אני לא מבינה לגמרי איך ספר על נושא שבאופן כללי לא מעניין אותי ריתק אותי כל כך. הכתיבה הטובה היא חלק מההסבר, ודרכו הסלולה היטב של הסיפור גם היא חלק מההסבר. אבל יש, כנראה, עוד סיבות, שלא עמדתי עליהן עד הסוף.
אני יודעת שמזונות מהונדסים הם בעיה. אני יודעת שכאשר אנשים מנסים לשפר את הטבע, הם ישיגו השגים ותהילה לטווח קצר ובטווח הארוך ישקיעו מאמצים - שלא ישאו פרי - להחזיר את השד ששיחררו לבקבוק. אבל האמת היא, שכשמתחילים לדון ביתרונות היחסיים של הטפיוקה על הטופו, ולהטיף על "אכילה נכונה" אני משתעממת. ויוצאת לי לטייל במחשבה ומשאירה רק פה הפולט "אהממ, אהממ" כדי שלא יחשדו שבעצם אינני שם.
אפילו את החלקים המטיפניים בספר הזה - ויש בו די הרבה מאלה - קראתי בלי התנגדות. אוזקי מכניסה לסיפורה מכל טוב: יומי היא בת לחוואים מאידהו, שהוריה שמרנים לעילא המצליחים לגרום לה לברוח מהבית בגיל 14, ללדת שלושה ילדים (בשלושה צבעים) לשלושה אבות שונים, לחזור עשרים וחמש שנים מאוחר יותר, עדיין בת 14 מתמרדת בגוף של בת 39...קבוצת אנרכיסטים שואפי טוב המנסה להחזיר את העולם לערכים החיוביים ההם, וחיים חיי היפים בקומונה(!) במאה העשרים ואחת. הוא עוסק גם בקדושת החיים, לידת ילדים, בהורות וכיבוד אב ואם. בקדושת גידול צמחים (כן, כן!) בזכות למות בכבוד, וגם באהבה ומשיכה וההבדל שבינהן.
הספר עניין אותי, כבר אמרתי. הכתיבה של אוזקי נקייה, חפה מהצטעצעות, הסיפור מעניין, הדילמות שהיא מעלה הן דילמות אמיתיות, שכולנו מתמודדים איתן מפעם לפעם. הספר אולי עמוס קצת בדמויות ובנושאים שאי אפשר לפתח ולתת תשומת לב ראויה לכולם, וחלק מהם מדדים אחרי האחרים ולא מצליחים לקבל מספיק תשומת לב, אבל למדתי משהו על אידהו - מליון וחצי תושבים על שטח מדהים ביופיו הכולל יערות, הרים, מערות, ונהרות, מדינה חקלאית שתפוח אדמה מופיע בלוחיות הרשוי של מכוניותיה(!) ודרכה על אמריקה הלא מוכרת לנו - חקלאית, שמרנית, הומוגנית ובעד ערכי המשפחה הכפרית, שאם לא יושגו בדרכי נועם, יושגו בעזרת רובה וחומר נפץ.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
