אתחיל בכך שמדובר בספר די עתיק (כמעט עשור). מתח. טוב בהחלט. שפגשתי בו במקרה בספריית הרכבת וכמה טוב שכך. האם אתם באמת מכירים את האנשים הכי קרובים אליכם? ואת האחריםהפחות קרובים, שאתם מכירים, אתם באמת מכירים? והאם אתם מכירים ממש, ממש, את עצמכם? על אלה בתוספת סיפור מתח ופתרון תעלומת היעלמות אישה ורצח - הסיפור הזה. שלוש נשים (לא מאוד חביבות): רייצ'ל, מייגן, אנה - כל אחת שרוטה לכיוונים שלה השריטות רבות ועמוקות. ועוד אחת קאתי - שרוטה וכן חביבה, חביבותה הקיצונית שורטת אותה. שלושה גברים: טום, סקוט, כאמל - הם טיפוסים, אמממ, די כנ"ל = אחד חכם (לא, לא ממש), רשע (ואללה, כן), תם ושאינו יודע לשאול בערבוביה - בשלישי. נישואים, גירושים, בגידות, הזיות, שגרה, לא שגרה, ישוב קטן - קהילה. אישה אחת שנעלמת. אישה אחרת שחובבת רכבות (מה חובבת? מכורה). סיפור אנרגטי, רוכב במהירות רכבת, מחשב מחשבות, שווה בהחלט. הסיפור מסופר מנקודת מבטן של הנשים. חיסרון: מבנה הסיפור. מבנה הפרקים: בכותרת של כל פרק, מצוין מנקודת חווייתה של מי משלוש הנשים: רייצ'ל, מייגן או אנה, מסופר הפרק וכן התאריך בו חוותה האישה הנידונה את השעות הנידונות. למשל: רייצ'ל - 13 באוגוסט 2012 - בוקר. והפרק הבא: מייגן - 15 במארס 2012 - ערב. וכן הלאה וכן הלאה... הקורא צריך להתרכז מאוד בתאריכים ובמעברי הזמנים קדימה אחורה, אחורה קדימה, שכן אחרת - ה-קטע מתאדה ונשאר בלאגן. אם טרם הייתם לצד הבחורה על הרכבת (מעניין אם בעשר השנים האחרונות היא ממשיכה במנהגה לנסוע בכל בוקר הלוך מהפרוור בו היא מתגוררת ללונדון וחזרה בערב. כל יום, כל יום כולל סופ"שים וחגים), ואתם בעניין של ספרי מתח - תקראו, מומלץ ממש. מתוכנן לחזור כבר הערב לספריית תחנת השלום, אלא אם נלסון קופיפי החמוד ישכח להניחו שם. למעוניינים :)

סתמי. סתם סתמי. מפאני עד הילה וממאיר עד איתמר - סיפור קלישאתי, כתוב מרושל. הסיפורים ההיסטוריים שמלווים את העלילה רחוקים מלהיות מדויקים ובכלל למה למלא כ- 450 עמ כשאפשר לתת את אותו התוכן ב300 למשל, ממוקדים ולקבל סיפור נאה יותר. לקחתי אותו לזרום אתו ולהרגיע את הימים והוא מעצבן בבינוניות המרושלת שלו. סתם

קרביץ, עד כה לא קראתי את ספריך לעומק, כי אם קטעים שם ופה (כך אתה חושב). כן, כולם אצלי על המדף, שהרי הבאת לי אותם. אז למה לא? ככה לא. ובכל מקרה, בטח ובטח שלא כתבתי על ספר שלך. עד ש.. המלחמה הקשה והמכאיבה הלא נגמרת הזו, ויודע אתה כמה התמודדויות הבית והמשפוחה התמודדו ומתמודדים. אז, קפץ לי ליד יאיר-מוסטפא-רבינוביץ, ההוא הסמל הראשון מימי האיתיפאדה השנייה. סיפורו של לוחם דובדבן באיו"ש, ועם הפעילות המבצעית שלו מגיעים לבטים ודילמות של מוסר, ומחשבות, ואמונות בדרך, ו..