מכתב של אישה אלמונית היא יצירה בעלת עוצמה בלתי רגילה, שנכתבה סמוך להתפשטות השפעת הספרדית המפורסמת ותורגמה לעברית לפני כארבע שנים.
היא מתארת את יחסיהם של סופר ידוע ואישה שהתאהבה בו בצעירותה, ואנו קוראים בעצם את המכתב הבודד היחידי שלה, שנשלח אל הסופר ממש בימיה האחרונים -
וחושף את סיפור אהבתה המצמרר במעמד צד אחד... הנובלה אגב עובדה שלוש פעמים לקולנוע.

" הילד שלי מת אתמול "... כך יורה האקדח המעשן כבר בפתיח... והיא ממשיכה בשורת ווידוים אמיצים ופורשת את סיפור חייה המטלטל, ואת אהבתה האובססיבית והחד צדדית לגבר
שלא יכול היה לזהות אותה אפילו כאישה זרה ברחוב, "לא הכרת אותי מעולם - ואהבתי אותך תמיד" !

אין צורך להכביר במילים על כתיבתו המעודנת והמופתית של צוויג ויכולתו הפנומנלית לבחון כליות ולב ולהעניק לנו נובלות מרגשות וזו אחת מהן.
כוחו של הסיפור הזה טמון במבט הבלתי מתפשר על האובססיה וכיצד היא יכולה לעצב ולהרוס חיים שלמים .
אין גם בסוף טוויסט בעלילה מלבד הסצנה האחרונה שוברת הלב, וצמרמורת הרפאים שמהדהדת בדירת הנמען בעת סיום קריאת המכתב,
והיכולת המופלאה שבה מצליח צוויג להראות לנו את העולם דרך עיניה של האישה הצעירה שמתענגת וסובלת מאז פגישתה הראשונה עם הסופר .

יצירה יפה , שמציפה בסערה גדולה את עוצמת יופיים של החיים ואת היגון הנורא שבמוות " כך נכתב עליה.

מומלץ בחום.

מי שקורא אותי, יודע שאני חובבת ממוארים ואוטוביוגרפיות. במילים אחרות - תמיד ריתקו אותי אנשים מוכשרים בכל התחומים והפעם מדובר באחד הארכיטקטים המוערכים בעולם, שהוא, אפשר לומר כמעט משלנו, תוצרת כחול לבן. ארכיטקט קנדי/ישראלי/ אמריקאי, ועד כמה חבל שבארץ לא תמיד מפרגנים למי שחי ויוצר ומצליח בחו"ל...

"אילו קירות יכלו לדבר" הוא סיכום אישי ומעמיק של כלל עבודתו וחייו של ספדיה, מי שתכנן שורה ארוכה של מבנים אייקונים בארץ ובעולם, החל מקומפלקס המגורים "הביטאט 67" במונטריאול- המאופיין בצורתו יוצאת הדופן שהיא אוסף של יחידות מגורים טרומיות שנבנו מבטון מזוין וחוברו יחד באתר לכדי מראה של כפר ים-תיכוני, דרך המתחם שהפך לסמלה של סינגפור–"מרינה ביי סנדס" שזכיתי להתאכסן בו ולטבול בבריכת ה"אין סוף" בגובה של 200 מטר מעל פני הקרקע ועד למונומנטים המקומיים כאן בארץ כדוגמת מוזיאון "יד ושם" שאין מילים לתאר את עוצמת החוויה שמשלבת בין ארכיטקטורה לבין התקופה והזוועה, ובמעבר חד גם נתב"ג 2000 ומרכז רבין ועוד...
כתבו על הספר שזהו "שיר הלל ליופי ולאהבת האדם, לחריצות ולנחישות, ושהוא קריאת חובה לאוהבי האסתטיקה." ואומנם הכן כן.
יו יו מה, צ'לן – כתב כך : "ספר על אדם המבקש אחר היופי, האמת ועשיית הטוב בעולם " .

