קיבוץ גלויות הם הבטיחו לנו, שוויון, אחווה וצדק. אבל איך שוויון כשגלות אחת הקדימה אחרת ארצה, כשהילידים הצברים נוהגים בהתנשאות וביתרון תנאים וזכויות?

נורי, נער שעלה עם משפחתו מעירק, מנסה להימלט מגורל המעברות אל חיק הקיבוץ המכיל והעוטף כביכול. הוא נאבק לשלב את עצמו וחבריו בישראליות החדשה תוך נקיפות מצפון כלפי צור מחצבתו.

כבר במחנות העולים, אנו מתוודעים לכישלון מיזוג הזהויות, כאשר כל עדה מתכנסת עם עצמה ועוינת לאחרת, כמו גם, במהלך הסלקציה בגרסה הישראלית – מי לחיים (בקיבוץ) ומי למוות (במעברה).

בקיבוץ התחוללה הפרדה, אינדיבידואליזם של קבוצות, כאשר בני החברה העירקית מבודלים משאר החברות. נורי מוצא עצמו קרוע בין הכמיהה להשתלב לבין צו הלב להישאר נאמן לעברו ומורשתו.

עמיר, שיסודות אוטוביוגרפיים שזורים בספרו, כותב במשפטים קצרים ונוגעים ללב (בסגנון שהזכיר לי את "כל החיים לפניו"). דמויותיו נבדלות זו מזו ומעוררות חמלה והזדהות, כל אחת בדרכה. הוא היטיב להמחיש את האווירה והנוף שחווה נורי בקיבוץ, ביחס לילדותו בבגדד.

הרעיון הקיבוצי תמיד נראה מושלם באידיאה, אבל נוחל כשלון חרוץ במציאות.
בני אדם לא נועדו להסתדר זה עם זה, בין אם זה בקיבוץ גלויות או בחברה הומוגנית לכאורה.
עבודת כפיים ובניית הארץ, אלו הערכים שהתעקשה המדינה להנחיל לנתיניה החקלאים (שמוצאם באקדמיה), רק כדי כמה דורות לאחר מכן (כשהארץ כבר בנויה), לזרוק אותם לכל הרוחות.

עמיר משכיל לבאר את הפער בין העליות - אלו שעלו בגפם ונדרשו להפנות עורף למולדתם ותפיסתה ואלו שלא היו יכולים להתנער מהעבר, מאחר והוא עלה ארצה איתם (המשפחה).
ומה היה קורה לו בני עדות המזרח היו עולים לפני המערב ובונים את הארץ? היתכן ולא היו נוהגים בהתנשאות? סולדים מתרבותם? לעמיר ברורה התשובה.

יותר מכל סופר, עמיר מיטיב להמחיש את תלאות דור המעברה, שאיבד את עולמו, כבודו וזהותו בארץ אוכלת יושביה הזרים. בסיפור התבגרות קוסם, הוא מציג את כישלון כור ההיתוך והשלכותיו על אלו שלא יכלו או התקבלו להצטרף לחברה.

מופת, מומלץ.

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי חוזר לקרוא ספרים שכבר קראתי בעבר וזכורים לי כטובים במיוחד. יש משהו מרתק בבדיקה הזו: האם יצירה שהרשימה אותי מאוד לפני שנים עדיין תעמוד במבחן הזמן? האם הספרים שנראו לי פעם כספרי מופת, ייראו כך גם היום? כך שבתי וקראתי את חוות החיות של ג’ורג’ אורוול, את המאהב של א.ב. יהושע, את סידהארתא ואת זאב הערבה של הרמן הסה, ועוד כמה קלאסיקות שהותירו בי רושם עמוק.

אל תרנגול כפרות של אלי עמיר החלטתי לשוב לאחר שקראתי את "יסמין", ספר מדהים שגם שנתיים אחרי שסיימתי אותו, עדיין יושב לי חזק בראש ואירועי השנתיים האחרונות גורמים לי מידי פעם להיזכר בו. החוויה הזו עוררה בי סקרנות: האם גם תרנגול כפרות, שנחשב לאחת מאבני הדרך של עמיר, יצליח לרגש אותי באותה מיד כמו פעם?