סוג של התפכחות. מוסטפא שירת ופעל באיזור ג'נין, ונציגינו מהבית מאז ועד היום משרתים ופועלים מבצעית, שם ופה ובעיקר בתוך רצועת עזה. וגם אצל יאיר-מוסטפא ידידנו, המוטיבציה לעשות את הכי טוב לצד הרהורים קיומיים ולצד מחשבות של מוסר. ולבטים, וחבר קרוב פצוע קשות, ועוד מחשבות. ואחות (רפואית) אחת שהופכת לאהבה. ו..סוג של התפכחות – כבר אמרנו. וסיפור, כל כך של אז וכל כך מתחבר לעכשיו. והוא כתוב יפה. בלי יותר מדי הקדמות אתה מכניס את הקורא לעניינים, ומשלב קצת הומור וקצת כאב, צביטות לב וגם קצת צחוקים שחורים, וקצת תסכול, והרבה אידיאלוגייה, וציונות, והרהורי מוסר. ומפה לשם מה שהיה הוא כמעט מה שהווה. ו.. מה יהיה? סיפור מעולה. אז כן, גילוי נאות, קרביץ ואני מכירים ומקרוב. אבל הנה, כי אתה יודע בדיוק מה עבר עלי, עלינו במלחמה הזו. חיילים-מילואימניקים מבית לא עשו ולא עושים הנחות לנשמה ולרגשות. ואז, בעקבות שיחה חטטנית-הנפש בינינו על מילואימניק הבית וההתמודדויות, שלפתי שוב את הסמל הראשון מהמדף, וקראתי – ומצאתי שם אותך כמה עשורים קודם, ומצאתי שם אותו. ו.. גילוי נאות, אתה יודע שלא באמת לא קראתי אותו קודם. קראתי. וכעת שוב חזרתי אליו ומצאתי בו עוד ועוד. ואני אפילו מביאה לכאן את רשמיי ממנו. למען האמת, לא נראה לי שאתה כאן, או שאתה יודע שיש כאן – לא דיברנו על זה. אשר-לא מגלים-יאיר-מוסטפא-קרביץ-רבינוביץ, כתבת אותך, ואתה מביא את אז ומבלי דעת מראש את עכשיו. בסיפור מימי האינתידפאדה, סיפורו של לוחם דובדבן באיו"ש, ואיתו מגיעים לבטים ודילמות של מוסר, ורגישויות, ודאגה ועצב. ומחשבות, ואמונות בדרך, ו..סוג של התפכחות. והכול כל כך נכון גם לימים אלו – דילמות של מוסר, ולבטים, ורגישויות ודאגה ועצב, ואבל, ומחשבות וסוג של התפכחות. והלוואי שהספר הזה יפסיק להתחבר להווה ויהפוך לסיפור עבר נחמד.

ג'יין אוסטן, יקירתי, את חיבתי העמוקה היית מכירה לו היית. אלא שאת אינך מאז 1817 ואפילו לא תוכלי לתאר לעצמך בדימיונך לא את שקרה וקורה על הכדור המטורלל, ולא את שנהיה מ"גאווה ודעה קדומה" הספר האהוב שלך. לא רק סרטים וסדרות (והייתי מספרת לך מהם סרטים וסדרות לו היית כאן) לרוב הופקו, התאמיני יקירה, לזה שאספר לך עכשיו: גם הגיעה גב' אמה טננט, אישה מחוצפה שבחרה להמשיך ולכתוב ולתאר את הסיפור שלך. מייד אספר לך איך הוא ספר ההמשך, אך רגע לפני כן רק אתוודא כי לא, לא התאכזבתי כי למעשה לא ציפיתי. את זו את ואיש לא ימשיך אותך כמוך. כן, קראתי לפני כן את "יומנו של מר דארסי" שם אהבתי את הרעיון בו באה א' גריינג עשורים רבים