אדריכלות לפי תפיסתו של ספדיה בן ה-87 היום, נועדה לשפר ולהטיב את מצבו של הפרט ולרומם את רוחו. יופי של גישה, וכבר הוא מצא חן בעיני כאדם !
ישנם אומנם אדריכלים בינלאומיים נוספים טובים מאוד ומוכשרים, חלקם אפילו יותר פומפוזיים כדוגמת פרנק גרי, היהודי הקנדי, שתכנן את מוזיאון לואי ויטון בפריז, וגוגנהיים ביליבאו בספרד שהפך מוקד עלייה לרגל לתיירים מכל העולם ועוד רבים אחרים יוצאי דופן כדוגמת הבניין הרוקד בפראג, או כמו נורמן פוסטר הבריטי שתכנן את איצטדיון ווימבלי בלונדון וגשר המילניום מעל נהר הטיימס (התמזה), ורנצ'ו פיאנו האיטלקי שתכנן את מרכז פומפידו, אגב כולם מיודדים זה עם זה וכולם מתחרים זה בזה בקבלת הפרויקטים הגדולים והיוקרתיים ביותר, אבל אצל משה ספדיה שגר בסאמרוויל מסצ'וסטס, והמחזיק בבית המשקיף על אבני הכותל בירושלים ברובע היהודי, העקרונות המנחים אותו כאדם קודמים לעקרונות שמנחים אותו כאדריכל וזה אומר הרבה בין אם מדובר במבנה מגורים, מבנה מסחרי או מבנה דת, ללא עדיפות בתכנון לצורכיהם של המעטים על חשבון הרבים. שאפו שאפו.

ממואר מרתק כבר אמרתי, של איש מבריק ורב אשכולות, שלוקח אותנו למסע בזמן ובין הסיפורים שמאחורי כל הפרויקטים שלו. על ההצלחות והכישלונות והמאבקים ובעיקר האתגרים הנדרשים בדרך לגיבוש המכלול היצירתי .

מ ו מ ל ץ .

לטוב ולרע, הריאליזם המאגי שמזוהה עם גרסייה מארקס, לא קיים ב"נתראה באוגוסט" - נובלה קטנה וצנועה שהתפרסמה 10 שנים לאחר מותו של הסופר.
ניכר שבערוב ימיו מארקס השתחרר מהצורך להרשים ולחדש ונשאר עם אהבת הסיפור הפשוטה. ועד כמה נטה ליבי, שנים, לסיפורים הקצרים שלו ...

פעם בשנה, ב-16 באוגוסט, אנה מגדלנה- אישה בת 46, נשואה מזה 27 שנה, נוסעת לבדה לאי קריבי כדי להניח פרחים על קבר אימה. היא שוהה בו לילה בודד אחד, ועוזבת למחרת. באחד מהמסעות וללא תכנון מוקדם, היא מזמינה גבר, שכמוה יושב לבדו בבר המלון, לעלות לחדרה. הם עושים את מה שעושים בהתרגשות ובתשוקה השייכת לאקראיות ולזרות ולספונטניות מן הסוג הזה, כשברקע סופת רעמים ואנפות כחולות מנקדות את השמיים השחורים של הלגונה.

כשהיא מתעוררת בבוקר, מרוצה בתחילה מההרפתקה שלה, היא מדמיינת שנהנתה מלילה של עונג ללא אחריות או השלכות ואז היא מגלה שבן זוגה ללילה - איננו, והשאיר ליד המיטה תחוב בפנקס שטר של 20 דולר... היא אפילו לא יודעת את שמו. היא חשבה שהיא משתחררת והוא חשב שקונים אותה... זו הייתה הראשונה בסדרת האכזבות של אנה באי. וכל שנה היא חוזרת על החוויה עם זר אחר שדרכו היא מתבוננת בעצמה ובחייה. כשכל לילה באי נפגע בצורה שונה. זו העלילה בקצרה של הרומן הזה - עד לתובנה שתהיה משמעותית עבורה.

זה סיפור על אודות הגבול הדק שבין כבלים ובין חירות, הוא כתוב בשפה שירית מלאת הבנה לנפש האדם ולתשוקתו להרפתקאות שקשורות לאהבה מה שאגב הינו הנושא המרכזי בכלל יצירותיו של מארקס.

איזה מזל שילדיו של הסופר החליטו לפרסם את הרומן הקצר הזה, למרות בקשתו הנחרצת להשמיד אותו היות שלא היה מעובד עדיין.

כן, מומלץ.