תרנגול כפרות מתאר את החברה הישראלית בראשית שנות ה-50 כשהיא עומדת על קו התפר בין שני עולמות שונים: עולם המעברה ועולם הקיבוץ. מצד אחד ערכי המשפחה של אנשי המעברה, המסורת והאמונה שהביאו עמם, השורשים המזרחיים ותחושת המורשת החזקה שלהם, ומצד שני הערכים הציוניים הסוציאליסטיים של אנשי הקיבוץ, האידיאלים הקולקטיביים, החילוניות והעברית החדשה של הצברים.

הדגש בספר הוא על המפגש ועל הקונפליקט הנגרם ממפגש התרבויות הזה. אצל אנשי הקיבוץ הזהות כבר מגובשת כצברית, הם שולטים בעברית ורובם כבר התנתקו מהגלות ומהעבר והם חשים עליונות תרבותית כלפי העולים החדשים במעברה. ואילו אנשי המעברה חשים זרות ונחיתות: המבטא, התרבות, המסורת – כל אלה מציבים אותם כ"שונים" והזהות שלהם עדיין כרוכה בזיכרון המולדת הקודמת.

כמובן שבלי סיפור אהבה אי אפשר ומערכת היחסים בין נילי מהמעברה לבין צביקה מהקיבוץ, ממחישה את הפערים התרבותיים והחברתיים בין שתי הקבוצות השונות האלו גם בתחום הזה. סיפור האהבה הזה מסייע לאלי עמיר להעמיק את העיסוק במתח שבין מזרח ומערב, מסורת וחידוש, זהות אישית ולאומית.

עמיר לא רק מרבה לתאר סיטואציות שונות בחיי היום יום בהן שני סולמות הערכים האלו מתנגשים, הוא גם מציב את השאלה הבלתי נמנעת, האם פערים אלו ניתנים בכלל לגישור? האם ניתן לבנות כאן חברה הומוגנית בה כל צד ישמור על זהותו אך תיבנה כאן גם זהות חדשה?

הספר יצא בשנת 1983 ונראה לי שאז עמיר לא היה אופטימי במיוחד. מעניין מה הוא חושב היום.

מדהים בעייני איך הנושא הזה בו נתקל אלי עמיר בשנות ה-50, עדין כל כך רלוונטי גם בימים אלו בהם החברה הישראלית כל כך מפולגת ומחולקת ל"אנחנו" ו"הם" למרות שעידן המעברות כבר מזמן מאחורינו.

תרנגול כפרות הוא קלאסיקה במיטבה לכל דבר וענין.

נורי, גיבור הספר "תרנגול כפרות", זוכה להגשים את החלום הגדול ביותר שיכול להיות לנער עיראקי במעברה בשנות ה-50: להפוך לילד חוץ בקיבוץ. הוא זוכה לצאת מאי הפחונים מוכה הרעב, הלכלוך והעוני, ומוכנס הישר אל תוך קיבוץ קריית אורנים, על כל המדשאות המטופחות, עצי הפרי, הפרדסים והמקלחות המשותפות שלו. אך אם חשבתם שבכך יסתיימו כל הבעיות שלו, הרי הן רק התחילו.

מראש הגבעה שבקיבוץ משקיף בית הספר האזורי על מגורי חברת הנוער העיראקית, הכוללת את נורי וחבריו מהמעברה. האחרונים מבינים מהר מאוד שאם ירצו אי פעם להיחשב שווים בעיני הילדים "האזוריים", עליהם להתנער מהמנטליות של בית אביהם, לשכוח כל מה שקשור אליה, למחוק לגמרי את הזהות הקיימת שלהם ולאמץ לעצמם זהות אחרת, את דמות "הצבר". במילים אחרות, בפני המזרחים מוצבת הדרישה "להתאשכנז".

גם אם תביעה זו נשמעת לכם אתנוצנטרית, יהירה ולא סובלנית בעליל, דעו שהיא מוכתבת ע"י סוניה וישי - מדריכי חבורת הנוער העיראקית - שהם אולי הקיבוצניקים הכי ליברליים בספר, ובין היחידים שמסבירים פנים לחבורת הילדים ובטוחים ששילובה בקיבוץ הוא בגדר האפשרי. קיבוצניקים אחרים, לעומתם, רואים בקבוצת יוצאי המעברה חבורת "פרימיטיבים" שמקומם במעברה.

