את ספריו של <mark>עמיר</mark> קראתי כולם. מפריח היונים הוא המופתי שבהם וממנו הובאו תמונות ראשונות בתמונות הרבות ש<mark>עמיר</mark> נזכר בהן. נעים להיזכר עמו בכתיבה הנעימה שלו.
ההיסטוריה האישית של <mark>עמיר</mark> מלווה את ההיסטוריה של המדינה ואף טרם היות המדינה. תחנות אישיות בחייו מתערבבות בתחנות של התהוות המדינה והמשכה. זה המקום לציין, שהספר יכול להקרא רק לאחר שנקראו לפחות אחדים מספריו, בטח מפריח היונים ותרנגול כפרות ההכרחיים לכל ק

אין כמו לדבר על אהבה, לכתוב אותה, לשיר אותה, לזכור אותה בשלמותה, כל פרט ממנה כאילו לא עברו כך וכך שנים. הנגיעות הקטנות, והליטופים המטריפים כאילו שהשמלה כלל לא דהתה עם השנים, והשיער עדיין שופע ומלא, מדלג עם הספונטיות לאי קסום או לכפר דהוי, זה בכלל לא משנה לאן כל עוד הייתם בתוך הרגע הזה ביחד ממותקים עד בלי די, הכל נספר ונצרב. גם השקיעות, והזריחות והמחוות הקטנות, והאהבה הזו שגעשה את ליבך בצעירותך אין

שם הספר והימים לא חלפו. זה כאילו והיום איננו כלה? סתם מחשבה.
ולעניין.
הספר הזה בא להמשיך את מה שהוחל בתרנגול כפרות והמשיך בנער האופניים. האם די בכך לספר נוסף? אולי כן ואולי לא, אבל זה הרי

<mark>אלי עמיר</mark> של אהבת שאול.

נורי הוא כרגע חייל בחיל הקשר, הוא בקשר בלי קשר עם דיצה ואילאיל במחנה שנלר הירושלמי. מדי פעם הוא עולה להר הצופים עם המהנדס של חיל הקשר וזה ממש מסוכן משום הצלפים הירדניים. זהו שטח שעד

ספר יפהפה, שכולו שירה צרופה. לא מסוג הספרים שלוקחים כשרוצים לקרוא מהר מהר. פשוט אי אפשר לקרוא פרוזה שכולה שירה. תחשבו על החן של <mark>אלי עמיר</mark> ותראו את החן נמצא בכל עמוד מספר מופלא זה, המגלם בתכו את החלום הציוני וכיצד הוא מתרסק כפי שהתרסק אצל אי-אילו מהעולים. אבל זה לא חשוב. חשובה הרוח האנושית החמה הנושבת מבין דפי הספר, רוח שכאילו נעלמה יחד עם החלום הציוני, עם הקידמה ועם האינדיבידואליזם.
קחו ספר זה כשי

החלום ושברו (שברו מובנו פתרונו של החלום) עובר כחוט השני בספר המקסים הזה של עמיר. אם תרנגול כפרות עוסק בנער נורי, העובר לקיבוץ ולסט חדש של ערכים ואמונות, קודי התנהגות ואופק פוליטי, בנער האופניים נורי מוּצא כמעט באכזריות ע"י אביו מהקיבוץ ומתבקש להיות חוד החנית בדרך למעבר המשפחה לירושלים. זה חלומו של האב.
נורי הוא <mark>אלי עמיר</mark> עצמו, אם עד עתה לא היה ברור, ו-623 עמודים מספרים לנו מה ארע בשנים 1954-1956 ב

זהו הספר הראשון של <mark>אלי עמיר</mark> שקראתי ויצאתי מוקסם. עמיר מתגלה כסופר בחסד. מפריח היונים הוא רומן מלא סמליות, הוא פשוט כשם שהוא מורכב ובסופו של דבר הוא יצירת מופת.

<mark>אלי עמיר</mark> לוקח אותנו למסע בבגדאד של סוף שנות ה -40 של המאה הקודמת. איזה מין מקום זה היה? מלא סתירות, צבעוני ותוסס. עיר שבה זמרות ורקדניות יפהפיות כישפו את הקהל בשירתן והתערטלו לפניו ברוב חן. הקהל מעריץ אותן , מרעיף עליהן מאהבתו וכספו אך

בעקבות השקט של ערב החג ובעקבות אירוע משפחתי עצוב החלטתי לעשות הפסקה קצרה בדרכי הארוכה אל פסגתו של 'מהתלה אינסופית' ולקרוא את ספרו החדש של <mark>אלי עמיר</mark>. זהו ספר ממואר וכשמו, מחרוזת מרגשת ונעימה שחרוזיה אנקדוטות קצרות מחייו של הסופר הנהדר. מנעוריו בבגדד דרך תפקידו בעליית הנוער, פגישותיו עם מנהיגי ערב. הספר מחולק לשערים וכל שער נושא פרק בחיי <mark>אלי עמיר</mark>.

הרזומה הספרותי של <mark>אלי עמיר</mark> הוא ביוגרפי בעיקרו לכן

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי חוזר לקרוא ספרים שכבר קראתי בעבר וזכורים לי כטובים במיוחד. יש משהו מרתק בבדיקה הזו: האם יצירה שהרשימה אותי מאוד לפני שנים עדיין תעמוד במבחן הזמן? האם הספרים שנראו לי פעם כספרי מופת, ייראו כך גם היום? כך שבתי וקראתי את חוות החיות של ג’ורג’ אורוול, את המאהב של א.ב. יהושע, את סידהארתא ואת זאב הערבה של הרמן הסה, ועוד כמה קלאסיקות שהותירו בי רושם עמוק.

אל תרנגול כפרות

אחד הדברים החשובים בחיים זו עקביות. אנו מצפים מאנשים מולנו לשמור על אחידות בדעותיהם, ולא לשנות אותה באופן תזזיתי. ואם הם משנים - לעשות עצירה ולהודיע קבל עם ועדה שזהו שינוי דעה, או שמצאו יוצא דופן, חריג שאינו מורה על הכלל. כתבתי לא אחת בעבר שאין הצדקה לאורך של יותר מ-500 עמודים בספר פרוזה שאינו סאגה ואינו מד"ב. האוטוביוגרפיה של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, מהווה חריג לכלל הזה. מה גם שאינו בדיוק ס