יש סיפורי חיילים, שנכתבו לכאורה, בהומור, על נושאים רציניים: בשליפה אפשר להיזכר ב 'החייל האמיץ שווייק' של האשק, על חייל לא כל כך חכם, האומר בטפשותו די הרבה אמיתות שחכמים ממנו עדיין לא הבינו - על חיילוּת, על מלחמות ועל חוכמת(?) הקצינים... וב'חיילים שלושה' של קיפלינג, המלא סיפורי חיילוּת מצחיקים ביותר, שהחפ"שים גיבוריו מלאי תובנות על חיי החייל ומטרותיו בחיים. הספר הזה מצטרף, כך נראה, לאותו ז'אנר: המספר עלום השם מספר בו על חבורת צעירים פריזאים בתחילת שנות ה שישים (כנראה) המנסים לעזור לחייל - חבר של חבר שלהם - להשתחרר מהסכנה להישלח לאלג'יריה המדממת, לפחות עד שיגיע השלום.
הסיפור מצחיק ביותר - השפה הנעה בין שגיאות בוטות לבין "שפה גבוהה" היא כלי פארודי בידי פרק, מהלך העניינים אינו מותיר ספק שמדובר בצרפתים - כשיש לחץ זמן ומחליטים לצאת לפעולה, יש סדר עניינים - ראשית אוכלים ארוחה טעימה ושותים יינות מתאימים, ואז פונים למשימה, שכאשר היא לא מצליחה - אין דבר, הגיעה שעת הארוחה הבאה... הסיפור למרות ההומור הרב הוא אנטי מלחמתי ברצינות, ומבטא רצון כל כך הגיוני לעזור לצעיר אחד להישאר עם "הנערה שנכנסה לו לדם" במקום לנסוע לארץ אחרת, להרוג שם ולההרג שם.
אלג'יריה, שנכבשה ע"י צרפת במאה ה - 19 החלה במלחמה על עצמאותה ב1954. זו היתה מלחמה מלוכלכת ביותר, בה הצדדים נקטו אמצעים ברוטליים, כמו טרור נגד אזרחים, עינויים, הריסת תשתיות ויישובים והפיכת מליוני מקומיים לפליטים, 400.000 הרוגים. כשהמלחמה איימה להרוס את צרפת ופגעה קשות ביציבותה הפוליטית, הצרפתים נגררו בלית ברירה למתן עצמאות לאלג'יריה ונסיגה ממנה. מליון וחצי מתיישבים ארופיים (Pied noir ) עזבו אותה והשאירו מדינה עם תשתיות הרוסות שעד היום לא שוקמו במלואן.
הביקורת של סוריקטה היא שהפנתה את תשומת לבי לספר הזה (תודה רבה!) שנהניתי ממנו הנאה מלאה, וחבל שהצרפתית שלי אינה מאפשרת לי לקרוא אותו בשפת המקור - במקרה הזה, נראה לי, זה היה מוסיף רבות להנאתי. פרק - שנחשב לאחד הסופרים הנחשבים של צרפת במאה העשרים יודע משהו - באופן אישי - על המחיר שמשלמים אזרחים "לא מעורבים" עבור מלחמה. הסיפור המצחיק היה גם עצוב מאד בעיני. כנראה שבימים אלה הייתי צריכה לקרוא איזה ספר מתח או קומדיה אמריקאית...


