בשעה טובה סיימתי את המסע שלי לצד הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד.
שישה כרכים - "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות", "לרקוד בחשכה", "גשם חייב לרדת"
ו"הסוף" - סך של 3,500 עמודים שבהם הוא פורש את חייו עד דק, ומאבד את עצמו לדעת בכתיבה
ריאליסטית אינטואיטיבית שכמעט ולא נראתה כמוה, ושעליה נאמר : שכל מי שקורא אותו, ייתכן
שייצא בסיום הקריאה אדם אחר...נו אז אם כך יש לי סיכוי חשבתי, שאלמד והוסיף עוד דבר אחד או
שניים למרחבי הידע וההבנה או לכלל החוויות שכבר צברתי ולו מפאת גילי- על עצמי, על החברה
מסביבי וזו שחיה בשדות השלג הרחוקים והקרים, על מערכות יחסים בתוך ומחוצה למשפחה, על
עכבות ועל התנהלות אנושית בכללה, כמו שנאמר : "אם מעט, ואוסיפה לך כהנה וכהנה"...
וזו הייתה בהחלט יציאה למסע, וכך התייחסתי אליה.

פיניתי זמן – לא האצתי- כרך אחד בלבד לחודש, ובחרתי את העונה המתאימה - שלהי הקיץ -
תחילת הסתיו שהכול מתחיל להתכנס – החוץ והפנים, והאור כמו הטבע מתחילים להאפיר בהדרגה
ולחבוק את הצלילים המתאימים, את האוושות והנקישות של הרוח והגשם , וליצור למעננו את
המיית החורף המוכרת, כי מראש ידעתי שלזה אזדקק. לרעשי הרקע המתאימים. זו התפאורה
שתהלום את הצטרפותי כחלק מתאי המוח של קנאוסגורד וכך אוכל לצלול בלי שנורקל ומשקפי צלילה
כי הרי הובטח לנו שאת הראות המקרוסקופית הוא כבר עושה למעננו.

אז מה הוא סוד ההצלחה של הפרויקט המונומנטלי שכתב ושמוגש לנו כדיבוב ישיר של התודעה ?
התשובה לכך יכולה להינתן רק על ידיכם, והיא עשויה להיות מאוד מגוונת...

ג'פרי יוג'נידיס, סופר אמריקני נחשב, ממשיך לעמוד על דעתו ש" קנאוסגורד שבר את "מחסום הקול"
של הרומן האוטוביוגרפי..." ומישהוא אחר כתב - שלקרוא אותו, כמו גם לכתוב אותו,
זה "FOLIE A DEUX"- שיגעון בשניים... אבל אני נצמדת לטענה שאנחנו לא קוראים אותו –
אנחנו פשוט חיים אותו. יוצאים מחיינו, ונכנסים לתוך תבנית נוף חייו. וזה מזכיר לי את השיר של
טשרניחובסקי : "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, רק מה
שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות"...

ונשאלת השאלה האם כדאי היה עבורו לפרוש כך את חייו ולכפות על כל הקרובים לו (שמוזכרים
אגב בשמותיהם האמיתיים ) שותפות במופע ההיפר ריאליסטי שלו ? ( עם רובם הוא הסתכסך
וחלקם נתקו עמו קשר) . על כך הוא עונה וגם מודה שכל החתירה הזו לאמת ועם כל
הקורבנות בדרך, הוא לא היה קרוב אפילו לומר מה בדיוק הוא חושב ולתאר מה באמת ראה –
הניסיון המעבדתי הזה שלו נכשל. כי אין דבר כזה כתיבה אוטוביוגרפית שכולה אמת ואין דבר כזה
כתיבה בדיונית שאין בה אמת אוטוביוגרפית. בשתי הצורות מתקיימות גם אמת וגם המצאה. אבל
הניסיון להגיע לחקר האמת תובע מהסופר רמה מפעימה של נכונות לחשיפה עצמית ורמה גבוהה
של נכונות לחשוף גם את הקרובים לו ביותר, וזה אומר להיות גם חסר התחשבות, וכאן בא לידי
ביטוי היושר הקיצוני שלו לעצמו ואם יש מי שמבקר אותו על כך, ( וישנם הרבה כאלה) - על
האטימות הבוטה שלו בהקשר הזה- זה משום שהכתיבה נעשתה חשובה לו יותר וקידשה את כל מה
שיצא תחת ידו.