לאחר פרסום "גאווה ודעה קדומה" וגם עשורים רבים לאחר לכתך - והתכתבה איתך, ולמעשה העידה על אופיו הטוב של מר דארסי שענה לך, בכתיבת מכתבים - כתב והשיב לך וסיפר מנקודת מבטו את הסיפור כולו. הגיב, וגם סתר האשמות, גם חיזק תיאור אופיו ולעתים סתר גם אותו - מבטיחה לך וברהיטות רבה. התאמיני שמר ד' העיד על רגישותו הרבה (והנסתרת), ועל אהבתו הגדולה (והמעודנת) לליזי. היה נחמד לקרוא את יומנו (ועל כך ראו מיקה 2025 = על יומנו של מר דארסי, אמנדה גריינג, 2008. סימניה ההיסטורית). ובכן, "מן המפורסמות היא כי גבר נשוי בעל הכנסה נאה זקוק לבן וליורש" כך כתבת את ג'יין היקרה וכך פתחה את ספרה א' טננט האומללה, זו שניסתה להמשיך אותך בלא הצלחה יתרה אם יורשה לי. "אליזבט בנט ומר דארסי היו נשואים כמעט שנה, כשהגיעה ההזמנה לגברת בנט ]המסכנה, מ"ת[ ולאחותה הצעירה של אליזבט, מרי ]היקרה, מ"ת[ לבלות את חג המולד בבית פמברלי" - כך המשיכה א' טננט המסכנה לגולל את המשך סיפורם של מר דארסי וליזי. ולשלב את המשך קורותיהם של ג'יין היקרה והמתוקה ומר בינגלי )אותם שידכת לנישואים - הידעת שאכן נישאו )והם חובקים שני תינוקות?(, הם גם אליזבט ושות' ששידכת נישאו. את סיפורה של אחוזת פמברלי ושל ג'ורג'יאנה היקרה. ושל כל שאר בני ובנות הסיפור. למעט מר בנט האומלל שהצטרף אליך, התאמיני?אלא ש - הסיפור מנסה לחקות את הסגנון והשפה שלך, ומצליח - איך אומרים היום, בחצי כוח. מנסה לחקות את ההומור והשנינות ומצליח - בקושי רבע כוח. לאורך 204 עמודים הוא מתאר את סיפורו של כריסמס אחד. באחוזת פאר אחת. כשהתקבצו ובאו להתארח כמעט כלמשתתפי הסיפור שאת הגית כל אחד מגיע עם אופיו, עם הגאווה והדעות הקדומות, ונוצרות האינטריגות המתבקשות. אך לא קורה הרבה. חג אחד חבורה מגוונת מאוד. אחוזה אחת. ליזי מתוקה ורגישה אחת. מר דארסי המסכן שלרגעים תופס רגישות ועין טובה וטוב לב ונדיבות ולרגעים נשאר כזה כמו שבראת אותו. מה שכן הוא מתמיד בכתיבת המכתבים כל אימת שהתמודדות חברתית מביכה ממתינה לו בפינת אחד מעשרות חדרי האחוזה משם יצא עוד אורח, או לשם הוא נמלט מאימת סופת מזג האוויר הזו שהשאירה את כולם ללון האחוזה עד אשר יוכלו הכרכרות לצאת שוב לדרך בבטחה. או מתי ישובו אלו לביתם - עד אז הוא בוודאי יכתוב לאחד מחבריו, או שמא בעצם אל תוך יומנו, או שאולי הכתבים מונחים ונאספים במגירה )אותה ליזי מצאה במקרה(.וסיום אחד, נו, שיהיה כזה.למען האמת השארת גם פתח להמשך הסיפור, כשאפשר לקחת אותו לכיוונים שונים.והנה הכריסמס שוב בפתח - המשך מישהו? בינוני. חמוד לרגעים ומרגיז לרגעים לחובבי ג'יין אוסטן. ואני, אני אף העזתי וכתבתי בסימניה החדשה.

