פוליצ'קה (אחת הדמיות יפות הנפש שיצא לי למצוא בספרים), ראזומיחין, פולחאריה אלכסנדרובנה, פורפירי פטרוביטש, זוסימוב ורבים אחרים כגון: קוליה, לאניה, קאטארינה איוואנובנה, סוודריגאילוב... דוסטויבסקי נתן לי הצצה אל עולם אחר וקסום, גם אם לא פנטסטי.
ראסקלניקוב הינו צעיר מרדן וזעוף פנים המתבודד מסביבתו לרוב בקיטונו המזופת למדי. שם, באותו הקיטון, בוחן הוא שאלות פילוסופיות רבות וניתן להגיד כי באופן כלשהו אף משתגע הוא, וכך עוברים להם ימים תמימים בלי עשיית כלום (הוא אינו הולך אל האוניברסיטה משום שאין ביכולתו לממן לעצמו את שהותו שם, עני הוא ובעל אמצעים דלים), וככה נרקמת לו יותר ויותר מעיין תאוריה שכזו, אשר החלה להרקם כבר בימיו באוניברסיטה, אך לאט לאט הולכת ותופסת מקום גדול עד מאוד בחייו הפרטים.
תאוריה זו אומרת כי האנשים בעולם מתחלקים לשניים: הרגילים, אנשים אשר אין להם דבר לחדש לעולם וחיים אך בשביל להתרבות ולעבוד, ולעומתם הגאונים, הם אלו המחדשים את העולם ומביאים לו רעיונות חדשים וחדשניים, אותם זוכרים הרבה גם לאחר מותם. תאוריה זו שפיתח אומרת כי אותם האנשים הגאונים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, אפילו פשעים, ואף מחויבים לעשות זאת אם כתוצאה מכך יתקדמו ויקדמו רעיונותיהם החדשניים וכך אף אם עשו מעשה חטא, יגמלו עליו באלפי רעיונות ומעשים טובים.
אותה התאוריה היא שמביאה אותו אף לרעיון של רציחת אישה מבוגרת, שלטענתו היא "צרעה" ורק עושה רע לעולם ולסובבים אותה ובכספה יתקדם הוא ויקדם את רעיונותיו ואף יעשה אלפי מעשים טובים שיגמלו על הפשע ושאותה זקנה לא היתה עושה אותם, לא בחייה ואף לא במותה.
ובכן, לוקח זמן עד שרעיון זה בא לידי מעשה. ראסקולניקוב מתכנן כל פרט ופרט ברצח, מבאיזה יום יעשה זאת עד לממש איך יעשה זאת (כי ישתמש בגרזן, כי יחביא את הגרזן באדרת ברחוב, כי יעשה את זה ביום מסוים בו הוא שמע שאחותה של הגברת המבוגרת אינה תהיה בבית באותה שעה בה הוא מתכנן לבצע את הרצח, הכל הכל עד לפרט האחרון הוא תיכנן). הוא גם תיכנן הכל כך שלא יחשדו בו, הכל תיכנן גם מפני כי נמאס עליו שפושעים לטענתו תמיד שוגים ולא מתכננים את הרצח עד לפרט האחרון ונתפסים בקלקלתם, לכן אמר לעצמו כי הוא לא יתפס.
אך בזמן הרצח אף ראסקלניקוב עצמו שוגה לא פעם. הוא מגלה כי ליזאווטה, אחותה של הגברת מגיעה בשעה בה רצח הוא את הגברת המבוגרת ומשום כך רוצח גם אותה. הוא כמעט נתפס כאשר שני אנשים אשר באים לגברת בשביל למשכן אצלה מספר חפצים (גברת זו היא בעלת בית עבוט ואף ראסקולניקוב ממשכן אצלה מספר חפצים), אך הוא מצליח לצאת גם מזה.
זהו רק תחילתו של רומן אשר עיקר עיסוקו הוא דווקא בייסורי נפשו של ראסקולניקוב לאחר הרצח, בהסתכלות על מעשיו של ראסקולניקוב, כמו למשל כאשר ראסקולניקוב מנסה להציל את האדון מרמאלאדוב אשר אותו יצא לו להכיר רק בתחילת הספר, וגם אז רק בדרך מקרה בשיחה בפאב. אותו אדון מרמאלאדוב הינו מכור לטיפה המרה ולו שלושה ילדים, עוד נערה כבת שמונה עשרה אשר כבר עזבה את הקן והיא גם המפרנסת היחידה במשפחה (שמה הוא סוניה), ואישה בשם קאטארינה איוואנובנה אשר כולם חיים בדוחק למדי. לא ארחיב יותר מדי לגבי החלק בו ראסקלניקוב מנסה להציל את מרמאלאדוב כי דבר זה יחשוף את פרטי העלילה, רק אגיד כי ראסקלניקוב אינו דמות מרובעת אלא עגולה ולכן בנוסף לכך שהוא רוצח הוא גם נדיב, אנושי ונפש עדינה ורגישה.
בקשה אחרונה לי, דווקא ממי מהקוראים אשר קרא את הרומן, אם יש בכם אדם אשר יודע לכתוב יפה ואף הוציא מספר ספרים לאור, אנא כתוב סיפור על פוליצ'קה המקסימה אשר לא רבות נכתב עליה ברומן זה אך אף על פי כך ניתן לראות את אישיותה המקסימה וכי היא מוצאת תיקווה אפילו במקומות הכי מייאשים של החיים.
לסיכום, נדמה לי כי הסיכום הכי יפה לרומן זה, ואולי גם היחידי, הוא השיר "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי:
ש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אשה

כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע
אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן לידך כל הזמן

אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי

תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב

טוב, ובכן קראתי את הספר הזה פעם ראשונה בגיל 16 (למדנו עליו בשעורי ספרות) והאמת הוא לא הותיר עליי שום רושם, למעשה לא ק ר א ת י אותו ממש אלא רפרפתי עליו במהירות בזוכרי רק פרטים מעטים. אני זוכר שרבים בכיתתי שנאו את הספר (רובם קראו את התקציר במקרה הטוב), ובמבט לאחור אני יכול להבינם. הספר קשה, ארוך כתוב בשפה ארכאית (אז עוד לא היה את התרגום החדש מ-93') ומתאר עולם זר ולא מובן לתלמידים של סוף המאה ה-20 (הבני שהספר כבר לא מופיע בתוכנית הלימודים) של רוסיה באמצע המאה ה-19 על גינוניה ומנהגיה המשונים. יתרה מזאת הניתוח שנלמד בשיעורי ספרות עסק לטעמי בדברים שוליים, צורניים כדוגמת הצבע הצהוב בחדרו של רסקולניקוב שגורם (לדבריה של המורה לספרות) לדיכאון. אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הגיב חברי לכיתה שהיה במקרה אוהד שרוף של מכבי תל אביב על תובנה שולית זו של המורה לספרות.

ובכל זאת זכרתי שהספר בכל זאת עורר בי עניין מסוים בעיקר בגלל ה"אקשן" של רצח הזקנה ודריסת מרמלדוב (זה פחות או יותר מה שזכרתי ממנו) וכעבור שנים החלטתי לחזור אליו שנית במבט "בוגר" יותר ולאחר שהתחלתי להתעניין בספרות קלאסית.

