“מגילת המקדש של האסול
על המרד הגדול, למדתי בילדותי, עת אבי לקח אותי לבית העם, בכדי לשמוע הרצאה על תגליות הארכיאולוגיות החדשות של מצדה, באותה עת, ובהם חרסים עליהם כתובים שמות עבריים, אותם יחסו למורדים שהיטלו גורלות, לגבי סדר התאבדותם לפני בוא הרומאים. סיפור התגליות במצדה אליו נחשפתי בילדותי, קשר את נפשי לנפלאות הארכיאולוגיה וההיסטוריה וביכולתם לספר את סיפור המרד הגדול בצורה מוחשית ומרגשת.
ארז האסול, בספרו מגילת המדבר, מספר על אירועי המרד הגדול ברומאים וחורבן בית המקדש ועל מגילה גנוזה הכתובה בצורה מוצפנת ובה מידע על אוצרות המקדש שהוטמנו במערה במדבר יהודה, בכדי להגן עליהן מביזת הרומאים. סיפור שאמור להיות מושלם מבחינתי, כמותחן היסטורי, משום שהוא מתחבר לסיפור מכונן מילדותי.
למרות שראיתי את הספר לפני מספר חודשים, עם צאתו, החלטתי לא לקרוא בו, משום שספרו של האסול, נראה לי גרסה ילדותית, לאינדיאנה ג'ונס ולצופן דה וינצ'י, של דן בראון.
אך הפעם השנייה שספרו של האסול נפל לידי, החלטתי לנסות ולתת לו סיכוי, כי אני טוען שלא תמיד נוצר קליק בין ספר לקוראו במפגש הראשוני, אלא לעתים במפגש השני, ממש כפי שהאפשרות קיימת באהבה בין בני זוג (מקווה שלא הגזמתי עם תיאור היחסים שלי לספרים כאנלוגיה ליחסים רומנטיים)
ספרו של האסול, החל מדפיו הראשונים, מתגלה כספר קצבי להפליא, ככזה שקשה להסיר אותו לרגע מהיד. הוא מספר על חוקרים צעירים ושאפתנים, הנמצאים לקראת סיום התואר השני שלהם בארכיאולוגיה, ובמסגרתו יחד עם המנחה שלהם, חוקר בעל מוניטין עולמי ומדריך טיולים המכיר את המדבר ככף ידו, הם מגלים תגלית העשויה לטלטל את העולם האקדמי, ואף את העם היהודי, משום שמדובר בחפצי פולחן מהמקדש ששרדו למרות החורבן והם תזכורות מוחשית ומצמררת לגדולת בית המקדש השני ולטראומת החורבן.
חבורת החוקרים מגלה במערה מגילה עלומה, בה תיאור המקום בו הטמינו המורדים את אוצרות המקדש, זמן מה לאחר שהמקדש חרב. המגילה שהם גילו תעלה מהאוב מסדר מסתורי השומר על סוד המגילה אלפי שנים שינסה למנוע את גילוי אוצר המקדש בכל מחיר.
במקביל לסיפור העלילה העכשווית, מתנהלת בספר עלילה מקבילה מהעבר, הניסיון הנואש אותו עושים שרידי המורדים יחד עם הכוהנים, להטמין חלק מאוצרות המקדש. אחריהם רודף קצין רומאי צעיר, שליחו של טיטוס, אכזרי ושאפתן, האם הרומאים ידביקו את המורדים?
להאסול, סיפור אישי מעניין, הוא גיאולוג במקצועו, שתחום מחקרו עסק בקשר בין הגיאולוגיה והגיאופיזיקה עם הארכיאולוגיה. ועל כן ניכר שהוא בקי גם בתחום הארכיאולוגיה ובתחומי המדע האחרים המסיעים לארכאולוגים בחשיפת משמעות תגליותיהם, ידע זה, כמו גם תשוקתו של האסול לארכיאולוגיה, להיסטוריה ולנופי המדבר הקסומים, באים לביטוי בכתיבתו היפה והקולחת.
הספר לא חף מליקויים, כמו העובדה השגויה בספרו, על כך שהכוהנים לא לקחו חלק במרד הגדול. עובדה לא נכונה, יוספוס פלביוס, שהיה כהן, היה מפקד המורדים בגליל, בעובדה מסוג זה אסור לכותב רומנים היסטוריים איכותיים לטעות. הדגש בספר הוא על העלילה, העוברת בקצב מזירה אחת לשנייה, ובכך היא לא מאוזנת עם הדמויות שנותרות שטחות למדי. יש למחבר הסבר קלישאתי לאידאולוגיה של המסדר הסודי ויחסי הגומלין שלו עם המציאות הישראלית, כרצון להעניק פרשנות אקטואלית למונח שנאת חינם שהופכת להיות דידקטית וסתמית. אך למרות חסרונותיו, הספר בהחלט מעניין ומושקע, וראוי להערכה רבה.
חצוצרות הכסף, היו חלק מחפצי פולחן בית המקדש, בהם היו תוקעים הכוהנים באירועים מיוחדים, אני מבקש להשתמש בחצוצרות אלה, בכדי להריע בתרועת כבוד לספרו של האסול, המהווה כתיבה מרעננת מעניינת, בז'אנר המתחן ההיסטורי הישראלי.”
