קראתי את המשפט האחרון בספר ונשימתי נעתקה. מעט מאד ספרים מצליחים לעשות לי את זה, במיוחד במשפט האחרון. לו הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה הייתי כותבת אותו פה ללא מילה נוספת, כביקורת. אבל אני מכירה את הכללים ולא אעשה פשע כזה, רק אספר לכם שהמשפט הזה הוסיף לספר כוכב חמישי.
ג'וסלין ג'ונס המכונה "ג'וי" - כנוי אירוני למהדרין - חיה לה בגלמודיות לא מזהרת באחד הפרברים העשירים והאריסטוקרטיים של ניו יורק. בעלה עזב אותה למען אשה אחרת, ילדיה נמצאים בקולג' - מה שאומר באמריקאית שהוריהם - במיוחד אמם הלוזרית - לא מעניינים אותם עוד. היא חיה באחוזה שאינה יכולה להרשות לעצמה להחזיק, כשכל כישוריה לחיים מתמצים ב"להיות ליידי" ובאהבה והבנה באמנות. היא מתבוננת מהצד בחייה הנסחפים במהירות לקראת אסון ידוע מראש ואין בידה יכולת או אף רצון לעצור את הסחף הזה.
בנובלה הקצרצרה הזו אין כמעט דמויות נוספות פרט לגברת ג'ונס. הסיפור מסופר לפעמים בגוף ראשון, לפעמים בגוף שלישי. דונליווי מאפיין בחדות ובאכזריות תופעה שאנחנו מכירים מסיפורים וסרטים: נשים שיודעות רק איך להיות רעיות. הן יודעות לארגן ארוחת ערב אלגנטית (עם טבח וצוות מלצרים שכור), הן יודעות מה ללבוש ואיך להראות נפלא (בעזרת משקולות ומכשיר ריצה) הן יודעות לפלרטט עם "החברים" של הבעל, להיפגש עם "החברות" לשתייה בקאנטרי קלאב ולהיות עשירות. ברגע שסלע קיומן - הנישואין - נעלם הן נעלמות יחד איתו.
לא הצלחתי למצוא אינפורמציה על הסופר שאינה כתובה על עטיפתו של הספר: הוא יליד ניו יורק 1926, החי באירלנד. הספר יצא בעברית בהוצאת בבל ב 1998. בחרתי אותו בגלל שמו - אני לא יכולה להיגמל מהמנהג הזה, שבדרך כלל גורם לי אכזבה אבל מפעם לפעם מביא לי פנינים כמו הספר הזה. ושוב אני נוכחת איך מישהו שיודע לכתוב יכול לספר ב 100 עמודים סיפור שלם, חכם ונוגע. ולמרות הפלצנות אני לא יכולה להתאפק - הכריכה ציור בשם "שמש הבוקר" של הופר מ 1952 - פשוט מקסימה והולמת את הסיפור ככפפה.


















