שמונה דקות לוקח לאור השמש להגיע מהשמש לכדור הארץ בשל המרחק הרב. האם לעובדה זו יש חשיבות בסיפור? אפס.
תארו לעצמכם קימה בבוקר ואין חלב. לא שאין חלב במקרר. אין יותר חלב בשום מקום. נרגזים אתם הולכים ומדליקים טלוויזיה בתקווה לקבל דיווח הנוגע לחלב ואין חדשות, לא בטלוויזיה, לא ברדיו ולא באינטרנט. הרגלים שליוו אתכם שנים, אולי כל חייכם, פתאום נלקחו מכם, כמו אור השמש שכבה פתאום בספר שמונה דקות.
שמונה פרקים לספר, כל פרק מסופר ממקום אחר על פני כדור הארץ, מדמות אחת או יותר שאיכשהו החשכה הנראית, כי אור שמש אין, מטריד את כולם בדרך זו או אחרת, והחידה הזו קשה מכולם.
ניכר שאור שהם המחבר בחור אינטליגנטי. הוא ראה ושמע וקרא וחשב, בסוף הפך כשרון כתיבה לסיפור. האם יש בזה די? כן ולא, בעיקר לא. כשרון הכתיבה טבעי לשהם לגמרי. הטקסט רץ, המחשבות דוהרות. הלא שבכן הוא שהידע הרב וריצת הטקסט אין בהם כדי למלא סיפור, האמור להיות מעט יותר בשרי, ומה שנראה לשהם דיו ומותיר לקורא למלא את החללים, יש בזה מחשבה מוטעית. זה לא חידון, לא הקראת הוראות בין טייסי חלל מיומנים, שלעיתים יעמדו להם דקות ושניות למלא משימות שהקראת הוראות ארוכה תחטיא את המטרה.
לפעמים בקריאה יש עונג מעבר לרעיונות ושהם מחטיא כאן שוב. הוא אכן חומק מהמניירה המעצבנת של הכותבים הישראליים להיות מקורי עד בלי די, אבל נופל לפח יקוש משל עצמו: להשתמש במניירות ידועות אחרות כמו החתול של שרדניגר, שפתאום הופיע ומיאו, ולאן עפות הציפורים בכפור, משל היה הולדן קולפילד החושב בקול רם. ומה למדנו מפי החמור?
בסוף הגענו אל הנקודה הישראלית, הנקודה הגורלית והקובעת. כולם באו לראות זריחה במצדה, בהופעה של דיוויד ברוזה. ונחשו מה? כפראפראזה, השמש גם כאן הבריזה.
האם אור רצה בסך הכל לכתוב על חושך?

****





משהו בפרמיס המסקרן של הספר הזה, כפי שהוא מתגלם בפרולוג הקצר ובפרק הראשון שקראתי ב"עברית", הזכיר לי ביותר ממובן אחד את "מר באום" של אסי דיין, בו גיבור הסרט מתבשר שהוא גוסס מסרטן, וכי נשארו לו תשעים ושתיים דקות לחיות. "קיבינימאט, זה לא לפה ולא לשם", אומר מר באום, כשהוא יושב במכוניתו ומחשב מה יעשה עכשיו ואיך, ממי, ואם בכלל להיפרד.

העולם כמנהגו נוהג, הכוכבים במסלולם, בני האדם חיים כדרכם, כשלפתע השמש נעלמת. בינתיים הכול ממשיך, כמעט רגיל, בניכוי אירוע קוסמי בעל מימדים קטסטרופליים, כזו שלא באמת מרגישים בריל-טיים אלא כמין הבטחת אימים של העתיד הקרוב. העלטה ושידורי הטלוויזיה הם כר פורה לתאוריות קונספירציה חובקות עולם.

כתבתי פה כבר פעם באחת הביקורות שפחות מעניינים אותי ההיבטים הפרקטיים והגלובליים של האפוקליפסה, איך ברוס וויליס יפוצץ את האסטרואיד או ישמיד את חללית החייזרים, ויותר מה קורה לאנשים הקטנים - אלון אלפרט ממודיעין, למשל. איך הוא אמור להתנהג כשגלי צונאמי בגובה שני קילומטרים מתנפצים על החופים או כשנודע לו שהשמש כבתה ויש לו שמונה דקות לחיות, או תשעים ושתיים, או שבוע. מה אז. אבל באמת.

