• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ציפור ישנה

ציפור ישנה

מאת יוכבד רייזמן

הביקורת של עולם

תמונה של עולם
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ציפור ישנה

ציפור ישנה

מאת יוכבד רייזמן

הביקורת של עולם

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של עולם
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1998
סדרה:ספריה לעם #448
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/42
ביקורות על ציפור ישנה
הבאה
יונתן בן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“כאשר איבדתי את אשתי הראשונה (סרטן, סרטן - לא יודע למה אנשים פוחדים מהמילה הזאת ומכנים אותה המחלה ההי”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•3 דקות קריאה

לפעמים, כשנדמה לנו שכל השמשות שלנו שוקעות בו-זמנית, מתחשק שלא לצאת מהמיטה אף פעם. ומה הפלא? רימו אותנו, העולם זה לא מה שהבטיחו לנו.

זה מתחיל דווקא לא רע. אנחנו קורמים עור, גידים ונשמה תוך שכשוך במימיו החמימים של הג'קוזי האולטימטיבי, נושמים דרך שנורקל שמחובר לנו לפופיק. המיקום – בבטן ההריונית של אמא – מרכזי ושקט. הדירה אמנם קטנה ואין בכלל כווני אויר, אבל טוב לנו ככה, נוח ונעים. לו היינו יודעים לשיר בשלב הזה, היינו שרים "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם". אבל זה נגמר, אוהו, כמה מהר שזה נגמר. מתברר שזה לא ממש שלנו, המקום הזה, זה בשכירות קצרת-טווח, וכשאנחנו צומחים לכדי משהו שמתחיל להיראות כמו מישהו, דוחקים אותנו משם אל פסטיבל של אורות מסמאים, קולות רמים ודודות צובטות.

למזלנו, אבא'לה ואמא'לה מתוכנתים לרכך את הטראומה ועוטפים אותנו בצמר-גפן מתוק של אהבה, צעצועים צבעוניים וסיפורי אגדה סכריניים בעלי סוף טוב. שקרנים! מה הפלא שאנחנו מקבלים את ההרגשה שאנחנו מרכז היקום ושהשמש זורחת לנו מהתחת? אבל גם האשליה הזו מתנפצת לרסיסים חיש-קל: הרס"ר בצבא, ואחר כך הבוס המשופם (או הבוסית המשופמת) כבר פחות עדינים איתנו. בהמשך, זה רק הולך ומסתבך. מטופלים באגו ואמביציות, בן-זוג, ילדים, הורים וקריירה, ומתמודדים עם הידרת-סידורים שמספר ראשיה רק הולך וגדל, שכנים מעצבנים, משטרה חדלת-אונים, פוליטיקאים חדלי-אישים, רודנים מאיימים, אנטישמים מתחמשים, תחזיות אפוקליפטיות, טיפולי שורש ותוכניות ריאליטי, אנחנו מנסים להרים את הראש מעל זרם החיים הסוחף אותנו איתו למחוזות אליהם כלל לא רצינו להגיע. וכשהתחושה של "תעצרו את העולם, לעזאזל, אני רוצה לרדת!" מתגברת, אז קורה, בהחלט קורה, שמתחשק לנו להתחבא מתחת לשמיכה החמה – תחליף-רחם סינתטי תוצרת סין – ולהישאר במיטה. אבל בסוף אנחנו יוצאים. בטח שאנחנו יוצאים. אי אפשר שלא לצאת, נכון?

אז מסתבר שאפשר. עובדה – כך בוחרת לעשות פייגי, "גיבורת" הרומן הלא קונבנציונאלי והמשובח של יוכבד רייזמן, "ציפור ישֵנה". פייגי, בת למשפחה חרדית, בוחרת לעשות כך אחרי שהיא חווה את הסיוט הגדול ביותר של כל כלה: החתן המיועד לה אינו מגיע. (למעשה, במקרים רבים הסיוט האמיתי מתחיל דווקא כשהחתן מגיע.) כאשר מתחוורות לפייגי חלק מן הנסיבות שגרמו לביטול נישואיה, היא מחליטה שלא לצאת עוד מהמיטה ולהעמיד פני משותקת ומנותקת, מניחה למרים אמהּ לשאת בנטל הכבד של הטיפול בה שנים על-גבי שנים. אבל בלילות, כאשר מתאפשר לה, היא מתגנבת אל מחוץ לביתה ומנהלת בסתר חיים חשאיים.