אז כתבתי לכם יותר "על" באופן כללי, כי לכתוב "את" ההתבוננות של קנאוסגורד על חייו ועל כלל
השותפים שלו, תידרשו לקרוא בעצמכם. כי הסיפור האוטוביוגרפי של קנאוסגורד הוא בעצם
אוניברסלי. סיפור על מאבק. מאבק קטן כגדול, שרובנו חווים בחיינו , לגבי גבריות במקרה שלו,
אבהות ויחסי אבות ובנים, ותפיסת "האני" ביחס אליהן ובנפרד, ועל הרגעים היומיומיים והסתמיים,
הקטנים והגדולים שמסתברים כדומים אצל כולנו אפיזודות שמתוארות בדקדקניות חפה מכל רחמים,
אלא שכל אחד מהקוראים ינסח מתוכם משמעות אחרת, מהזווית שהוא "תופס" ומתרגם את
המציאות של חייו...

ואסיים עם ציטוט של אבות ישורון :
"מולדת החיים היא הילדות וזיכרונות הם בית. כל כתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות, בין הכותב
לבין העבר שלו, ובין העתיד שבו – שהוא גם העבר וגם ההווה שבו. המשורר והסופר עומדים מטעם
עצמם והם הכול : גם השופט, גם בית הדין, גם האשמה, גם פסק הדין, ואין מי שיישא בעונש ..."

נחשב לפרויקט הספרותי הכי שאפתני ומעורר המחלוקת של המילניום .

מומלץ למיטיבי לכת – משפט שאימצתי אם אינני טועה ממורי שלנו !

גבר מבוגר מתחתן עם אישה צעירה ממנו ב-15 שנה, אז מה מיוחד בכך ולמה בחרתי דווקא לפצוח במשפט הזה בוודאי תשאלו, הרי יכולתי לומר גם הפוך: אישה צעירה נישאת לגבר שמבוגר ממנה ב- 15 שנה ? אין לי מושג... יתכן משום שהדגש בנובלה הזו הוא על הגבר – הוא זה שבחר בצעירה ראשון והוא זה שסחף אותה כשנכנע לתשוקותיו.

הוא- אדוארד- פרופסור מומחה בעל שם למחלות זיהומיות-וירולוג, בשנות הארבעים לחייו ורווק, מוצא את עצמו נלכד מרצון שטוף ערגה, בקסמי הנעורים - טובע בין הזרועות והרגליים הגמישות של מושא תשוקתו, נרעש מהישבן החצוף והעור המתוח ושוכח מהכול – לעיתים גם מהנגיפים שאותם הוא חוקר...

והיא – רות – בלונדית צעירה וטמפרמנטית בשנות העשרים לחייה. ועם הנתונים ההתחלתיים האלה אנחנו עולים על הרכבת ויחד איתם מתחילים את המסע.
ואין אחד שלא ימצא את עצמו, גם אם באופן תיאורטי, יורד או עולה על אחד הקרונות וממשיך איתם הלאה.

ווירינחה, הסופר הנפלא שכתב עבורנו את הנובלה הזו, סוחב אתו סיפור חיים לא פשוט, על נטישת אם כשהיה צעיר, והמון, אבל המון בדידות.
מה זה קשור? אפשר אולי יהיה להצליב אחרי גמר הקריאה, לבדוק מה היו המרכיבים שמהן הוא "צילחת" לנו את המנה הזו ובכלל ...

כבר ציינתי בעבר שבשלב הראשון אני מבררת כל פרט על הכותב. נחוץ לי לדעת מה היה "בית הגידול" שלו, המצע עליו צמח והשתלשלות החיים שלו. כי הכול קשור בהכול. לכל דמות שניבראת יש אבא ואימא...

אז נחזור לפרופסור ולזוגתו שבשנים הראשונות בכל הזדמנות, שניהם היו פורטים כמעט לכל דורש את סיפור היכרותם ועשו זאת כל עוד שזה המשיך לתדלק את התשוקה.
אבל, כולנו יודעים הרי, בעיקר הבוגרים ביננו, ש... תוחלת החיים של התשוקה – מוגבלת. תאריך התפוגה שלה די קצר – שנתיים שלוש, אולי, אבל אולי ארבע. זה הזמן שהגוף מפריש את האוקסיטוצין – הורמון האהבה/התשוקה- ואחר כך חוזר לייצור הרגיל שלו, לבסיס האם... ואז, כן, הו אז, מה קורה ? הזוגיות נידונה להערכה מחדש. מי שלקה בעיוורון גדול יותר, נאלץ לייצר תמוכות, או שמצליח לו או שלא, ומי שבכל זאת הצליח לראות מעבר לערפל שייצר "משקה האלים " הזה, ההתפכחות ממנה לא תתבע מחיר יקר והפערים יהיו ניתנים להתאמות ויאללה – הזוגיות יכולה להמשיך ולהיבנות.

