אני לא יודעת כמה שמתם לב, אבל אני די קמצנית בדירוג חמישה כוכבים לספר. כדי לקבל חמישה כוכבים לא מספיק שהספר יהיה טוב ויהיה נעים לקרוא אותו. זה ארבעה כוכבים. בשביל חמישה כוכבים צריך שיהיה בספר מבחינתי ערך מוסף וחומר למחשבה. והיום איננו כלה. קדמת עדן. המלחמה בסלמנדרות. הקפות ביער. ועוד: מלבד הכלב. ילדת פלא. זה שמחכה. במופלא ממני. קרע. טאק לנצח. האחים לב ארי. אגס תפוח וקינמון. המתרגמת.
אל הספר הגעתי בעקבות סקירה במדור הספרות בעיתון. לא קראתי אותה לעומק, כי אני נמנעת מקריאה של סקירות כאלה בטרם הקריאה בספר עצמו. דרושה לי פרשנות אישית על הכתוב, ולא שמבקר יגיד לי איך אני צריכה לפרש את הספר. אבל רפרפתי על הסקירה והרעיון מצא חן בעיני מאוד. יש ספרים רבים העוסקים בכתיבה ספרותית, שגיבורם הוא הסופר או המשורר, ועניינם הוא מורכבות המעשה האומנותי הכרוך בכתיבה. אין הרבה ספרים שהעמידו את דמות המתרגם במרכז. יתכן שבעיני הסופר זה מישהו לא מעניין. איש טכני בעיקרו, מתווך בין הסופר והטקסט לקהל הקוראים בשפות אחרות. מסייע להפיץ את הספר, אמנם, אבל כך גם המוציא לאור, עובדי העריכה וההפקה, ובעלי חנויות הספרים. והנה - ספר על מתרגמת.
אם תשאלו את האנה שוברט מה שלומה, סביר שהיא תגיד טוב מאוד, ותוסיף בנימוס דנקה שיין, או שמא אריגטו. טוב לה מאוד, להאנה. היא עובדת כמתרגמת, ואוהבת את עבודתה. היא שולטת בכמה שפות, יש לה משפחה טובה, בן שהיא גאה בו מאוד, נכדות נהדרות, וידיד נפש. היא בת חמישים ושלוש, בשיא כוחותיה, מוערכת על ידי עמיתיה לעבודה. אם יש צרימות פה ושם, הן מכאיבות לה, בוודאי, אך לא באשמתה. זה בעלה לשעבר, שלא הבין כמה היא אוהבת אותו. והבת שלה, שמבזבזת את חייה הרחק ולא מוכנה לדבר איתה מילה במשך שנים. וכלתה, שאינה מבינה את חשיבות החינוך ההומניסטי, ולכן נכדותיה גדלות בידיעה של שפה אחת בלבד.
לפעמים כדי לשנות משהו בחיים צריך לקבל זפטה על הראש. האנה, כראוי למתרגמת, מקבלת אותה באופן מילולי ביותר. בעקבות תאונה היא נפגעת בראשה, ובעקבות כך נפגעת יכולת הדיבור שלה. כלומר - היא מסוגלת לדבר, אבל ביפנית בלבד. במר לה, ובניגוד לדעת הרופא שלה ולדעתו של בנה הדואגף היא נוסעת למקום היחיד שבו מבינים אותה - ליפן. ביפן היא מקבלת מכה שניה. קוביאשי, הסופר היפני שאת ספרו היא תרגמה, ולדעתה בהצלחה מרובה, כועס. לא סתם כועס, הוא זועם עליה, וטוען שהתרגום שלה גרוע מאין כמותו ומובל מחוסר הבנה בסיסי של הדמות הראשית. האנה נפגעת מאוד, ויוצאת למסע בו היא פוגשת את שחקן התיאטרון היפני מוטו, זה שעליו מבוססת דמותו של ג'ירו נגן הקונצרטים בספרו של קוביאשי.