טפח אחרי טפח, במשיכות מכחול עדינות ומדויקות, ומתוך נקודות המבט של דמויות שונות, חושפת רייזמן את הקורא למציאות החיים הקשה של משפחתה של פייגי ומכריה, לכעסים, למכאובים ולטינות הרוחשים מתחת לפני השטח. זהו בעיקר עולמן של נשים חרדיות קשות-יום המתמודדות עם צרות בצרורות: עוני, מחלות, אסונות ואובדן, תקוות שנכזבות שוב ושוב. הגברים המעטים המאכלסים את הרומן הם או ז"ל או משקל-קל: כמו בעולם האמיתי, הנשים הן אלו המקריבות ונושאות בעול.

זהו אינו רומן שמח (אפשר אפילו לכנותו טראגי), אבל הוא ישמח אוהבי ספרות. הדמויות עגולות ומעוררות אמפתיה, והכתיבה מדויקת, חכמה, עשירה באבחנות דקות ושזורה בהומור שחור וחריף. מומלץ בחום.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אור שהם
אור שהם
תמונה של אתל
אתל
תמונה של חגית
חגית
תמונה של מיכל
מיכל
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של עוזי
עוזי
תמונה של זיו
זיו
50קוראים|גיל ממוצע49|74%נשים

על המבקר

תמונה של עולם

עולם

ותיק
חבר מזה 15 שנים
76 ביקורות•16 נבחרות•2,394 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•ספרות מקורית
תמונה של עולם
עולם
ותיק
חבר באתר מזה 15 שנים
ביקורות76
ביקורות נבחרות16
לייקים שקיבל2,394
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת35מתח ריגול והרפתקאות10ספרות מקורית9

דיון על הביקורת

31 תגובות
עולם
עולם •לפני 13 שנים

כינרת - תודה!

אז קורא אחד לפחות יהיה לי, אם וכאשר...-:)
עולם
עולם •לפני 13 שנים

מיכל - תודה!

•לפני 13 שנים

לעילא ולעילא ^^

לגמרי נפלא הוא עולמך : ) אני מחכה ליום המטלטל הזה, בו תפתח את המגירה הקסומה (והכמוסה..) שלך, ותשלוף משם עננים-עננים נוטפי סיפורים כובשי לב, לפחות כמו הביקורת הזו. כן, אני ממש מחכה, לבבי לא מתרגל אל עצמו ומונה בדהירות, דפיקותיו... =^.^= ... כּנרת~~
מיכל
מיכל•לפני 13 שנים

ביקורת פשוט נפלאה

עולם
עולם •לפני 13 שנים

cujo, מירית, קוראת הכל וטוביה - תודה!

tuvia
tuvia•לפני 13 שנים

עולם, ציירת לנו עולם יפה כמו בסרטים, כמה יפה כתבת, שאפו!

tuvia
tuvia•לפני 13 שנים

עולם, ציירת לנו עולם יפה כמו בסרטים, כמה יפה כתבת, שאפו!

קוראת הכל
קוראת הכל•לפני 13 שנים

ביקורת מקסימה. אתה פשוט כותב כל כך יפה.

תענוג לקרוא.
מירית
מירית•לפני 13 שנים

ביקורת מעולה, ממש נהניתי !

cujo
cujo•לפני 13 שנים

ביקורת מעולה

מחכה לי על המדף.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

נתי, תודה!

כשתתגברי, ספרי לנו איך התרשמת...
עולם
עולם •לפני 13 שנים

אפרתי - תודה!

מי שמדברת...:-)
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

תודה עולם על הביקורת המרתקת!

יש לי אותו בבית ויש לי גם סוג של חרדת קודש. בקרוב אתגבר:-)
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

עולם, אתה כותב כל כך יפה!

עולם
עולם •לפני 13 שנים

Polly - תודה!

הספר בהחלט ראוי לכך.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

אכן.

עולם
עולם •לפני 13 שנים

בלו-בלו, שין-שין - תודה!