אז אדוארד ורות והצאצא שהצטרף לתא המשפחתי המתהווה, מלמדים אותנו קצת על קושי, קצת על יחסים מן הסוג הזה, קצת על אשליות מתוקות שזמנן קצר, על ציפיות שלא תמיד מתגשמות, מאוואים שלא בהכרח ברי השגה, וגם על בגידה שמוסיפה שמן למדורה... בקיצור- על החלום ושיברו.

בכל שלב יכול היה הסופר לבחור כיוון כזה או אחר וזה היה מרגיש בסדר...(מילה נוראית אגב) כמו בסרט "דלתות מסתובבות" משנת 1998, עם גווינת' פלטרו, שיש בו כמה גורלות לדמות הראשית שמתפצלת לכמה עלילות מקבילות. אלא, שמה שמתחיל בתשוקה של גבר באמצע החיים (אולי בריחה מההזדקנות ...) ונסמך על זה בלבד, לא יכול להוביל כי אם לכיוון אחד.

יש המון בדידות בנובלה היפה הזו , והתמודדות עם ההזדקנות.

עוד ספרון של "כתר" מה"סדרה הקטנה".

כששאלו את וירינחה באחד מהראיונות אתו, אם הוא מאמין בקשר של גבר מבוגר עם צעירה כך הוא ענה : "לדעתי הזוג ברומן שלי אינו מתאים מההתחלה. הוא מבוגר יותר, עובדה שהוא מאוד מודע לה ובגלל גילה הצעיר ויופייה, הוא סובל מתהליך ההזדקנות שלו. היא כבר לא מהווה עבורו "פרס" אלא סיבה לסבלו. והיא נעשתה מבוגרת מגילה בגללו.

"מומלץ מאוד.

וכבר אודה לכל אחד ואחד מכם שפינה מזמנו לקרוא אותי .

אם כבר שיתפתי אתכם בעבר והמלצתי על "הסדרה הקטנה" של הוצאת "כתר", אז עכשיו אני משתפת וממליצה על סדרה נוספת, מופתית, שנקראת "חוצפנית". זו סדרה של ספרים חכמים ונושכים מבית "הכורסא", ו"תשע נשמות", מה שנקרא "הוצאת בוטיק", שמתמחה במצוינות ובספרים יוקרתיים מחממי -לב, בקיצור פנינים ספרותיות ייחודיות מכל העולם.

את "גבירה אבודה" כתבה וילה קאתר, אחת מחשובי הסופרים באמריקה בסוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים, זוכת פרס פוליצר, וכמה יפה היא כותבת על החיים באמריקה ועל האנשים שחיים בה.

166 עמודים שנקראים בשלוק אחד, על גבירה צעירה מלאת חן וקסם כובש– מריאן פורסטר- או גברת פורסטר, שגבר צעיר– ניל הרברט- מלווה את חייה מהצד בהתבוננות והתפעלות, היא מסמלת עבורו את העולם הגדול, את היופי, ואת העידון. והוא לא בדיוק מאהב אבל בהחלט מאוהב כמו כל האחרים שנפגשים איתה או חיים בסביבתה, וההתבוננות שלו בה יוצרת תחושה של היקסמות ("הרי את מקוסמת לי בסוד כל שירת האדם וזמרתו" טשרניחובסקי ) ואינטימיות על גבול האירוטי... אלו שנות התשעים של המאה ה-19 כבר ציינתי, והרבה מילים לא הכבירו על נושאים שבינו לבינה בתקופה הזו, אבל כמה תשוקה גלויה או סמויה הם הצליחו להנכיח בדרכים אחרות...

