יש סיפורי חיילים, שנכתבו לכאורה, בהומור, על נושאים רציניים: בשליפה אפשר להיזכר ב 'החייל האמיץ שווייק' של האשק, על חייל לא כל כך חכם, האומר בטפשותו די הרבה אמיתות שחכמים ממנו עדיין לא הבינו - על חיילוּת, על מלחמות ועל חוכמת(?) הקצינים... וב'חיילים שלושה' של קיפלינג, המלא סיפורי חיילוּת מצחיקים ביותר, שהחפ"שים גיבוריו מלאי תובנות על חיי החייל ומטרותיו בחיים. הספר הזה מצטרף, כך נראה, לאותו ז'אנר: המספר עלום השם מספר בו על חבורת צעירים פריזאים בתחילת שנות ה שישים (כנראה) המנסים לעזור לחייל - חבר של חבר שלהם - להשתחרר מהסכנה להישלח לאלג'יריה המדממת, לפחות עד שיגיע השלום.

הסיפור מצחיק ביותר - השפה הנעה בין שגיאות בוטות לבין "שפה גבוהה" היא כלי פארודי בידי פרק, מהלך העניינים אינו מותיר ספק שמדובר בצרפתים - כשיש לחץ זמן ומחליטים לצאת לפעולה, יש סדר עניינים - ראשית אוכלים ארוחה טעימה ושותים יינות מתאימים, ואז פונים למשימה, שכאשר היא לא מצליחה - אין דבר, הגיעה שעת הארוחה הבאה... הסיפור למרות ההומור הרב הוא אנטי מלחמתי ברצינות, ומבטא רצון כל כך הגיוני לעזור לצעיר אחד להישאר עם "הנערה שנכנסה לו לדם" במקום לנסוע לארץ אחרת, להרוג שם ולההרג שם.

אלג'יריה, שנכבשה ע"י צרפת במאה ה - 19 החלה במלחמה על עצמאותה ב1954. זו היתה מלחמה מלוכלכת ביותר, בה הצדדים נקטו אמצעים ברוטליים, כמו טרור נגד אזרחים, עינויים, הריסת תשתיות ויישובים והפיכת מליוני מקומיים לפליטים, 400.000 הרוגים. כשהמלחמה איימה להרוס את צרפת ופגעה קשות ביציבותה הפוליטית, הצרפתים נגררו בלית ברירה למתן עצמאות לאלג'יריה ונסיגה ממנה. מליון וחצי מתיישבים ארופיים (Pied noir ) עזבו אותה והשאירו מדינה עם תשתיות הרוסות שעד היום לא שוקמו במלואן.

הביקורת של סוריקטה היא שהפנתה את תשומת לבי לספר הזה (תודה רבה!) שנהניתי ממנו הנאה מלאה, וחבל שהצרפתית שלי אינה מאפשרת לי לקרוא אותו בשפת המקור - במקרה הזה, נראה לי, זה היה מוסיף רבות להנאתי. פרק - שנחשב לאחד הסופרים הנחשבים של צרפת במאה העשרים יודע משהו - באופן אישי - על המחיר שמשלמים אזרחים "לא מעורבים" עבור מלחמה. הסיפור המצחיק היה גם עצוב מאד בעיני. כנראה שבימים אלה הייתי צריכה לקרוא איזה ספר מתח או קומדיה אמריקאית...

היה אחד, קראו אותו פרש או פרק או משהו, ז'ורז' אותו המשהו, והוא, מה אני אגיד לכם, לכתוב הוא כן ידע. אולי לא לצייר ואולי גם לכתוב וגם לצייר הוא ידע, את זה אני לא יכולה להגיד לכם כי את זה אפילו אני לא יודעת, אבל מה שבטוח זה שלכתוב הוא ידע.

ולא רק שהוא ידע, הוא אפילו עשה את זה. והוא לא סתם עשה את זה, כי בכל פעם שהוא עשה את זה הוא עשה את זה אחרת. כלומר, בכל פעם שהוא כתב הוא לא רק כתב, הוא המציא את הכתיבה.

ואיזה המצאות היו לו.

אז פעם אחת אותו אחד, ז'ורז', ז'ורז' פרק קראו לו, אם הספקתם לשכוח, התיישב לכתוב סיפור מצחיק. אבל לא סתם סיפור מצחיק. סיפור כזה שכל מי שיקרא אותו יתחיל לצחוק. הוא יצחק כבר מההתחלה. ואפילו אם הנושא של הסיפור לא יהיה מצחיק, נגיד שהוא יהיה רציני אפילו, נגיד אנטי מלחמתי אפילו, ואנטי ממסדי אפילו, נגיד שהוא יהיה על איזה אחד שלא רוצה ללכת למלחמה, אחד שמבקש מהחברים שלו, שהם לא ממש החברים שלו, שיעזרו לו להישאר בצרפת ליד החברה שלו, שהיא דווקא כן החברה שלו, במקום לנסוע נאמר לאלג'יריה עם כל שאר הצבא, אפילו אז, הוא יעשה את זה ככה שכל מי שיקרא את זה יצחק. אולי ברצינות, כי הוא בטח יבין שיש פה משהו שמישהו רוצה להגיד, אבל יצחק.

וככה הוא עשה.

ואם הייתם שואלים אותי, הייתי אומרת לכם שהוא הצליח.

אתה יושב עם חבר (או מדבר איתו בטלפון), והוא מספר לך סיפור קטן ושטותי ודי חסר פואנטה. הוא מדבר שעה, שעה וחצי, עם הפסקות, ומספר לך על הפעם ההיא שהוא וחברים שלו ניסו לעזור לחבר של חבר שהיה חייל ורצה להשתמט מהמלחמה כי הוא התאהב באיזה אחת שנכנסה לו לדם. הוא סוטה מהנושא לפעמים ולפעמים גם חוזר על עצמו, וכולו קלילות ובדיחות הדעת. ואז הוא הולך (או שאתם מנתקים אחרי שהשיחה נגמרת) ואתה עדיין קצת מחייך כשהסיפור מתחיל לשקוע. או אז עובר אצלך בראש מעין צל, איזה זן נדיר של WTF, אבל אתה ממהר לגרש אותו ועובר אל הספר הבא. אבל אתה יודע שתחזור אליו, כי 'איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?' הוא הבדיחה השחורה הכי עצובה שקראת.

ספר אנטי-מלחמתי מצחיק וממזרי, על רקע מלחמת אלג'יריה, המספר על חבורה תימהונית שמנסה ללא הצלחה, למנוע את הצבתו של חייל אלמוני בחזית האלג'ירית - חייל שאפילו המספר אינו זוכר את שמו, ובכך מחאתו.

ז'ורז' פרק ממציא כאן סגנון ספרותי חדש, שייחודי רק לו. אין למעשה קשר בין מה שנהוג לכנות ספרות לבין הספר הזה, שמבטל בהנאה ובהרבה הומור כל מה שמובן מאליו בכל ספר אחר. אהבתי מאד.