לאורך העלילה עמיר משתמש במוזיקה כמטונימיה לנתיב הייסורים שעוברים נורי וחבריו במטרה "להיות כמוהם": ראשית ישנם אחלה שאינם מוכנים כלל לפסוע בנתיב זה, כדוגמת מצול, יגאל נבעה ויורם נטוי-הצוואר, ששולפים ערב ערב את העוּד והתוף הערבי ממחבואם ופוצחים בחפלה; זו מעוררת עניין, זכרונות וגעגועים בחבורה, אך לאחר זמן-מה היא אינה מושכת אליה אלא מעטים. נורי, למשל, מעדיף לנצל את הזמן בהסתגרות בחדר התרבות ובהאזנה למיטב יצירותיהם של בטהובן ומוצרט, לא כי הוא חושב שהמוזיקה הקלאסית נהדרת כל כך, אלא מפני ש"האזוריים" מאזינים למוזיקה הזו בדיוק. לעומתו, "נילי-מכנסיים" כבר מבקשת בבוטות ממצול ויגאל שיחדלו מלנגן את "הטרטור הערבי" שלהם, בעוד היא מחפשת ברדיו אחר מוזיקה שאינה "גלותית".

הספר מציג אין ספור ניסיונות של החבורה העיראקית להשתלב ולזכות להכרה מצד חברי הקיבוץ, אך הניסיונות נכשלים שוב ושוב, וכמו תפיסת "כור ההיתוך", הם נידונו להיכשל מלכתחילה; לא ניתן לכפות על בני אדם להיות משהו שהם לא, ואי אפשר להכריז על אורח חיים שאדם מחובר אליו ונהנה ממנו כשגוי, בטל ומבוטל.

רגע החסד היחיד שעמיר עושה עם הקוראים הוא בפרק שבו מערכת יחסים נרקמת בין נורי העיראקי לוֱרָה הפולניה, גם היא ילדת חוץ בקיבוץ. בעזרת סיפור האהבה הראשונית והבתולית הזו, עמיר מציג בפנינו את מה שבעיניו הוא התשובה לפירוד ולפילוג: האהבה והזוגות המעורבים. עליהם הוא משליך את יהבו ובהם הוא רואה את מי שמסוגל לשים קץ לשד העדתי ולשנאה ההדדית, מה שלימים אכן ארע ועדיין קורה.

קראתי את הספר הזה לפני הרבה שנים ועכשיו הגיע הזמן לקרוא אותו שוב. בעיניי ספר חובה לכל ישראלי ומי שקורא את זה שיקרא גם את מה שבעיניי ספר ההמשך "נער האופניים". ספר קולח שמיטיב לתאר, כמו שכבר נכתב כאן, על היחס שקיבלו העולים מתושבי הארץ.

כתיבתו של אלי עמיר היא כמו מדרכת בטון שאתה עובר עליה או גדר עשויה אבנים וסלעי זיף בצד הדרך. אתה משתמש בה ועובר על ידה בין אם היא יפה ובין אם לא. כבר התרגלת. אמנם נכון, לפעמים מתעוררת בך משאלה כמוסה שיהיה פה כמו באירופה, כל הבתים והדרכים יעוצבו בטוב טעם ומחומרי גלם איכותיים. אך הו-אז אתה נזכר בכל הצידוקים האפשריים, זו מדינה חדשה והתנאים היו לא תנאים. גם האנשים וכל מה שהם עברו. אז אתה מסתפק במה שיש ומסיים את הספר. ואחר כך גם מוצא את הזמן לקרא את הספר הבא בסדרה...

קבוצת נערים נקלטת ומתחנכת בקיבוץ בתחילת שנות ה-50. הנערים הם עולים חדשים. הם מגיעים ממעברה באזור חיפה אל 'אחוזה' – מחנה מעבר לנוער עובד. לשם מגיעים מדריכים מקיבוץ קריית אורנים ובוחרים קבוצת נערים בסביבות גיל 14, בעיקר יוצאי עירק, לעבור לקיבוץ. קבוצה זו נשלחת לקיבוץ לתקופה של כשנתיים. זהו קיבוץ מבוסס יחסית, שהוקם ע"י חלוצים אשכנזים. בתקופה זו הנערים נחשפים לחינוך חדש: חינוך של הקיבוץ לחיי עבודה, שיתוף, סוציאליזם, דמוקרטיה.

