שמונה דקות לוקח ל<mark>אור</mark> השמש להגיע מהשמש לכדור הארץ בשל המרחק הרב. האם לעובדה זו יש חשיבות בסיפור? אפס.
תארו לעצמכם קימה בבוקר ואין חלב. לא שאין חלב במקרר. אין יותר חלב בשום מקום. נרגזים אתם הולכים ומדליקים טלוויזיה בתקווה לקבל דיווח הנוגע לחלב ואין חדשות, לא בטלוויזיה, לא ברדיו ולא באינטרנט. הרגלים שליוו אתכם שנים, אולי כל חייכם, פתאום נלקחו מכם, כמו <mark>אור</mark> השמש שכבה פתאום בספר שמונה דקות.
שמונה פרק

2020. תחילת הקורונה. מסיכות, כפפות, קנסות על אי עטיית מסיכה, דיסטופיה של ממש. אני ואבא שלי הולכים בחוץ, בשכונה, סביבנו אנשים עם מסיכות. אבא אומר לי: "שים מסיכה, מסוכן עכשיו". אני משיב לו: "אוי נו, אלה סתם שטויות, שטיפת מוח של הממשלה. אני יוצא החוצה בשביל לנשום, לא בשביל להיחנק מתחת למסיכה".
2023. כמעט כולם כבר הורידו את המסיכות. אני, בדיליי, לא יכול להשתחרר לגמרי מתקופת הקורונה, עדיין עוטה מסיכה

בחרתי להשתתף בסשן ההתרשמויות מספר הבכורה של חברנו בסימניה <mark>אור שהם</mark>. הזמנתי בניגוד להרגלי את הגרסה הדיגיטלית וקראתי בשבת האחרונה כאתנחתא מדוסטוייבסקי. לא, זה לא זה ולצערי אין אבל. גם אם ניתן לבחור פור מפאת גילו הצעיר יחסית (פנחס שדה כתב את "החיים כמשל" בגיל 27) ונוותר קצת כי זהו ספרו הראשון (ספר הבכורה של טוני מוריסון הוא "העין הכי כחולה") ההתרשמות השלילית תוותר בעינה. אין בשמונה דקות בדל של כישרון

****





משהו בפרמיס המסקרן של הספר הזה, כפי שהוא מתגלם בפרולוג הקצר ובפרק הראשון שקראתי ב"עברית", הזכיר לי ביותר ממובן אחד את "מר באום" של אסי דיין, בו גיבור הסרט מתבשר שהוא גוסס מסרטן, וכי נשארו לו תשעים ושתיים דקות לחיות. "קיבינימאט, זה לא לפה ולא לשם", אומר מר באום, כשהוא יושב במכוניתו ומחשב מה יעשה עכשיו ואיך, ממי, ואם בכלל להיפרד.

העולם כמנהגו נוהג, הכוכבים במסלולם, בני האדם חיים

לא יודעת, למרות שיש לי כמה טענות, והספר לא מרגיש לי הכי בשל, סיימתי אותו בתחושה חיובית.
כנראה שזה עניין של טיימינג נכון או משהו.

הטענה הראשונה שלי היא שזה לא מרגיש שלכל נקודת מבט יש פואנטה, ואם כן, אז היא לא מועברת לקורא בצורה שמספיק נחרטת.
אהבתי את זה שהספר ניסה להיות קליל ומצחיק בנוגע לתרחיש כזה מעורר אימה, אבל אני חושבת שהיו רגעים של פספוס מבחינת ההומור ושלא היה מספיק איזון בין הקלילות והה

לכ<mark>אור</mark>ה יש בספר הזה את כל האלמנטים שאני לא אוהבת - הוא קצר ובנוי מסיפורים קצרים (לא מצליחים להתחבר לדמויות), הוא עוסק באפוקליפסה (מספיק לי הדיכאון מלראות חדשות) והוא משתמש בלא מעט מושגים מדעיים (כחוקרת קשה לי לא לרוץ ולבדוק כל פרט מידע)... לכ<mark>אור</mark>ה זו מילת המפתח.

הספר אמנם קצר אך חלק מהדמויות הצליחו להתחבב עלי והספר הצליח לגרום לנסיעת רכבת מפריפריה עמוקה לתל אביב למהנה יותר.

אמנם הנושא הוא אפוק

הספר שמונה דקות הוא ספר קצרצר, אמנם לוקח קצת יותר מ-8 דקות לקרוא אותו, אבל הוא נקרא בנשימה עצורה וזה מלהיב ממש. הספר עצמו הוא קטן, במהדורת כיס מה שנקרא, וכל מה שכתוב עליו מאחורה הוא בקושי טיזר למסופר.
<mark>אור שהם</mark> כותב מצוין, והוא משלנו, מה שהופך את העברית למדויקת וזורמת, הוא מספר על העולם שלנו, שבו יום אחד לפתע השמש נכבית ולוקח לאור במהירות האור להגיע אל כדור הארץ בדיוק 8 דקות אחרי שהשמש כבתה. רוצים ל

אם יש דבר שבאמת משמח אותי בסֵפֶר, ואפילו יותר מאשר העלילה-זה מבנה הסיפור. ואחד הדברים שאני ממש אוהבת זה שהדמויות מגיחות בכמה סיפורים, מתארחות פה ושם (בספר שהוא קובץ סיפורים) זה תמיד מוסיף עניין.

<mark>אור שהם</mark> כתב קובץ בן שמונה סיפורים, ובנה אותו בצורה כזו כך שכל דמות הסוגרת כל סיפור , היא גם זו הפותחת את הסיפור הבא אחריו. כביכול אין קשר בין הסיפורים, אך כן יש משהו הקושר ביניהם, ולעיתים הקשר הוא אקרא

החיים עוברים על מי מנוחות. בני האדם עוסקים בעמל יומם או לילם. ישנים, חולמים, אוהבים וכועסים. כל אדם פרטי חושב שצרתו היא הצרה הגדולה ביותר,
כל בני האדם חושבים <mark>שהם</mark> מרכזו של העולם, אך מה קורה כאשר אירוע אחד מלכד את העולם, תרתי משמע? מה יתרחש כאשר השמש תעלם?

בלבול. כאוס. חוסר הבנה. נסיונות הולכים ונשנים לייפות את המצב, לא להכניס את האנשים לפאניקה. לא לעורר את חמתם או את דאגתם. לא רק בני האדם שותפ