אין זה ספר בנוירולוגיה. העיקר כאן אינו פגיעת הראש, ואני מניחה שמומחים בתחום ימצאו חוסר אמינות בפרטים הקטנים של הפגיעה. זה ספר המסע של האנה. מערכת היחסים הנוצרת בינה ובין מוטו מראה לה עד כמה היא שוגה לעיתים בפרשנות של הזולת, גם כאשר הזולת הזה מאוד קרוב אליה. והפרשנות היא העיקר כאן. תרגום הוא פרשנות. למעשה לא רק תרגום. כל קריאה היא פרשנות. האנה התאהבה בגיבור הספרותי ג'ירו כבר משעה שקראה את הספר. ולמעשה מתברר שהיא לא התלהבה ממנו כפי שהוא, וגם לא מהדמות שיצר ממנו הסופר. היא התלהבה והתאהבה אפילו בדמות שהיא יצירת רוחה, נובעת מהפרשנות שהיא נותנת לטקסט, ולדמות שנבנית בעיני רוחה. בעקבות הטקסט, אבל בעיקר מתוך הפרשנות שלה.
בעיית התקשורת כאן אינה נובעת מפער בשפות. היפנית של האנה מצויינת. היא קולטת היטב את הניואנסים הדקים ביותר. גם לא מדובר בהכרח בפער תרבותי. אמנם היפנית היא בעיניה "ענווה מדי, מתמסרת מדי, נכונה מדי לרדת על ברכיה ולהתנצל על הדבר הפעוט ביותר", הרי שהיפנית של מוטו אחרת: "לא משנה איזו שפה. אני תמיד לא מנומס. וגס רוח וקולני וחסר כבוד, אם תשאלי את אחי". ולמרות שהוא גלוי לב ומדבר בצורה בוטה ומודעת, האנה מתקשה להבין אותו. האנה, כבת לאב הולנדי ולאם גרמניה, מונעת מאוד מתחושת החובה לעשות מה שצריך לעשות, מה שראוי לעשות, תוך שמירה על הכללים והימנעות מתלונות מיותרות. נראה שמוטו עושה "מה שבראש שלו", וכעת בהיותו שקוע בעצב עמוק על אובדן אשתו, הוא נמנע מאומנות המשחק ואינו מופיע. האנה מתקשה להבין את זה. אבל גם התרבות היפנית מונעת במידה רבה מתחושות של חובה וכבוד, ואחיו של מוטו, כמוהו כהאנה, לא מבין ולא מסכים עם הבחירות הללו.
המתח בין "חייב" ל"רוצה". אני אסטה רגע ואדבר על מרי פופינס. בסרט נע המתח בין מר בנקס לברט. בנקס הוא אב המשפחה, איש חובה וכבוד, שעושה כל מה שצריך, כי צריך לעשות. ברט הוא ארחי-פרחי. מסרב למחוייבות, ומזמזם לו "אני עושה מה שאני אוהב, ואני אוהב מה שאני עושה". בסרט מגיעה מרי פופינס, וכל תפקידה הוא לייצר איזון בין השניים, ללמד אותנו איך אפשר לקחת כפית של סוכר ולהמתיק את הגלולה המרה: In every job that must be done, there is an element of fun. המתח הזה קיים בספר. האנה מנסה בכל כוחה להבין את מוטו. וזה כואב. לא כואב בגלל מוטו, שחקן מזדקן באומנות עתיקה שמתגורר בקצה השני של העולם, אבל בגלל בריג'יט, הבת של האנה. דרך השיחות עם מוטו, האנה מתחילה להבין יותר את בריג'יט, ולעשות את הצעד הראשון בפיוס. זה לא דיסני כאן, ולכן הפתרון, אם יימצא, אינו העיקר. העיקר הוא הדרך המובילה אל ההבנה.
עכשיו, אני יכולה להמשיך. אבל נראה לי שחבל. ספר מצוין. כתוב היטב. נהניתי ממנו מאוד. הנוער כאן התלהב פחות. החיילת אמרה שהוא "מוזר". השביעיסטית טוענת שהוא משעמם ולא קורה בו כלום. ובכן, לא קורה בו הרבה, אני מודה. אבל קורה בו המון. הוא נשאר איתי אחרי הקריאה, ואני שמחה שרכשתי אותו, ולא לקחתי מהספריה.
חמישה כוכבים. נו.