אז במה עוסק הספר? סיפור המסגרת של הספר הוא תעלומה שגרתית לכאורה של רצח 2 נשים ונסיון למצוא את הרוצח כך שניתן להתייחס לכאורה אל הספר כאל עוד רומן בלשי, אך למעשה יתברר לקורא שסיפור הרצח הוא רק סיפור מסגרת והחלק החשוב והמהותי בספר עוסק במ נ י ע י ם לרצח ובמה שמתחולל בנפשו המסוכסכת והנסערת של הגיבור רסקולניקוב. רסקולניקוב מפתח פילוסופיה שלמה המצדיקה לפי הבנתו את מעשה הרצח והסופר מתאר אותה ומתפלמס איתה בדרכו. הפילוסופיה שלו שלא אתאר אותה כאן (למרות שקל להיתקל בספוילרים לגבי הספר הזה) מעוררת רצון עז להתפלסף ולהיכנס לדיונים מעמיקים בקשר אליה, ואכן רבים רואים בעניין הפילוסופי את הדבר המרכזי מבחינתם בספר - אך לטעמי זהו רק היבט אחד של הספר.
אחרים יתרשמו מהתיאור ההיסטורי התקופתי של חיי העיר של פטרבורג (כיום סנקט פטרבורג) על המעמדות שלה ועל הגינונים וצורת ההתנהגות ה"אריסטורקטית" למשל הפנייה אל אנשים בגוף שלישי "מר" (זה מצא חן בעיני במיוחד), ועל הגישה שלהם לענייני כבוד והיחס לנשים - שיראה מן הסתם לבני המאה ה-21 מיושן או לא מובן - אבל ככה אנשים התנהגו ודיברו במאה ה-19. בספר מועלת שורה של נושאים פוליטיים וחברתיים (מאוד מודגש בספר העניין של העוני) ויש גם נגיעות בסוציאליזם המוקדם ובליברליזם ובדת הנוצרית - נושא מרכזי בספר (דוסטוייבסקי היה חבר בחוג סוציאליסטי שכזה ואף הושם במאסר - והייתה לכך השפעה מכרעת על הספר שנכתב). אני מאוד ממליץ לקרוא את הביוגרפיה של הסופר לאחר קריאת הספר זה מבהיר כמה דברים...
לסיכום צריך לזכור שבראש שבראשונה מדובר ביצירת ספרות מעולה שזכתה לתהודה רבה ואינספור ניתוחים ופרשנויות, באופן אישי מאוד אהבתי את הסיטואציות של "אחד על אחד" בין שניים מהדמויות בספר יש כמה וכמה סיטואציות דרמטיות מעין סצנות שבהם הסופר מביא בהדרגה את הסיטואציה ל"שיא" דרמטי במיוחד שלאחריו מתחשק לקחת הפסקה ולשתות כוס מים. היכולת המבריקה של הסופר בתיאור הסיטואציות האלה הם סיבה מספקת לטעמי לקרוא את הספר.
מומלץ ביותר

החטא ועונשו. בכוונה אני כותב את חוות הדעת הזו במהדורה הישנה, בתרגומו של ולפובסקי.

המפגש הראשון שלי עם יצירת הענקים הזו הייתה בגיל 16. באחד מימי החורף הגשומים המעטים בתל אביב, בגדיי רטובים כהוגן, נעליי ספוגות רטיבות לחלוטין, ושערי נוטף מים, צעדתי פנימה אל תוך הספרייה הקרובה לביתי וחיפשתי אחר מדף ספריו של דוסטוייבסקי. כך נתקלתי במהדורה ישנה של החטא ועונשו, מלאה דפים מצהיבים ומריחה כמו רומן רוסי עב-כרס, המהדורה בתרגומו המלהיב והעשיר של מ.ז.ולפובסקי.
משם צעדתי בזריזות לביתי תוך שאני מגונן על הספר מפני ענן הגשם שרבץ בדיוק מעליי והשליך את תכולתו על ראשי.
נכנסתי לביתי ותכף צללתי מזיע אל תוך העולם המותח והרותח, המרתק, המרגש והכואב של רסקולניקוב.
זו הייתה ועודנה אחת החוויות המסעירות, הטוטאליות, הכמעט-גופנית שחוויתי מיצירה ספרותית.
גדולות יש לדוסטוייבסקי הרבה, יכולתו המפעימה לחדור אל נפש האדם היא אחת מהן, והיא באה לידי ביטוי בצורה מרהיבה ברומן הזה.
כל מי שיבחר להיכנס לרומן הזה, יווכח במונולוגים נשגבים ממש, חדירה פסיכולוגית יוצאת דופן וחוויה גדולה ונדירה של זעזוע רב יחד עם חמלה גדולה, כאב ורחמים אנושיים עמוקים.

דוסטוייבסקי, גדול אמני הרומן הפסיכולוגי בכל הדורות, מביא כאן לקורא חוויה עצומה ואדירה בעומקה ובאיכותה.
הרומן משופע באין ספור מונולוגים ודיאלוגים מרהיבים ויוצאי דופן.
הקריאה בספר זה היא חוויה גדולה, עמוקה ומיוחדת. גם מצמררת לעיתים, ושואבת את הקורא למסע מערפל ומותח לנשמתו הרותחת של רוצח.
דוסטוייבסקי מפליא כאן לתאר ולספר בכישרונו הגאוני, יצירת מופת.

המלצתי היא לקרוא בתרגום נהדר וסוחף זה של ולפובסקי, אשר עולה בקלות על התרגומים המודרניים למיניהם.