ותיקי האתר אולי זוכרים איך אהבתי פעם סיפורי אפוקליפסה, אך בשנים האחרונות, עם התרחשותן של סמי-אפוקליפסות הן בחיי האישיים והן ברמה הארצית והגלובלית, נעשיתי כבר חרד מדי לתסריטי אימה ואני מוצא עצמי תופס מרחק ונאטם כשמשהו נעשה אישי או מאיים מדי. אף על פי כן כשקראתי את תקציר הספר התמלאתי מיד ברצון לקרוא, והעובדה שאור הוא אחת הדמויות החיוביות כאן באתר - מפרגן, לא מתלכלך, לא מצטרף לקנוניות, ותמיד בא בטוב - הטתה את הכף.

אז אור שהם שלנו כתב ספר מעניין וכתוב היטב, רהוט גם אם צנום (לקח לי משהו כמו שעה לקרוא את הפורמט הדיגיטלי), על מה קורה כשביום בהיר אחד (חחחח) ובניגוד לכל תחזית סטטיסטית סבירה, נגמר לשמש הכוח והיא נכבית. אנחנו חולפים במהירות דרך מגוון דמויות ומקומות שונים בגלובוס, ממרילנד וסאו-פאולו דרך מדריד ושווייץ ועד ישראל, ומקבלים מין ארוחת טעימות חטופה על מה מתרחש בפרק הזמן המסקרן מכולם, כשהכול מתמוטט בבת אחת ובכל זאת עדיין עומד על תלו, וכשבעיקר הקורא נמצא חצי צעד לפני הדמויות שבספר ויודע שמחר השמש לא תזרח. באופן הזה אנחנו מרוויחים מצד אחד הרהורים מכל מיני סוגים, זוויות ונקודות מבט שונות - אפילו כזו של חמור לובי - אך מצד שני כמעט בלתי אפשרי להעמיק או להגיע לחיבור רגשי מספק מהקצאה של ארבעה חמישה עמודים לדמות, מאופיינת ומעניינת ככל שתהיה, ויאללה-נעבור-הלאה-לסיטואציה-הבאה. נדמה לי שהיה מקום לעשות עוד איזה סבב או שניים על כל הדמויות, אולי בפרספקטיבה של יום-יומיים-שבוע קדימה ולראות איפה כולם נמצאים כשהקוביות כבר הוטלו וגורל העולם כבר ברור. ייתכן שכך היה נוצר צורך להיכנס יותר לעבי-הקורה הטכנית-מדעית, אבל מאידך היינו זוכים באפשרות לסגירת מעגל שלמה יותר ונפטרים מהתחושה של משהו שנולד (אולי) מסיפור קצר ושהתארך יתר על המידה.

סחתיין עליך, אור.


*****

2020. תחילת הקורונה. מסיכות, כפפות, קנסות על אי עטיית מסיכה, דיסטופיה של ממש. אני ואבא שלי הולכים בחוץ, בשכונה, סביבנו אנשים עם מסיכות. אבא אומר לי: "שים מסיכה, מסוכן עכשיו". אני משיב לו: "אוי נו, אלה סתם שטויות, שטיפת מוח של הממשלה. אני יוצא החוצה בשביל לנשום, לא בשביל להיחנק מתחת למסיכה".
2023. כמעט כולם כבר הורידו את המסיכות. אני, בדיליי, לא יכול להשתחרר לגמרי מתקופת הקורונה, עדיין עוטה מסיכה במקומות מסויימים...

***

את הספר הזה כתב שהם. שהם הוא אחד מחברי האתר, וזה תמיד מסקרן לקרוא ספר של אדם שיש לך עימו היכרות וירטואלית. רגע, אתם ודאי שואלים, למה כתבתי 'שהם' ולא את שמו המלא 'אור שהם'? ובכן, כי בעלילת הספר שלו השמש נכבית, ולכן אין יותר אור, נשאר רק שהם...

