אהבה נכזבת - או לא ממומשת - היא נושא שמליוני ספרים וסיפורים עוסקים בה. זה נושא שכמעט כל אחד יכול להזדהות אתו, נושא שנוגע בדחייה, נטישה וחוסר אונים של היחיד לשנות משהו מהותי ברגש שמישהו אחר מרגיש כלפיו. זה גם הנושא של הספר הזה. קיגן היא סופרת אירית, שנולדה באירלנד הכפרית וכותבת על דמויות, אירועים ומיתולוגיה שהיא מכירה היטב: חקלאים, משפחות מרובות ילדים ומעוטות אהבה, אמונות טפלות ששורשיהן נטועים לפני היות הנצרות, המשולבות היום טוב טוב באמונה דתית.
ילדה שמועברת "למשמרת" עד שאמה תלד ממשפחתה הענייה, מרובת הפיות להאכיל, ללא קשרים רגשיים ואהבה, לבני משפחה חשוכי ילדים שרק מחפשים מוצא לאהבה שהם יכולים להעניק. הילדה הקטנה הפורחת לאורם של רגשות שלא הכירה, מתקשה להתמודד עם הרגשת "הבגידה" שלה בבני משפחתה האמיתיים, המזניחים, ועם הרצון העז שלה להשתייך לאלה שהיא לא יכולה לקרוא להם "אמא" ו"אבא".
הסיפורים עוסקים בניתוץ האהבה שמרגיש ילד למשפחתו, ניתוץ האמון והאמונה של ילדה למייצג האמונה הדתית ומועל באמונה, ברגשות עמוקים המתועלים להתנהגויות מוזרות ועקרות - כי אין מוצא שיהיה מקובל על הכלל לאותם רגשות.
הסיפורים הזכירו לי את סיפוריה של אליס מונרו. הם עוסקים בשיכבה חברתית דומה, זו בקנדה, זו באירלנד. אבל את סיפוריה של קיגן אהבתי יותר: בניגוד למונרו היובשנית וחסרת ההומור, קיגן יודעת לצקת רגשות בסיפורה, ונראה שהיא מרחפת מעל דמויותיה עם נימה של אירוניה סלחנית, למרות שהסיפורים, לפעמים, מחרידים למדי.
גם פה יש "אחרית דבר" מאת עודד וולקנשטיין. מבחינתי - קטע מיותר, נפוח ומעצבן. חבל לקלקל את הרושם הטוב של הספר עם התוספת הזו.
אז מה אני אומרת? ראשית תודה לקיסרית הילדותית על ההמלצה - הספר גרם לי הנאה, אם כי הוא עלול לקלקל לחובבי אירלנד את הדעה הטובה עליה. מתברר שיש בה לא רק אירים חביבים ומכניסי אורחים, חובבי שתייה ושירה...

















