בשעה טובה סיימתי את המסע שלי לצד הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד.
שישה כרכים - "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות", "לרקוד בחשכה", "גשם חייב לרדת"
ו"הסוף" - סך של 3,500 עמודים שבהם הוא פורש את חייו עד דק, ומאבד את עצמו לדעת בכתיבה
ריאליסטית אינטואיטיבית שכמעט ולא נראתה כמוה, ושעליה נאמר : שכל מי שקורא אותו, ייתכן
שייצא בסיום הקריאה אדם אחר...נו אז אם כך יש לי סיכוי חשבתי, שאלמד והוסיף עוד דבר אחד או
שניים למרחבי הידע וההבנה או לכלל החוויות שכבר צברתי ולו מפאת גילי- על עצמי, על החברה
מסביבי וזו שחיה בשדות השלג הרחוקים והקרים, על מערכות יחסים בתוך ומחוצה למשפחה, על
עכבות ועל התנהלות אנושית בכללה, כמו שנאמר : "אם מעט, ואוסיפה לך כהנה וכהנה"...
וזו הייתה בהחלט יציאה למסע, וכך התייחסתי אליה.
פיניתי זמן – לא האצתי- כרך אחד בלבד לחודש, ובחרתי את העונה המתאימה - שלהי הקיץ -
תחילת הסתיו שהכול מתחיל להתכנס – החוץ והפנים, והאור כמו הטבע מתחילים להאפיר בהדרגה
ולחבוק את הצלילים המתאימים, את האוושות והנקישות של הרוח והגשם , וליצור למעננו את
המיית החורף המוכרת, כי מראש ידעתי שלזה אזדקק. לרעשי הרקע המתאימים. זו התפאורה
שתהלום את הצטרפותי כחלק מתאי המוח של קנאוסגורד וכך אוכל לצלול בלי שנורקל ומשקפי צלילה
כי הרי הובטח לנו שאת הראות המקרוסקופית הוא כבר עושה למעננו.
אז מה הוא סוד ההצלחה של הפרויקט המונומנטלי שכתב ושמוגש לנו כדיבוב ישיר של התודעה ?
התשובה לכך יכולה להינתן רק על ידיכם, והיא עשויה להיות מאוד מגוונת...
ג'פרי יוג'נידיס, סופר אמריקני נחשב, ממשיך לעמוד על דעתו ש" קנאוסגורד שבר את "מחסום הקול"
של הרומן האוטוביוגרפי..." ומישהוא אחר כתב - שלקרוא אותו, כמו גם לכתוב אותו,
זה "FOLIE A DEUX"- שיגעון בשניים... אבל אני נצמדת לטענה שאנחנו לא קוראים אותו –
אנחנו פשוט חיים אותו. יוצאים מחיינו, ונכנסים לתוך תבנית נוף חייו. וזה מזכיר לי את השיר של
טשרניחובסקי : "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, רק מה
שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות"...
ונשאלת השאלה האם כדאי היה עבורו לפרוש כך את חייו ולכפות על כל הקרובים לו (שמוזכרים
אגב בשמותיהם האמיתיים ) שותפות במופע ההיפר ריאליסטי שלו ? ( עם רובם הוא הסתכסך
וחלקם נתקו עמו קשר) . על כך הוא עונה וגם מודה שכל החתירה הזו לאמת ועם כל
הקורבנות בדרך, הוא לא היה קרוב אפילו לומר מה בדיוק הוא חושב ולתאר מה באמת ראה –
הניסיון המעבדתי הזה שלו נכשל. כי אין דבר כזה כתיבה אוטוביוגרפית שכולה אמת ואין דבר כזה
כתיבה בדיונית שאין בה אמת אוטוביוגרפית. בשתי הצורות מתקיימות גם אמת וגם המצאה. אבל
הניסיון להגיע לחקר האמת תובע מהסופר רמה מפעימה של נכונות לחשיפה עצמית ורמה גבוהה
של נכונות לחשוף גם את הקרובים לו ביותר, וזה אומר להיות גם חסר התחשבות, וכאן בא לידי
ביטוי היושר הקיצוני שלו לעצמו ואם יש מי שמבקר אותו על כך, ( וישנם הרבה כאלה) - על
האטימות הבוטה שלו בהקשר הזה- זה משום שהכתיבה נעשתה חשובה לו יותר וקידשה את כל מה
שיצא תחת ידו.
אז כתבתי לכם יותר "על" באופן כללי, כי לכתוב "את" ההתבוננות של קנאוסגורד על חייו ועל כלל
השותפים שלו, תידרשו לקרוא בעצמכם. כי הסיפור האוטוביוגרפי של קנאוסגורד הוא בעצם
אוניברסלי. סיפור על מאבק. מאבק קטן כגדול, שרובנו חווים בחיינו , לגבי גבריות במקרה שלו,
אבהות ויחסי אבות ובנים, ותפיסת "האני" ביחס אליהן ובנפרד, ועל הרגעים היומיומיים והסתמיים,
הקטנים והגדולים שמסתברים כדומים אצל כולנו אפיזודות שמתוארות בדקדקניות חפה מכל רחמים,
אלא שכל אחד מהקוראים ינסח מתוכם משמעות אחרת, מהזווית שהוא "תופס" ומתרגם את
המציאות של חייו...
ואסיים עם ציטוט של אבות ישורון :
"מולדת החיים היא הילדות וזיכרונות הם בית. כל כתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות, בין הכותב
לבין העבר שלו, ובין העתיד שבו – שהוא גם העבר וגם ההווה שבו. המשורר והסופר עומדים מטעם
עצמם והם הכול : גם השופט, גם בית הדין, גם האשמה, גם פסק הדין, ואין מי שיישא בעונש ..."
נחשב לפרויקט הספרותי הכי שאפתני ומעורר המחלוקת של המילניום .
מומלץ למיטיבי לכת – משפט שאימצתי אם אינני טועה ממורי שלנו !