יש לי הרגשה שאת הרעיון לעלילת הספר הזה, שאב שהם מתקופת הקורונה. תגובות האנשים לכניסתה של הקורונה, תופעה חדשה שלוקח לאנשים (כמוני) זמן להתרגל אליה ולקלוט שאשכרה יש מגיפה עולמית ושהחיים יתנהלו מעתה ואילך בצורה אחרת, זהה לתגובת האנשים בספרו של שהם לכיבויה של השמש, כשבהתחלה הם לא קולטים שזה אשכרה קורה וחושבים שאולי מדובר באיזו מתיחה או שמא דווקא באיזו תקלה, טעות, חלום שעוד רגע הם יתעוררו ממנו, לאור שמש שיאיר את עולמם.

הספר קצרצר (השם שלו מרמז על זמן הקריאה המשוער בספר...) ונעים לקריאה. עם זאת, הוא היה קצר מדי לטעמי, שלא לומר דל, ולכן פחות מעמיק, מה שמנע ממני להתחבר לגמרי לקו העלילה, לא כל שכן לדמויות שמתחלפות להן בכל פרק. הוא הרגיש לי חפיף מעט ונמהר, יותר כמו אוסף קטעים ופחות כמו ספר עלילתי, כל פרק עסק במקום אחר ובדמויות אחרות כשהעיקרון חוזר על עצמו - תגובות של הדמויות שבו להיעלמות השמש.
במשך הקריאה, התלבטתי בין שלושה לארבעה כוכבים. בסופו של דבר החלטתי לעגל לארבעה, בעיקר בזכות הסיומת הפיוטית הנחמדה שלו, וגם כי אחד מפרקי הספר נכתב מנקודת מבטו של חמור וזה היה די מקורי וחינני. בסך הכל, הספר כן מעורר מחשבה למרות הדלות שבו, נראה שזה מסוג הספרים שנותנים גם לקהל הקוראים שלהם את האפשרות לכתוב אותם ולהוסיף להם עומק, בתוך ראשם.

הספר הצנום הזה עלה לי, אחרי מבצע, 50 שקל - אבל מי אני שאתלונן על המחיר? השמש זורחת בשמיים, וזה מה שחשוב.
ולך, אור, שאפו על כתיבת הספר, מאחל לך שתמשיך לרקוח לנו עלילות של עוד ספרים רבים (בדגש על לרקוח, כן?), חלקם אולי אף עבי כרס, ושהשמש תמשיך להאיר את חיוכך הנצחי...

לפני כעשור התלבטתי בין רפואה וכתיבה, אבל כמה אירועים משמחים יותר או פחות (בריאות, סדנת כתיבה ופסיכומטרי) סייעו לי לפלס את דרכי.

בהתחלה כתבתי סיפורים קצרים, לאחר מכן רומן שנגנז ובשנים האחרונות עמלתי על הספר הניצב לפניכם.

אין לי יומרות כלכליות ומסחריות כבירות, אלא משאלה אחת צנועה - אם הספר יצליח לרגש אפילו בנאדם אחד, לשמח או לעורר מחשבה, עשיתי את שלי בעולם.

קהילת סימניה הייתה חלק משמעותי בתהליך שלי,

היום אני מגשים את החלום, אשמח אם תקחו בו חלק.

(קישור בתגובה הראשונה)

בחרתי להשתתף בסשן ההתרשמויות מספר הבכורה של חברנו בסימניה אור שהם. הזמנתי בניגוד להרגלי את הגרסה הדיגיטלית וקראתי בשבת האחרונה כאתנחתא מדוסטוייבסקי. לא, זה לא זה ולצערי אין אבל. גם אם ניתן לבחור פור מפאת גילו הצעיר יחסית (פנחס שדה כתב את "החיים כמשל" בגיל 27) ונוותר קצת כי זהו ספרו הראשון (ספר הבכורה של טוני מוריסון הוא "העין הכי כחולה") ההתרשמות השלילית תוותר בעינה. אין בשמונה דקות בדל של כישרון כתיבה והספר לא מתרומם אפילו במעט מרמת הגימיק.

רמת הכתיבה? אין כזאת. אם אתאמץ נורא אולי אומר שהיא אפילו לא בוסר. זוהי כתיבה שטוחה ופשטנית ביותר שלא מתקרבת לרמה הבסיסית הנדרשת מספר שיוצא לאור. קלישאות סגנון מפוזרות לאורך ולרוחב, הדימויים, שלמרבה המזל מעטים, חסרי השראה והתחושה היא שהיה ניסיון, מבורך אמנם, לצמצם את היריעה אך שבעיקר לא היה לכותב הרבה מה לומר.