הספר הזה אהוב על רבים מאד פה באתר. מסוג הפנינות שלולא האתר לא הייתי מגיע אליהן...
עולם
עולם •לפני 13 שנים

קורא כמעט הכל - תודה!

שותף לציפיה שלך לראות ספר נוסף שלה מתפרסם.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

יעל, תודה!

עולם
עולם •לפני 13 שנים

אנקה, תודה!

נכון, קצת עבדו עלינו...:-)
עולם
עולם •לפני 13 שנים

מתוקה- תודה!

עולם
עולם •לפני 13 שנים

גלית - תודה!

מצטער שפצעתי...:-) אבל צריך ללמוד מרייזמן וללמוד לצחוק למציאות בפנים כשהיא בועטת, להנות מהדברים הקטנים, וכשאנחנו זוכים בדברים הגדולים, לשמור עליהם חזק...
Polly
Polly•לפני 13 שנים

ביקורת מצוינת

אחרי כל כך הרבה ביקורות נפלאות, אני בהחלט מקדמת אותו לראש התור של הספרים שאני חייבת לקרוא. תודה ענ״ן!
חני
חני •לפני 13 שנים

ביקורת יפה כרגיל

נו אז מה אנחנו מסתובבים והעולם עומד,או שהעולם עומד ומסובבים אותנו?כתבת יפה וברגישות ולכל "הפייגים" באשר הם המציאות אף פעם לא פשוטה ומאוד מורכבת..אולי צריך לקחת ולשמוח בכל יום ביומו..אני חושבת שיש לנו הרבה בחירות צריך רק לקחת אותם..תודה עולם..
שין שין
שין שין•לפני 13 שנים

ביקורת מצוינת. גם מצחיקה וגם נוגעת. אהבתי מאוד גם אותה וגם את הספר.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 13 שנים

ביקורת נהדרת כהרגלך, לספר שממש אהוב עלי

קורא כמעט הכול
קורא כמעט הכול•לפני 13 שנים

ביקורת מצוינת לספר מצוין

הלוואי שיכובד תכתוב ספר נוסף
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

יופי של ביקורת לספר שאהבתי.

אנקה
אנקה•לפני 13 שנים

אז מה סתם הבטיחו לנו שהעולם פיקניק ? פייגי קטנה כזאת נמצאת בכל אחד מאיתנו או לפחות בדמיון.

יפה כתבת עם הרבה הומור ורוך כדרכך.
מ
מתוקה•לפני 13 שנים

איזו ביקורת נהדרת!

אהבתי כל-כך את הפתיח המתאר את העובר ברחם אימו - מקסים.
גלית
גלית•לפני 13 שנים

ביקורת נפלאה

תאור המציאות פוצע בנכונותו... אופפפ!
31 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של עולם

קללת דרעי

קללת דרעי

מרדכי גילת

בערך שליש מהזמן אני ישן. בחצי מהזמן שנותר אני עובד או בעבודה (לפעמים יוצא אפילו שגם וגם). נותרה שישית חיים. בערך שליש ממנה מוקדש למחויבויות משפחתיות. שליש נוסף נבלע על ידי עניינים כגון לנסוע לסידורים, למצוא מקום חניה לאוטו, לעשות סידורים, לנסות לערער על דו"חות החניה שקיבלתי בזמן הסידורים (אני צריך לעשות בממוצע 10 שיחות עד שמישהו באגף החניה המזורגג עונה לי, ואז לפקסס [שלוש פעמים, בממוצע] את הערעור עד שהוא מגיע ונדחה), לקחת את האוטו המוזנח שלי לשטיפה, לעבור על חמישים הודעות הדוא"ל שמגיעות אלי מדי יום (על שלושים אין צורך לענות, על חמש עשרה אני עונה, חמש אני משאיר למחר) ועל שתיים שלוש שלא הספקתי לענות אתמול, ללכת לשלם את דו"חות החניה עם הקנס שהצטבר... הבנתם את הרעיון. mui כיף, כיף שבא להתעלף. אחרי כל זה, מתוך השעות הספורות של זמן פנוי שנותרות לי כל שבוע, אני מצליח לפעמים לקרוא שעה פה, שעה שם.