בעלה, קפטן פורסטר, הוא ג'נטלמן מהדור הישן, מה שנקרא הולד-סקול, איש יותר מחביב ועדין, המבוגר ממריאן ב-25 שנים, מחלוצי יישוב המערב של ארה"ב, איש של עקרונות ומאנשי החזון שהקימו את מסילות הרכבת מערבה, והיא, גבירתו האבודה,בעצם הגבירה של כולם, החיננית מלאת חדוות החיים והכובשת היא מושא להערצת כל מי שנפגש איתה – וגם אני נכבשתי – אוהו שאז עם תהפוכות התקופה כך גם מתנפצים החלומות של ניל, המלווה המתבונן, והנערצת מאבדת מחשיבותה...

נובלה מהודקת קטנה, מלאת צבע, טעם וחן כמו עוגיית מקארון צרפתית.

פשוט נפלא.

ארץ מובטחת הוא ממואר כובש ("זיכרונות"- בצרפתית) שכתב ברק אובמה כמו רבים ממנהיגי העולם, מיד אחרי עזיבתו את התפקיד.

על גבי 700 עמודים הוא פורש את מסעו הלא יאמן, צעד אחר צעד, שהחל בימיו כצעיר שעדיין חיפש זהות, עד לשנותיו כמנהיג העולם החופשי.

ואיזה ממואר יצא לו... ממואר יוצא דופן ומרתק, של הסתכלות פנימית ובחינה עצמית, ממש כמו שהובטח על ידי מיטב כותבי הביוגרפיות. והוא מרתק מכמה וכמה סיבות. ראשית הוא משופע בהרהורים אישיים ובהרבה ספקות, אכזבות ותהיות לגבי יכולותיו של נשיא, כל נשיא, ובעיקר בהכרה הבלתי נמנעת הנוגעת למגבלות הכוח, ואת הכול הוא מתבל בפרטים אינטימיים, שבקלות דוחקים הצידה את המעמד והתפקיד ומותירים את מי שסובב אותו מבית ומחוץ, וכן, גם בפוליטיקה - כשווה בין שווים (ובזה גדולתו אגב) וזה לא מובן מאליו בהקשר האחר, אם לא נשכח שכמה עשורים אחורה, לא ניתן היה להעלות על הדעת מצב שמנהיג "שחור" או חצי "שחור" יעמוד בראש הפירמידה.

אז זהו. זה קרה. תקרת הזכוכית נשברה בזכות קריאת תיגר של אדם יחיד, ובאמצעות אמונה והרבה נחישות.

אובמה, ברי, כפי שקראו לו במשפחה, מרבה לכתוב על ההיבט האישי שאותגר משמעותית, ועל "נטל ההוכחה" מול הציפיות הרבות של דור שלם שהוטל על כתפיו לתקווה ושנוי, ומדגיש את חלקה הלא מבוטל של אשת חיקו הוותיקה מישל, בתהליך ובמסעו הפוליטי. ( וכמה נעים וטוב לקרוא על מי שההצלחה לא השחיתה את ערכיו, ולא פגמה במסגרת המשפחה הגרעינית)

והוא גם מכניס אותנו לפרופורציות כשהוא מדגיש ומבהיר שאפילו למי שיושב בחדר הסגלגל ונתפש כאדם החזק ביותר בעולם, לא תמיד קל וכיף "ללכת לעבודה" ולהיאבק שוב ושוב עם הגבלות יכולת הפעולה- להיות מחושק מול כל החלטה וצעד בידי מערכת איזונים ובלמים של הרשות המחוקקת, - רשת סבוכה של אינטרסים מנוגדים לחלוטין ושל משחקי אגו, אינטרסים כלכליים, מניפולציות תקשורתיות וקהל אדיש. וההכרה בזה מתסכלת, ולא רק אותו ,ולנו נשאר להתנחם בסלוגן הבחירות מעורר ההשראה שלו " YES WE CAN " !!!!

מומלץ עד מאוד לקרוא אותו ולא משנה אם הוא נתפס כמי שהיה טוב או פחות טוב ליהודים. זהו מסמך אנושי די נדיר (כבר אמרתי ...) בעולם שהופך לקיצוני יותר, כוחני יותר, מסואב יותר פגום בערכיו, ונטול מעצורים .

מי שלא מכיר עדיין את "הסדרה הקטנה" של "כתר" – חייב את זה לעצמו. אלו פנינים אמתיות של פרוזה משובחת שנבחרו בקפידה והכן הן מצליחות להדהד צלילים ענוגים ומזוקקים שמרעידים את הנפש, וכזה הוא גם "הקיץ האחרון בעיר".