כספר שמבוסס על גימיק היה נדרש מהכותב לומר משהו עלינו כבני אדם כדי להצדיק את הטריק, או לכל הפחות להעצים את הגימיק עד שנאמין למה שקורה בספר. (תקראו את הסיפור הקצר 'שקיעה' מאת אייזיק אסימוב ותבינו מה אפשר לומר על האנושות דרך גימיק סטייל 'שמונה דקות') במקום זאת פתח הכותב את סיפורו בהקדמה רדודה שהמידע הדל שבה לא מתעלה על ערך בוויקפדיה ואפילו גרוע מזה, לא מסביר שום דבר שלא ידוע לרוב ההדיוטות כמוני.(וגם לא נכונה עובדתית. ברגע שהשמש תכבה אף אחד לא ישרוד פה יותר משנייה כדי לראות איך זה נראה) על פיתוח הדמויות, על הדיאלוגים הסתמיים והמאופיינים לעייפה ועל הפרק המגוחך עם החמור, כדאי שאדלג כי נראה לי שהבנתם כבר את הקטע.

הספר של אור הוא אחלה נקודת מוצא לדיון על הוצאות הספרים בפורמט עצמאי. אם כל אחד יכול לכתוב ולהוציא ספר בלי קשר לרמתו - ואני מוכן להתערב ששמונה דקות לא היה עובר לקטורה באף הוצאת ספרים שמכבדת את עצמה - אז יש כאן פיחות דרמטי במושג ספרות שמצריך שידוד מערכות רציני. הגיע הזמן להחזיר את הכבוד לפורמט האמנותי הזה שנקרא ספר. עכשיו ברור לי שגם להוצאות הספרים המוכרות, המחזיקות לקטורים ושהרף שלהם גבוה יותר מ"תן לנו 20000 ש"ח ונוציא את מה שכתבת" לא תמיד מוציאים ספר על פי רמתו ולרוב השיקולים הם כלכליים, אבל גם בכאלה 'שמונה דקות' לא היה עובר. דווקא בזמנננו כשהירידה בקריאת ספרים היא עצומה וחנויות ספרים נסגרות ביחס הפוך לפתיחת חנויות נוחות ומוצרי טכנולוגיה (נסו למצוא חנות ספרים באילת) זו ההזדמנות מצוינת לעלות את רף הקבלה להוצאת ספר וליצור חתך ברור של מה ראוי בלי כמובן פנאטיות. רק המינימום הנדרש. אני חושב שכל אוהב ואוהבת ספר צריכים לייחל ליום שזה יגיע, אחרת אנחנו בבעיה. בעיה גדולה.

אני מודע לכך שהביקורת הזאת חריפה ואולי אכזרית מדי ומן הסתם תפגע בכותב הספר. מתנצל על כך מראש. אין כאן סגירת חשבונות אישית. אני לא מכיר את אור שהם חוץ משלום שלום בסימניה. אבל הוא בחר להוציא את מרכולתו לאור וזהו חלק ממחיר התהילה. כקורא, שספרות היא חלק נכבד מחייו, שמוכן לשלם ממיטב כספו כדי ליהנות ממנה אעדיף לחוס כאן על הקורא מאשר על הכותב.

נ.ב - "לא, זה לא זה ולצערי אין אבל" תקף גם לקריאה בפורמט דיגיטלי. זאת הפעם הראשונה והאחרונה.

החיים עוברים על מי מנוחות. בני האדם עוסקים בעמל יומם או לילם. ישנים, חולמים, אוהבים וכועסים. כל אדם פרטי חושב שצרתו היא הצרה הגדולה ביותר,
כל בני האדם חושבים שהם מרכזו של העולם, אך מה קורה כאשר אירוע אחד מלכד את העולם, תרתי משמע? מה יתרחש כאשר השמש תעלם?

בלבול. כאוס. חוסר הבנה. נסיונות הולכים ונשנים לייפות את המצב, לא להכניס את האנשים לפאניקה. לא לעורר את חמתם או את דאגתם. לא רק בני האדם שותפים לקקופוניה שנוצרה אלא גם החיות, שידוע שבחוש יכולות להרגיש את השינויים האקלמיים לפני בני האדם.

על כך הספר שלפנינו, המנסה להציג תופעה חריגה, כמעט בגדר מדע בדיוני, מה יתרחש כאשר השמש תעלם כלעומת שהופיעה? כיצד יגיבו האנשים?