ג'יין אוסטן, יקירתי, את חיבתי העמוקה היית מכירה לו היית. אלא שאת אינך מאז 1817 ואפילו לא תוכלי לתאר לעצמך בדימיונך לא את שקרה וקורה על הכדור המטורלל, ולא את שנהיה מ"גאווה ודעה קדומה" הספר האהוב שלך. לא רק סרטים וסדרות (והייתי מספרת לך מהם סרטים וסדרות לו היית כאן) לרוב הופקו, התאמיני יקירה, לזה שאספר לך עכשיו: גם הגיעה גב' אמה טננט, אישה מחוצפה שבחרה להמשיך ולכתוב ולתאר את הסיפור שלך. מייד אספר לך איך הוא ספר ההמשך, אך רגע לפני כן רק אתוודא כי לא, לא התאכזבתי כי למעשה לא ציפיתי. את זו את ואיש לא ימשיך אותך כמוך. כן, קראתי לפני כן את "יומנו של מר דארסי" שם אהבתי את הרעיון בו באה א' גריינג עשורים רבים לאחר פרסום "גאווה ודעה קדומה" וגם עשורים רבים לאחר לכתך - והתכתבה איתך, ולמעשה העידה על אופיו הטוב של מר דארסי שענה לך, בכתיבת מכתבים - כתב והשיב לך וסיפר מנקודת מבטו את הסיפור כולו. הגיב, וגם סתר האשמות, גם חיזק תיאור אופיו ולעתים סתר גם אותו - מבטיחה לך וברהיטות רבה. התאמיני שמר ד' העיד על רגישותו הרבה (והנסתרת), ועל אהבתו הגדולה (והמעודנת) לליזי. היה נחמד לקרוא את יומנו (ועל כך ראו מיקה 2025 = על יומנו של מר דארסי, אמנדה גריינג, 2008. סימניה ההיסטורית). ובכן, "מן המפורסמות היא כי גבר נשוי בעל הכנסה נאה זקוק לבן וליורש" כך כתבת את ג'יין היקרה וכך פתחה את ספרה א' טננט האומללה, זו שניסתה להמשיך אותך בלא הצלחה יתרה אם יורשה לי. "אליזבט בנט ומר דארסי היו נשואים כמעט שנה, כשהגיעה ההזמנה לגברת בנט ]המסכנה, מ"ת[ ולאחותה הצעירה של אליזבט, מרי ]היקרה, מ"ת[ לבלות את חג המולד בבית פמברלי" - כך המשיכה א' טננט המסכנה לגולל את המשך סיפורם של מר דארסי וליזי. ולשלב את המשך קורותיהם של ג'יין היקרה והמתוקה ומר בינגלי )אותם שידכת לנישואים - הידעת שאכן נישאו )והם חובקים שני תינוקות?(, הם גם אליזבט ושות' ששידכת נישאו. את סיפורה של אחוזת פמברלי ושל ג'ורג'יאנה היקרה. ושל כל שאר בני ובנות הסיפור. למעט מר בנט האומלל שהצטרף אליך, התאמיני?אלא ש - הסיפור מנסה לחקות את הסגנון והשפה שלך, ומצליח - איך אומרים היום, בחצי כוח. מנסה לחקות את ההומור והשנינות ומצליח - בקושי רבע כוח. לאורך 204 עמודים הוא מתאר את סיפורו של כריסמס אחד. באחוזת פאר אחת. כשהתקבצו ובאו להתארח כמעט כלמשתתפי הסיפור שאת הגית כל אחד מגיע עם אופיו, עם הגאווה והדעות הקדומות, ונוצרות האינטריגות המתבקשות. אך לא קורה הרבה. חג אחד חבורה מגוונת מאוד. אחוזה אחת. ליזי מתוקה ורגישה אחת. מר דארסי המסכן שלרגעים תופס רגישות ועין טובה וטוב לב ונדיבות ולרגעים נשאר כזה כמו שבראת אותו. מה שכן הוא מתמיד בכתיבת המכתבים כל אימת שהתמודדות חברתית מביכה ממתינה לו בפינת אחד מעשרות חדרי האחוזה משם יצא עוד אורח, או לשם הוא נמלט מאימת סופת מזג האוויר הזו שהשאירה את כולם ללון האחוזה עד אשר יוכלו הכרכרות לצאת שוב לדרך בבטחה. או מתי ישובו אלו לביתם - עד אז הוא בוודאי יכתוב לאחד מחבריו, או שמא בעצם אל תוך יומנו, או שאולי הכתבים מונחים ונאספים במגירה )אותה ליזי מצאה במקרה(.וסיום אחד, נו, שיהיה כזה.למען האמת השארת גם פתח להמשך הסיפור, כשאפשר לקחת אותו לכיוונים שונים.והנה הכריסמס שוב בפתח - המשך מישהו? בינוני. חמוד לרגעים ומרגיז לרגעים לחובבי ג'יין אוסטן. ואני, אני אף העזתי וכתבתי בסימניה החדשה.

