"בין השניה לשלישית"
שם חידתי לספר שיש בו הרבה חידות. ספר שהוא יפה להפליא (עטיפת השנה, לדעתי) מבפנים ומבחוץ ויופיו בייחודו ובעולם יוצא הדופן שהוא יוצר. העולם של גיא עד הוא כאן ואף לא כאן, כמו באל הביתי, הוא מוכר וגם לא, ידוע אבל מרוחק, כמו המציאות שלנו שנדמה שביצעה תזוזה של כמה מעלות מן האפשרי. את העולם האניגמטי והממשי לחלוטין הזה מאכלסות מעט דמויות. אלפא, אושר ובהמשך גם נתן, כשלכול אחת מוקדש פרק משלה. אלפא הגיבורה, פוגשת בסוף הפרק שלה את אושר, הגיבור וביחד הם יוצרים חיבור אוהב, זוגיות ומשפחה. שני הגיבורים שלנו, שהם אנטי גיבוריים למדי, ארציים לגמרי, למרות הפנטזיה, וחושניים לחלוטין, למרות האניגמה, מושכים את הקוראת לתוך עולמם. והעולם שלהם בודד למדי, זוהי בדידות מוכרת היטב, בין אם של אובדן אב במקרה של אלפא שגודלה בבדידות מזהירה ע"י אימה הדומיננטית ובעלת החלומות. או בין אם של חריגות פיזית, כמו במקרה של אושר, ילד חריג בתוך משפחה תוססת, חומרנית וקונבנציונלית. אך בדידות זו, של הקיום האנושי, מתוארת ומובנית בצורה בלתי מוכרת, שיחד עם זאת מעוררת הזדהות.
כפי שניתן להבין, כול הניגודים האלו לא היו עובדים, ועובדים היטב, אילולא הכישרון של גיא עד. עד היא סופרת ותיקה, שכמו גיבוריה תמיד נמצאת באיזושהי שוליות מסוימת. היא מעולם לא פרצה לקדמת הבמה של הספרות העברית למרות שכתבה לא מעט ספרים (תשעה רומנים, מתוכם שני ספרי נוער וביוגרפיה מדהימה לנוער על שולמית אלוני שגם עליה פרסמתי כאן סקירה) למרות שספרה הלפני האחרון "ויקי ויקטוריה" נכנס לרשימה הקצרה לפרס ספיר והרומן "הבארשבעים" נכנס לרשימה הארוכה. כול אחד מספריה שונה מקודמו, אין להם סגנון מובחן וברור או תמה חוזרת. הייחוד שלהם הוא באחרותם וברגישות הרבה בה נכתבו, רגישות לאחר, לסביבה ולשפה.
ברומן הנוכחי, מעבר לדמויות הגיבורים ולסוריאליזם העדין השורה על הכול גיא מרבה ללהטט ולמתוח את גבולות השפה העברית. היצירתיות האינסופית הזו בשימוש בשפה, היא אחד המאפיינים הבולטים בכתיבה שלה שפה היא לוקחת לקצה ומעבר לו. אני אהבתי את זה מאוד.
כפי שהבנתם, זהו סיפור של שפה ודמויות. סיפור מעשייה אפלה שיאיר את ימיכם, כפי שספרות טובה אמורה לעשות.