הספר מחולק למספר פרקים, שבעה במספרם אם אינני טועה, וכל פרק מתאר חלק אחר בעולם וכיצד בני האדם והחיות מגיבים למצב נדיר ומשונה זה. גבר עיוור בארצות הברית, מתנקש בברזיל ואפילו חבורת צעירים בישראל.

תגובתם של האנשים והחיות מעניינת, אור כותב בצורה יפה וקולחת, למרות אורכו הקצר של הספר, הוא נגמע במהירות בשל שפתו והעניין שהוא מייצר אך דבר מה לא היה שלם לי כאשר סיימתי את קריאתו. הרגשתי שהוא אכן ספר בוסר. למרות ידענותו של אור בנושאים שונים, הרגשתי שדבר אחד חשוב נזנח והוא עומקן של הדמויות.
הרגשתי שאין זה ספר שלם אלא הצצה למה שיכל להיות ספר שלם. מעין אסופת סיפורים קצרה שלא הספיקה להתפתח לכדי משהו שלם, בעל עומק אמיתי. למרות החשש והתהיות שהספר העיר בי בעניין העלמותה של השמש, ומה היה קורה אם חלילה וחס דבר כזה יקרה באמת, לא הרגשתי חיבור לדמויות. הספר כל כך קצר שלא מתאפשר לך באמת להבין לליבן, להתרגש או לפחוד עמן שכן עד שמבצבצת ומפלחת את ליבך תחושה כלשהי כלפיהן, הופ, נוצר מעבר חד אל דמות אחרת וסיפור אחר שמקשה עליך לגבש דעה מוצקה וחבל.

טוב היה לו היה מתמקד בסיפור אחד והיה מפתח אותו לאורו שכן הסתקרנותי על טיבן של הדמויות, על המשך קורות חייהן, על מניעיהן לא באה על סיפוקה כלל. הרגשתי שהיה להן פוטנציאל גדול שלא מומש. העומק שאני מחפשת בדמויות היה מאוד חסר. הפחד הקמאי שמקנן בלב האדם, הנוגס ולופת מפני מאורע בלתי יאומן כזה לא הורגש במלואו, בבחינת חצי תאווה בידך.

עם זאת, כמו שציינתי קודם לכן, אהבתי את הכתיבה, את המסר הפילוסופי שמאחוריו והפרק הטוב, לטעמי, בספר, הוא הפרק מנקודת מבטו של החמור. כתיבתו של אור בפרק הזה הייתה עשויה לעילא ועילא, גבוהה ופיוטית עם הומור נעים וחינני, כמו שאני אוהבת, אך סייג קטן יש לי גם בהקשרו של פרק זה: כל הספר נכתב בגוף שלישי אך פתאום, בלי התראה, הפרק הזה כתוב בגוף שני, לא הבנתי את פשר המעבר. לעניות דעתי, הוא היה יכול להיות מצוין גם היה ממשיך את הפרק בגוף שלישי ולא בגוף שני דווקא.

דבר נוסף שהקשה עלי הוא הקונספט של נקודת מבט הכוללת מספר דמויות מכמה מקומות בעולם שהוא בבסיסו מעניין אבל כשמסיימים את הספר לא באמת מרגישים שיש איזו לכידות בין הסיפורים, כלומר, יש את החלק של העלמות השמש כמובן, אבל לדעתי זה לא מספיק. אם נניח זה היה ספר על העלמות השמש שמסופרת מנקודת מבט של בני משפחה אחת ובעל החיים שלהם, לדעתי, זה היה יוצר אחדות אמתית בין הסיפורים וגם בה בעת הבאתן של נקודות מבט שונות. כמובן שזו רק דעתי ויש חלקים טובים בספר וסך הכול מדובר בספר חביב.

בין שלושה לארבעה כוכבים.

לכאורה יש בספר הזה את כל האלמנטים שאני לא אוהבת - הוא קצר ובנוי מסיפורים קצרים (לא מצליחים להתחבר לדמויות), הוא עוסק באפוקליפסה (מספיק לי הדיכאון מלראות חדשות) והוא משתמש בלא מעט מושגים מדעיים (כחוקרת קשה לי לא לרוץ ולבדוק כל פרט מידע)... לכאורה זו מילת המפתח.

