אדם בעשור השביעי לחייו יושב באוטובוס ומנהל שיחה ערה עם החלון שלימינו. הוא רחוק מדי ממני כך שאני לא מצליח לשמוע את תוכן השיחה, אבל ניכר שלפנינו אדם שמקיים דיאלוג ולא מונולוג פנימי בקול רם. יש הבעות פנים משתנות, מחוות גוף, הפסקות, מילים שנהגות בשלמותן- לא במלמול מהיר והססני. יש אפילו הקשבה לצד השני ורגש.

התנדבתי פעם בבית ספר לחינוך מיוחד, בו למדו ילדים במיקומים שונים על הקשת האוטיסטית ועם הפרעות נפשיות שונות. אני זוכר במיוחד נער כבן 17 עם סכיזופרניה. תמיד הוא הביט למעלה אל התקרה ואני יכול רק לנחש מה הוא ראה שם. הוא הרגיש שיצורי התקרה מדברים אליו. בדרך כלל הדברים היו נעימים, כי הוא חייך או מחא כפיים או פשוט נראה נינוח, ולפעמים הוא שמע מהם דברים פחות טובים כי פניו זעפו. הוא גם דיבר אליהם אבל לא במילים אלא בקולות שקצת מזכירים ציפורים או דמויות שלא מדברות בשפת אדם בתכניות לילדים בגיל הרך. הוא היה בכזה טראנס, שהתפלאתי שהוא בכלל הגיב לשם שלו כשהמורות פנו אליו.

מעניין מה קרה שם, במעגלים החשמליים במוחו של נוסע האוטובוס, שגרם לו לדבר כך עם חלון ללא שום ציות לכללי החברה. אולי הוא מדבר עם חבר שנפל בקרב, אולי עם בן שנקטף בטרם עת, אולי עם חוצן שלומד על כדור הארץ ואולי הוא פשוט חושב שהחלון עונה לו. יותר מכל נדמה לי שהוא מדבר עם אשתו. אולי היא נפטרה לאחרונה והוא לא יכול בלי השיחות שלהם. אולי היא נפרדה ממנו בדיוק בגלל שהוא לא דיבר איתה מספיק, הנפש שלו נכנסה למהמורה ועכשיו הוא מפצה על כל הזמן האבוד, בלי שהיא בכלל יודעת.

הנה התחנה שלי. אני מצלצל בפעמון ויורד. אהבה זה טירוף.