אחת הפנטזיות הנפוצות ביותר של בני אדם היא ביקור בהלוויה של עצמם. אתה שוכב לך בתוך ארון וכולם בוכים ומהללים אותך, מספרים איך היית איש משפחה מסור, אהוב על בריות, עוזר לזולת, יפה, כאריזמטי, בעל חוש הומור ומה לא. מצד שני, אולי גם תשמע דברים שלא כל כך ינעמו לאוזנך. כל אחד והסיכונים שלו...
ביום בו החתן של פייגי לא הגיע לחופה, היא החליטה להרוס את חייה וחיי משפחתה. כאשר היא מצליחה לעבוד על כולם - רופאים, אחים, חברים וגם על אמה, הצליחה לזייף מן מצב קטטוני בו היא שוכבת בקומה משונה במשך עשרים שנה. בעקבות החוויה הזאת, כל המשפחה עוברת טראומה וליד מיטתה של החולה המדומה נפתחים פצעים שכבר הגלידו ונוצרים פצעים חדשים.
בעיניי דמות טובה היא דמות שאני מפתחת כלפיה רגשות עזים. אהבה עזה חשתי לאוזפה של אלזה מורנטה, רחמים עזים חשתי כלפי יערה של צרויה שלו והערצה כלפי ידיגיי של אייטמטוב. בדומה לכל אלה, במהלך הקריאה פיתחתי שנאה עזה לפייגי. בתום הקריאה נשארתי עם השנאה הזאת ולא ידעתי מאיפה זה בא. ואז נזכרתי.
הדחקתי הרבה דברים בחיי וגם את החוויה שנאלצתי לעבור בהיותי בת פחות מעשר. סבתא רבתא שלי הפכה להיות משותקת בכל הגוף בעקבות התקף שעברה כשהייתי בת חמש בערך. כולנו גרנו באותו הבית וסבתא שלי טיפלה בה כמעט לבד - קילחה אותה, החליפה סירים, האכילה אותה ובעיקר ניסתה לשעשע אותה כמה שאפשר וכל זה במשך חמש שנים עד שנפטרה. גם בראשה לצערי לא הייתה כל כך צלולה וצעקותיה היו מהדהדות בחדרים. ראיתי מה זה עשה לסבתא שלי, לאמא שלי, לדודה שלי וכנראה בדיעבד גם לי, לכן שנאתי את פייגי.
חזרתי על זה כבר לא פעם, כל פעם שאני רואה ספר שכתוב בשפה כל כך יפה שחודרת לי לתוך הלב, אני מקנאה. כן, כן, אדם קטן וקטנוני אני, אבל מה לעשות? אבל יחד עם הקנאה הזאת באה השאלה, למה לעזאזל, אין ספרים נוספים של אותה הסופרת שאפשר לגמוע בשקיקה? למה למנוע מאיתנו את העונג הזה?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