הספר אמנם קצר אך חלק מהדמויות הצליחו להתחבב עלי והספר הצליח לגרום לנסיעת רכבת מפריפריה עמוקה לתל אביב למהנה יותר.

אמנם הנושא הוא אפוקליפסה, אך באותו אופן אפשר היה להחליף את הנושא במשהו הגיוני יותר, אמנם בקנה מידה קטן יותר כמו מלחמה גרעינית, לכן עצם הנושא לא הפריע לי הפעם, מה גם שהספר עוסק בהתמודדות הדמויות עם משברים.

לגבי הנושא המדעי, כל כך נהניתי לקרוא שהצלחתי לנתק את החלק מהמח שעוסק בביקורת עמיתים:-)
הייתי שמחה אם הפרקים היו ארוכים מעט יותר והפרק הישראלי דווקא הכי פחות עניין אותי, אולי כי מה קשור עכשיו חיילי צה"ל לאפוקליפסה? כנראה קרוב מדי לבית בשבילי.

היו כאן ביקורות יותר ארוכות מהספר, אז אני אקצר דווקא - הלוואי ואור שהם יוציא ספר על כמה מגיבורי הספר ובעיקר על שני זוגות האחים ועל החמור.

התחלתי.... והיה כה מותח שאיחרתי לתור שקבעתי מזמן. ננזפתי כמובן. לאחר התור שוב המשכתי לקרוא, ואיחרתי לעבודה. ואז הבטחתי לעצמי שעד שלא תהיה לי שעה פנויה אני לא פותחת את הספר כי שוב אאחר לאן שהוא. אז היו לי רגעים מתוקים היום בבוקר כשסיימתי את הספר בדיוק כשהשמש זרחה עלי.
בוקר וקר בחוץ, התעטפתי בשמיכת צמר ויצאתי למרפסת בול עם הפנים לזריחה וחיכיתי בזמן שאני גומעת את הספר כדי שלא אפספס את המופע היומי בשמיים. ואוי לשמש אם לא תזרח היום כיוון שהיא כל עולמי האופטימי שלאחרונה התדלדל כמעה, היא החיוך שלי בבוקר, המצפן לתקווה בלי לדעת שהיא נבחרה לכזו גיבורה.

זה ספר שאי אפשר להניח אותו מהיד בעיקר בגלל הרעיון בבסיס הספר, לדעתי אנחנו כה יהירים כבני אדם שממש לא מדמיינים שהשמש תך לטיול יום אחד ולא תחזור. הספר צנום ונגמע מהר אך הרעיון של חוסר וודאות בחיים שלנו מהדבר הכי וודאי בחיים שלנו הוא זה שמטלטל בספר. לא מצפים לכזה דבר שהשמש נעלמת כמו בספר "על עיוורון" של סאראמאגו שגם שם לא מצפים לכזה דבר בסיסי שפתאום נעלם.
העניין הנוסף הוא שההשפעה של השמש חלה על האנושות כולה לא רק על קבוצת אנשים או על ארץ מסויימת ולפיכך המוטיב בספר רותם את הקורא להבין מעבר למילים את גודל האסון כשהשמש תיעלם יום אחד.

הספר בנוי מראשי הפרקים שמסבירים לקורא מה המיקום של הסצנה על הגלובוס ומיהם הגיבורים והדמויות. אני לא יודעת כמה עומק אפשר למצוא בספרון כזה קטן אבל נדמה שעל כל כותרת של פרק אפשר היה לעשות ספר שלם עמוק עם דמויות מלאות. כיוון שמגיעים בכל פרק לאיזה פיק מותח ואז השטיח שחשבת שאתה עומד עליו נשאב לך מתחת לרגליים, יש ציפייה שמתמוססת וזה בדיוק מה שהיה חסר לי בספר, הלכידות. להיקשר לדמויות לדעת מי הם. הדמויות בספר שטחיות ולכולן אין תהליך של התחלה אמצע וסוף כי נדמה שכל הספר הוא רק קצה קרחון של התחלה של משהו ועוד משהו ועוד משהו. נשארתי עם חצי תאוותי בידי ורציתי עוד. ומה עם השמש ? זהו שאני לא יודעת. (אור אתה פשוט טיזר, כמו להוליך אותי באף, לא יפה).