הסיפור כתוב מזווית ראיה של נורי, אחד הנערים בקבוצה. הספר מתאר את חייו בקיבוץ עם הקבוצה שלו, העולים העירקים. כל כך הרבה דברים חדשים לו ולחברת הנוער העולים. ואלה כל כך שונים מהחיים אליהם הוא נולד בבגדד, ולאחר מכן עם משפחתו במעברה. הוא מתאר את שבירת המסגרות ושבירת ההיררכיה של החברה היהודית המסורתית. אנשי הקיבוץ המהפכנים הגיעו לארץ ללא משפחותיהם אותם הם נטשו בגולה. הם מבקשים לא רק להדביק בלהט המהפכני הסוציאליסטי את סביבתם, אלא לגרום להם לעמוד על דעתם, ולמרוד במסגרות הקיימות, המשפחה והדת שכובלות את היחידים בכללים הנוקשים שלהם. התוצאה היא שנערים ונערות מפסיקים לשמוע להוריהם. גם הרב מוצג בספר כמי שמאבד את מקומו ואת הסמכות שלו, אפילו בעיני הקהילה שבמעברה עצמה.

הנערים מקבלים חינוך שמנתק את הכבלים לחייהם הקודמים ואורח החיים שהם הכירו עד עכשיו. התנתקות מהמשפחה, מההורים, מהדת, מהשפה, מהתרבות שלהם. יצירת היהודי החדש בישראל. הם עוברים מהפכה שבה מפסיקים עם הדת, מקבלים שמות עבריים בעל כרחם, בנות מתחילות ללבוש מכנסיים, אפילו קצרות.

החיים בקיבוץ לא קלים. העבודה היא עבודה פיסית קשה בחקלאות. נורי מתאר תחושות של נחיתות מול הצברים בני גילם – בספר הם נקראים 'האזוריים'. התחושה של הנערים היא שהאזוריים מתנשאים מעליהם, ולא רק הם אלא גם חברי קיבוץ אחרים. אבל למרות זאת הנערים רוצים להיות כמו האזוריים. להשתלב.

אלי עמיר מעלה יפה על הכתב את תחושותיו של נורי: "מה אני רוצה מהם? במה חטאו הקיבוצניקים? במה חטא הקיבוץ? מדוע אני כועס עליהם ועל 'האזוריים'? הרי אבא יכול היה לעלות לארץ ישראל לפני 30 שנה ולהיות בעל בית, כמוהם, ואני הייתי יכול להיות 'אזורי'. אבא לא עלה, אני לא 'אזורי', והם, הם בעלי הבית".

במהלך הזמן נורי הופך להיות מדריך מטעם הקיבוץ במעברה הסמוכה. במקביל לחיים בקיבוץ הוא מתאר גם את החיים בפחונים, ואת התחושות של החיים במעברה: אנשי המעברה לא מבינים למה זרקו אותם כאן. הם מרגישים עלבון. בעירק חלקם היו עורכי דין, מורים, וכאן הם עובדים בעבודות דחק. נורי מנסה להביא את ערכי הקיבוץ אל המעברה. הוא מודע לכך שאם לא ילמדו דבר מן הארץ החדשה יהיו נידונים לחיות בשוליה.

בספר מתוארים חיי המעברה וחיי הקיבוץ על שני קצוות בסקלה. בעוד חיי המעברה מסמלים מצוקה, ניוון, ייאוש וחיי עבר, חיי הקיבוץ מסמלים קדמה, יצירה, תקווה וחיי עתיד. מכאן ניתן להבין למה הנערים עם כל קשיי ההתאקלמות מעדיפים לנסות להתערות בתרבות זו, הזרה לכל תפיסתם וחינוכם, גם אם הם מרגישים בה מעט כבני ניכר, הדחויים בה, במידה רבה או מעטה.

לקראת סיום תקופת ההכשרה בקיבוץ, הם נדחפים לטובת מה שהקיבוץ קורא 'הגשמה' – עזיבת הקיבוץ והקמת קיבוץ חדש בנגב על בסיס הערכים אליהם הם התחנכו בתקופה זו. זוהי נקודת משבר. נורי נקרע בין החיים הטובים יחסית שיש לו בקיבוץ והיכולת שלו להגיע לעתיד טוב יותר בחייו בקיבוץ, לעומת חזרה למעברה כדי לעזור בפרנסה של הוריו ואחיו. בניגוד לחלוצים שהקימו את הקיבוץ בלי משפחותיהם, לעולים החדשים יש הורים במעברה, וצריך לעזור להם בפרנסה. מה נורי בחר לעשות? קראו את הספר

הספר הוא רומן משנת 1983 של אלי עמיר. הסיפור של נורי הוא במידה רבה סיפורו אלי עמיר. אלי עמיר נולד בבגדד, עלה לישראל לפני גיל 13, נקלט עם משפחתו במעברה, ומשם הצטרף לחברת נוער של עליית הנוער ויצא לקיבוץ משמר העמק.