ג'יין אוסטן, יקירתי, את חיבתי העמוקה היית מכירה לו היית. אלא שאת אינך מאז 1817 ואפילו לא תוכלי לתאר לעצמך בדימיונך לא את שקרה וקורה על הכדור המטורלל, ולא את שנהיה מ"גאווה ודעה קדומה" הספר האהוב שלך. לא רק סרטים וסדרות (והייתי מספרת לך מהם סרטים וסדרות לו היית כאן) לרוב הופקו, התאמיני יקירה, לזה שאספר לך עכשיו: גם הגיעה גב' אמה טננט, אישה מחוצפה שבחרה להמשיך ולכתוב ולתאר את הסיפור שלך. מייד אספר לך איך הוא ספר ההמשך, אך רגע לפני כן רק אתוודא כי לא, לא התאכזבתי כי למעשה לא ציפיתי. את זו את ואיש לא ימשיך אותך כמוך. כן, קראתי לפני כן את "יומנו של מר דארסי" שם אהבתי את הרעיון בו באה א' גריינג עשורים רבים לאחר פרסום "גאווה ודעה קדומה" וגם עשורים רבים לאחר לכתך - והתכתבה איתך, ולמעשה העידה על אופיו הטוב של מר דארסי שענה לך, בכתיבת מכתבים - כתב והשיב לך וסיפר מנקודת מבטו את הסיפור כולו. הגיב, וגם סתר האשמות, גם חיזק תיאור אופיו ולעתים סתר גם אותו - מבטיחה לך וברהיטות רבה. התאמיני שמר ד' העיד על רגישותו הרבה (והנסתרת), ועל אהבתו הגדולה (והמעודנת) לליזי. היה נחמד לקרוא את יומנו (ועל כך ראו מיקה 2025 = על יומנו של מר דארסי, אמנדה גריינג, 2008. סימניה ההיסטורית). ובכן, "מן המפורסמות היא כי גבר נשוי בעל הכנסה נאה זקוק לבן וליורש" כך כתבת את ג'יין היקרה וכך פתחה את ספרה א' טננט האומללה, זו שניסתה להמשיך אותך בלא הצלחה יתרה אם יורשה לי. "אליזבט בנט ומר דארסי היו נשואים כמעט שנה, כשהגיעה ההזמנה לגברת בנט ]המסכנה, מ"ת[ ולאחותה הצעירה של אליזבט, מרי ]היקרה, מ"ת[ לבלות את חג המולד בבית פמברלי" - כך המשיכה א' טננט המסכנה לגולל את המשך סיפורם של מר דארסי וליזי. ולשלב את המשך קורותיהם של ג'יין היקרה והמתוקה ומר בינגלי )אותם שידכת לנישואים - הידעת שאכן נישאו )והם חובקים שני תינוקות?(, הם גם אליזבט ושות' ששידכת נישאו. את סיפורה של אחוזת פמברלי ושל ג'ורג'יאנה היקרה. ושל כל שאר בני ובנות הסיפור. למעט מר בנט האומלל שהצטרף אליך, התאמיני?אלא ש - הסיפור מנסה לחקות את הסגנון והשפה שלך, ומצליח - איך אומרים היום, בחצי כוח. מנסה לחקות את ההומור והשנינות ומצליח - בקושי רבע כוח. לאורך 204 עמודים הוא מתאר את סיפורו של כריסמס אחד. באחוזת פאר אחת. כשהתקבצו ובאו להתארח כמעט כלמשתתפי הסיפור שאת הגית כל אחד מגיע עם אופיו, עם הגאווה והדעות הקדומות, ונוצרות האינטריגות המתבקשות. אך לא קורה הרבה. חג אחד חבורה מגוונת מאוד. אחוזה אחת. ליזי מתוקה ורגישה אחת. מר דארסי המסכן שלרגעים תופס רגישות ועין טובה וטוב לב ונדיבות ולרגעים נשאר כזה כמו שבראת אותו. מה שכן הוא מתמיד בכתיבת המכתבים כל אימת שהתמודדות חברתית מביכה ממתינה לו בפינת אחד מעשרות חדרי האחוזה משם יצא עוד אורח, או לשם הוא נמלט מאימת סופת מזג האוויר הזו שהשאירה את כולם ללון האחוזה עד אשר יוכלו הכרכרות לצאת שוב לדרך בבטחה. או מתי ישובו אלו לביתם - עד אז הוא בוודאי יכתוב לאחד מחבריו, או שמא בעצם אל תוך יומנו, או שאולי הכתבים מונחים ונאספים במגירה )אותה ליזי מצאה במקרה(.וסיום אחד, נו, שיהיה כזה.למען האמת השארת גם פתח להמשך הסיפור, כשאפשר לקחת אותו לכיוונים שונים.והנה הכריסמס שוב בפתח - המשך מישהו? בינוני. חמוד לרגעים ומרגיז לרגעים לחובבי ג'יין אוסטן. ואני, אני אף העזתי וכתבתי בסימניה החדשה.