אני באופיי לא אדם רדוף קונספירציות, או שחושבת על "האח הגדול" שעוקב אחרינו לכל מקום. אבל הנה עובדה: הספר של אור רץ לי פתאום בכל מקום כשפתחתי מחשב או נייד. כמו השמש, קיימת וודאות מזויפת שסימניה והסקירות תמיד יהיו פה לנצח. אבל מי אני שאתחיל לפשפש בפלפולי מחשב או מעקבים סמויים של בינות מלאכותיות כאלה או אחרות. מה שלבטח אני יודעת שהוודאות היחידה כרגע בעולם היא שהשמש תזרח גם מחר. כי הרי ממשלות ומשטרים מתחלפים, אנשים קמים ונופלים, ואיתני הטבע לאחרונה הוכיחו שאנחנו צריכים לשמור עליהם אם אנחנו רוצים לחיות פה. השמש תמיד הייתה untouchable עד שאור שוהם החליט בספר היפה שלו שאפשר גם אפשר.

אז מזל טוב לאור על ספר הביכורים, לבטח מתחולל בך צונמי של התרגשות וגאווה . הספר רהוט וכתוב יפה כמו שאתה יודע, בשבילי הוא היה רק טעימה, פרומו למשהו גדול יותר שיבוא ממך בהמשך. אבל כאמור הוודאות היחידה בחיים כרגע היא החוסר ודאות אז עם המחשבה הזו אשאר גם היא אינה נוחה לי.
חג שבועת שמח חברים, וכמו שהדור שלי מלהג לפעמים בערגה לזמנים אחרים: may the force be with you




בגדול הספר נע בין * ל ** אבל בסימניה אין בין:)

ובכן,
אני מוש סבא רווה נחת וגאה לשלושה נכדים, שניים זאטוטים ואחד בן עשר - איך קשור? או תכף.

בימים האחרונים ספר אחד בצבעי צהוב-אדום עושה באז וענין באתר הזה
לא הייתי פונה אליו לקריאה
אבל
הוא עשה הרבה קולות ורעש ביקורות מגוונות אז הסתקרנתי. עלתה על כולנה אחת מאתמול - שסיקרנה אותי עד כי עשיתי מעשה, רכשתי עותק דיגיטלי, שלא כמנהגי (אוהב דף אני). והגיע ספר קטן במספר עמודיו מרווח בין שורותיו - והתישבתי לקוראו - הבוקר.

צר לי, אינני שמח כלל לכתוב את מה שייכתב כאן
אבל -
ויש מקום לציין שאינני מקוראי סוגות הקלסיקה והאיכות בהגדרה בהכרח. אני משלב סוגות מסוגות שונות ולא תמיד מחפש את תו האיכות (לפעמים מחפש, לפעמים להפך) ולרוב מחפש להנות (כמה התענגתיי ממישקה בן דוד). והתאכזבתי שעל זה התבזבז זמני.

הספר נפתח בפרולוג של שמונה דקות במישמש של מה שנראה קופיפסט של קטעי ויקיפדיה שונים, אלק מדעי - המישמש הזה הצליח להרגיז אותי.
ההמשך בסגנון כתיבה טרום-בוסרי. נעדרים בו עריכה, דיוק, הידוק, העלאת רמת כתיבה וביטוי - הרגשתי יותר מכל שהטקסט מזלזל בי הקורא. גם זה הרגיז אותי.

חוזר לנכדי בן העשר - חשבתי תוך כדי, הרי תום שלנו כותב כך בזו השפה, בזה הביטוי את משימות שיעורי הבית שלו.
שמא נכדיי הזאטוטים היו נהנים מאנדרלמוסיה בחסות חמור וסיפורי שוק איכרים בשבת, נאסא וצלף וחיילים על המצדה ואין זריחה.
צר לי אך חשתי זלזול בקורא.

עם סיום קריאת הספר חזרתי וקראתי את הביקורת המסקרנת מאתמול ומצאתי שהיא מנתחת היטב של נקודות התורפה ומדויקת ושאני מסכים עימה לחלוטין (אע"פ שבסתר ליבי קיוויתי שאוכל לשלוח לכותב הביקורת חבטת כנף קטנה בתמורה למכת כנף קטנה ששלח אלי, אך לא יצא הפעם).

צר לי שכך יצא
בהצלחה בהמשך