במאה ה-19 הוקם באירלנד מוסד ששם לו למטרה להחזיר לדרך הישר "נשים תועות". נשים תועות זו הגדרה מכובסת לנשים שעסקו בזנות, לנשים שהרו מחוץ לנישואין ולנשים אשר אורח חייהן המתירני לא נראה לאנשים אחרים. מוסד זה נקרא בית המחסה מגדלנה על שם הצדיקה מרים המגדלית. בחלוף השנים גדל מאוד בית המחסה מגדלנה והפך לרשת של מוסדות כאלו. הנשים שהגיעו לשם הועסקו בעקר בכביסה אך בחלוף השנים לבשו מוסדות אלו יותר אופי של כלא

לאחר שקראתי לפני מספר חודשים את "דברים קטנים כאלה" של <mark>קלייר קיגן</mark>, היה לי ברור שאקרא עוד מכתביה והנה הזדמן לי לקרוא את "ללכת בשדות הכחולים" שהוא הראשון מבין ספריה שתורגם לעברית.

ק.ק כותבת על אהבה נכזבת, על תחושות של ניכור ובדידות וכדי להדגיש את הענין שתחושות אלו הן מנת חלקם של רבים, גיבורי סיפוריה בספר זה הם פעם גבר, פעם אישה ואף ילדה אשר לקראת לידה של האם, נשלחת מביתה לשהות אצל זוג קרובים של הו

פעמים נוף, דמויות וטבע מתחברים יחדיו לרקמה אחת (זהו הדימוי היחיד שמצאתי לסוג כתיבתה המיוחד של <mark>קלייר קיגן</mark>). פעמים אלו הולכות ומתמעטות, הולכות ונהיות לנדירות יותר, עוד יותר נדיר כאשר עם אותה רקמה עדינה יש טכניקה מקסימה ורעיונות נפלאים אז כאשר נתקלתי בספרה של <mark>קלייר קיגן</mark> מיד הבנתי כי זה חוויה יחודית במיוחד. כבר מזמן לא יצא לי לפגוש בסופר מודרני אשר ניחן בכתיבה עדינה ופשוטה. אינני מתכוונת לומר שאין סופ

קורה לי לפעמים בעבודה שאני לומדת לעשות משהו חדש שהוא סבבה, ואז אני מתחילה להשתמש בזה בלי הכרה, לא חשוב אם באמת צריך, עד שאני שמה לב להיי הזה וקצת עוצרת. 

יכול להיות ש<mark>קיגן</mark> קצת היתה ככה, כלומר קלטה שהיא ממש יודעת לעשות את זה, להיות תכליתית, לייצר מתח בשתיים וחצי פסקאות, לסדר את המילים כך שיש בהן הרבה יותר כוח ודרמה ממה שנדמה שיכול להיות בהן, כי היא הבינה גם את כוחם של הרווחים, הפסיקים, והנקודות,

אהבה נכזבת - או לא ממומשת - היא נושא שמליוני ספרים וסיפורים עוסקים בה. זה נושא שכמעט כל אחד יכול להזדהות אתו, נושא שנוגע בדחייה, נטישה וחוסר אונים של היחיד לשנות משהו מהותי ברגש שמישהו אחר מרגיש כלפיו. זה גם הנושא של הספר הזה. <mark>קיגן</mark> היא סופרת אירית, שנולדה באירלנד הכפרית וכותבת על דמויות, אירועים ומיתולוגיה שהיא מכירה היטב: חקלאים, משפחות מרובות ילדים ומעוטות אהבה, אמונות טפלות ששורשיהן נטועים לפני

אי אפשר לבוא עם ציפיות נמוכות לספר שעל כריכתו האחורית מובאים סופרלטיבים כל כך גדולים שנכתבו על הסופרת ויצירותיה. מצד שני, אם היא כזאת גדולה וכותבת באנגלית (כלומר, לא באיזו שפה אקזוטית ממדינה נידחת שלא ידועה לקורא הישראלי), אז עולה השאלה - למה לא תורגמה לפני 2015 וגם אז זה קרה בהוצאה חדשה וצנועה?

התשובות מתבהרות לאחר הקריאה בספר הקטן הזה, שמכיל נובלה אחת ("האור השלישי") ושלושה סיפורים קצרים. כו

הסיפורים של <mark>קיגן</mark> החזירו אותי לספריו של פרק מק'קורט ובמיוחד ל"אפר של אנג'לה". נוכח הדיון הער בסימניה סביב ספרו של נוח הררי והקדמה האנושית תהיתי עד כמה אכן האנושות התקדמה באותה פיסת אדמה קטנה ששמה אירלנד – ליתר דיוק מערב אירלנד - באותו חצי יובל שחלף בין אירועי הרעב הגדול של שנות ה-30' לאירועי המשבר הכלכלי הגדול של שנות ה-80' – התשובה היא שלא הרבה, אם בכלל.

אסופת הסיפורים, ארבעה במספר, של <mark>קיגן</mark>

גם הלב שלכם מתרחב כשאתם שומעים את "ענבלים במרעה ושריקות, בשדה הזהב עד ערב"? הסיפורים של <mark>קיגן</mark> מעוררים תחושה דומה לשיר של אלתרמן - התפעמות מלווה בנשימות עמוקות, כדי להכניס לגוף כמה שיותר מהיופי הזה. הגיבורות של <mark>קיגן</mark> - כמו אירלנד כולה - הולכות בשדה של קוצים, נופלות ונכשלות שוב ושוב; אבל לפעמים יש שם ורד אחד בודד, או שלולית שבה משתקפים השמים, והכתיבה של <mark>קיגן</mark> אוחזת לך את הלב חזק חזק ואתה רק רוצה שתמשיך

נובלה ושלושה סיפורים ספוגי מיסטיקה אירית המציגים מגוון רחב של דמויות איריות כפריות.
זהו ספר אירי מובהק, על נשים (צעירה ומבוגרת) הכועסות על גברים שנמצאים ונוכחים או לא בחייהן, על גברים קודרים שלא יודעים מה קרה למה שהם קיוו לו, ועל ילדים הרואים את כל הנעשה בבתיהם וחלקם בוחרים לברוח ולשנות את עולמם וגורלם.
ההגדרות בספר הן כפריות, הסיפורים הם בחלקם עכשוויים ובחלקם משולבים סיפורים עממיים.

ב”אור הש