"תרנגול כפרות" הוא ספר מצוין שעוסק בנושא הרגיש של המפגש בין אשכנזים וספרדים בארץ.
קבוצה של בני נוער שנלקחו מהמעברה מועברים ללמוד בקיבוץ.
התרבות שהם נפגשים בה שם שונה באופן מוחלט מהמקום ממנו הם באו: חילונית, סוציאליסטית, מערבית.
בני הקיבוץ יהירים מאוד ולמרות שהם בעד קליטת עליה הם לא מוכנים לקבל את העולים מעירק.
חשוב מאוד לקרוא את הספר הזה. נדמה כי זהו נושא שחוק לחלוטין אבל אלי עמיר מצליח להעיר בו נקודות מבט חדשות.
לבני המעברה יש עמדה אמביוולנטית כלפי תרבות המערב: ההיבט הזה כמבט ולא מופיע בספרים אחרים.
כתוב ברגישות רבה ותיאורים יפים מאוד.
כדאי לשוב ולקרוא את הספר הזה.

יש פה שלוש תימות עיקריות.

1. מפגש בין תרבויות — הקיבוץ הסוציאליסטי-המהפכני מחד, עולים מסורתיים עירקיים מאידך.

בשליש הראשון של הספר יש, לטעמי, יותר מדי מרדנות ילדותית. אבל אז מתחיל הגיבור נורי להכיר בכמה חברי קיבוץ שיש להם סיפורים מעניינים. ויש קטע חזק כשנורי מתארח אצל משפחה במעברה.

2. מאבק פנימי אצל נורי להיקלט במודרנה (המושכת מאד) הקיבוצית, אבל גם לשמור אמונים למשפחתו ולאורח חייה.

העלילה נמשכת שנתיים. בשנתיים האלה, נורי מתבגר ומגיע להערכה נבונה את שני העולמות שלו.

3. מסעי נורי בארץ הבנות.

נורי חווה שני רומנים על הרמה ההורמונלית בלבד. אבל הוא גם מתיידד (מבלי להתאהב) עם בחורה אחת ואישה אחת. אליהן הוא מוכיח אמפתיה שמנבאת טוב לגבי יחסיו בעתיד.

יותר מ12 שנים עברו מאז שקראתי את הספר תרנגול כפרות בפעם האחרונה. סיפורו של נורי, הנער מבגדד, תמיד היה חקוק בדמיוני. במשך שנים אמרתי שהספר הזה הוא הספר האהוב עלי ביותר, אולי משום שבגיל 18 הרגשתי שההגשמה שלו היא גם ההגשמה שלי.

הסיפור של "תרנגול כפרות" הוא אומנם הספר הראשון של אלי עמיר, אבל מבחינת הטרילוגיה של נורי, הוא למעשה השני בסדר, אחרי "מפריח היונים" ולפני "יסמין". הוא מספר על נורי, המגיע מן המעברה אל "קריית אורנים" - הקיבוץ. על הניסיון של הקיבוץ להפוך אותו ואת חבריו ל"שווה בין שווים" אבל בלי לקבל את התרבות שלו כשווה.

לאחר שקראתי את מפריח היונים, לא היה מנוס. הלכתי שבי אחרי הספר של תרנגול כפרות ולו כדי להשלים את המעגל. מצאתי אותו, אי שם בחנות ספרים בתל אביב ורכשתי אותו מיד. כשהתחלתי לקרוא, גיליתי שאני כמעט ולא זוכר כלום. כאילו קראתי את הספר בפעם הראשונה. מיד הבנתי למה נקשרתי אל הספר הזה מהרגע הראשון, אז כשהייתי עוד נער - התיאור של המסגרת, של הרצון להגשים, הרצון להיות חלק ממשהו, בער בי אז.

היום, אני רואה את הספר "תרנגול כפרות" בצורה אחרת. זהו ספר מעניין לכל הדעות ואני ממליץ עליו בחום, אבל היום - אני מתקשר הרבה יותר אל "מפריח היונים". אולי זו הבגרות הזו שהגעתי אליה ואולי זה משום שמפריח היונים מדבר יותר על הצד המשפחתי והפחות אישי שבתרנגול כפרות והרי, בסופו של דבר, כולנו אנשי משפחה.