במקרה התגלגל לידיה של נטליה גינסבורג כתב היד של קליגריץ, לאחר שנדחה על ידי ההוצאה לפני כ-50 שנה – ובזכות עידודה זכה הסופר בפרס "כתב היד שלא פורסם" כשהגיש אותו בשנית והשאר הוא היסטוריה.לפני מספר שנים תורגם לעברית, ואותנו הוא זיכה בכתיבה צלולה של כותב בעל יכולות תיאוריות מרשימות ביצירת דימויים חיים ממש של מקומות, של אווירה ואקלים, ושל ריחות ומראות גם אם הם חפים מכל רגש וכמו שאני תמיד מציינת – בלי כל טיפת שומן מיותרת- הם כובשים , חדים כתער ומרגשים – ובזה כוחם.

גבר צעיר, בן 30, עוזב את מילנו האפרורית בשנות החמישים, למען החיים ברומא התוססת, בניסיון להציל את נפשו משיגרה שוחקת אבל בעצם דן את עצמו לחיים נטולי מעורבות, שאינם מבקשים הרבה מלבד אוכל ותשלום חשבונות, והסתפקות "בשאריות של אחרים"... והוא מתמכר לכך .

מעניין שכל פרק שקראתי בלילה,(מתוך 229 העמודים) חזרתי אליו שוב וקראתי בו לאור יום וזו הייתה חוויה בפני עצמה, כאילו נגלו בפני גוונים חדשים ובהתאם לכך גם יצאתי נשכרת בשלל מפתיע של תחושות...

כתוב נפלא כבר אמרתי ? כן, ובזה כוחו !

מי שנאמן וקורא אותי – אני מודה לו מראש. ימים לא פשוטים עוברים עלינו ובשל כך גם הרגלי הכתיבה שלי השתנו ...

שלום חברים ,
רגע לפני חג הפסח והמצות, ולפני ההתקפה באיראן, אם תהיה או לא, ובין עיסקאות החטופים שעדיין לא מתממשות, ושלל אירועי המלחמה בחצי השנה האחרונה שהכבידו ושברו את ליבנו, הרשו לעצמכם להתענג על אחת הנובלות הקצרות והמשובחות של שטפן צוויג. לטעמי היפה מכולן, אם יש מושג כזה...

ממתק אמיתי, שבקלות אפשר למסגר בו כל משפט ומילה. ובכלל עשו חסד עם עצמכם ואמצו בחום את הוצאת "תשע נשמות" שמצטיינת בבחירה מדויקת של מיטב הכותבים, ומיטב המתרגמים. והיות שמדובר על נובלות קצרות, מתאפשר לקחת כל כותר בתיק קטן ולקרוא בו בכל הזדמנות...

כמי שידוע בכתיבתו כבוחן כליות ולב, וככותב שמדייק כתער ובעל יכולות מרשימות לפרוש את האדם ואת רגשותיו באיכויות של סורק תהודה מגנטי(מבלי להזריק חומר ניגוד), גם כאן בנובלה שהתפרסמה לראשונה ב-1987 צוויג מפליא להנגיש עבורנו סיפור על אהבה שהוחמצה ועל נסיבות הגורל שגרמו לאותה החמצה ועל הניסיון אולי לכפר עליה.

הוא - היה צעיר מאוד ורווק והיא - מבוגרת ממנו ונשואה-זוגתו של הבוס. והם מתאהבים. עד כאן נשמע די בנאלי. אהבה לא ריאלית אבל מלאת תשוקה כיאה לרומן שיש בו קשיי מימוש. הקשר נקטע ולאחר 9 שנים הם שוב נפגשים והפעם המפגש הוא בין שני אנשים כבר לגמרי שונים . הוא- כבר לא עני מרוד ורווק, והיא- כבר לא נשואה. האם אפשר לתקן ולשקם ולחדש את התשוקה ?

וכאן אני עוצרת .

יופי של נובלה נוקבת ומדויקת, ומעוררת מחשבה ובעיקר חודרת ללב ואפשר לומר גם מכמירה.

אז שיהיה לכולנו אביב מלא תקווה ותודה מאוד רבה מראש לכל מי שקורא אותי .