אז למה, לעזאזל, הקדשתי את הזמן היקר הזה לספר שידעתי מראש שיעצבן אותי? הרי היה לי ברור מראש שלא אמצא ב"קללת דרעי" פרוזה משובחת ושהקריאה שלו לא תסב לי שום הנאה אסתטית או אינטלקטואלית. זה כנראה סוג של מס טיפשי שאני מטיל על עצמי, לקרוא מדי פעם ספר רק בגלל שזה "חשוב לדעת". וחשוב לדעת על מעלליו של דרעי, גם בגלל שהוא (אם אינני טועה) חבר הכנסת היחיד שחזר לכנסת אחרי שישב בכלא ולא מן הנמנע שגם "נזכה" לראותו שוב בממשלה.

משלל פרשיות השחיתות, השוחד, המרמה, ההדחה לשקר והפרת האמונים המתוארות בספר הזה, אכתוב על אחת בלבד. לטעמי זו הפרשה המכוערת מכולן, ואריה דרעי כלל לא הואשם בְּגינה. דוגמא מובהקת מזו לעשית "רעה תחת טובה" קשה למצוא. הנה הסיפור.

יפה, אשתו של דרעי, גדלה בבית היתומים וינגרטן בירושלים. בשנת 1977 ביקרו שם איסר ואסתר ורדרבר, זוג ניצולי שואה עריריים מניו-יורק. הם שוכנעו "לאמץ" את יפה דרעי, ובמשך שנים שלחו לה מכתבים ומתנות. על אף ששניהם התפרנסו מקצבאות, עלה בידם לסייע לה כספית לאורך כ-14 שנים בסכום כולל המוערך בכ-50,000 דולאר.

כשטבעת החנק של חקירות השחיתות בעניינו סגרה עליו, דרעי הבין שהוא חייב להמציא הסברים כיצד הצליח לרכוש, במהלך תקופה קצרה יחסית בה היה עובד מדינה, כמה דירות מפוארות. הוא ניסה לעשות זאת באמצעות סיפור שקרי ולפיו איסר ורדרבר העביר לאשתו ולו מאות אלפי דולארים במזומן לצורך רכישת דירה. ורדרבר מת מספר שנים קודם לכן ולפיכך, באופן טבעי, לא יכול היה להכחיש זאת. מאחר ולזוג ורדרבר לא היה אף פעם רכוש רב וגם לא משרות משתלמות, היה צריך גם למצוא הסבר כיצד הם התעשרו. הגירסא המכוערת וחסרת השחר אותה ניסה להפיץ שמואל וינברג, שליח של דרעי, היתה שאיסר ז"ל התעשר מגניבת רכוש יקר-ערך של נספים בשואה (עמ' 163).

וינברג סיכל את נסיונות משטרת ישראל לחקור את האלמנה ורדרבר בניו-יורק, ניסה להחתים אותה על תצהיר שקרי, והקליט את השיחות. משסירבה לחתום, הוא לחץ עליה שוב ושוב. השופטים קבעו שהזקנה נשמעת בשיחות המוקלטות האלו כמו "דג המפרפר ברשת" (עמ' 178). הוא גם ניסה להשיג עדי שקר שיתמכו בגירסה המפוברקת אך מאמציו נכשלו.

אם מתחשק לכם לדעת על הגועל נפש הזה יותר, ואם יש לכם זמן אינסופי, אתם מוזמנים לקרוא את הפרוטוקולים של משפט דרעי, המתפרסים על פני כ-50,000 עמודים. אבל אני לא ממליץ לכם לעשות את זה, אין לי שום דבר נגדכם, נהפוך הוא.

סוף דבר – המחוזי גזר על דרעי ארבע שנות מאסר, העליון הפחית לשלוש, ואחרי ניכוי שליש (כפי שנוהגים באסירים שהתנהגותם טובה, כאלה שמקפידים לומר סליחה-בבקשה-תודה, מה שקרוי אסירי תודה) הוא ישב שנתיים. ועכשיו - עכשיו הוא שוב אתכם.

https://www.youtube.com/watch?v=v6x3y7Qtkg8

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עולם
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

נניח שהרופא שלי היה מבשר לי, חלילה, שמקננת בגופי מחלה קטלנית שתתפרץ בדיוק בעוד שנה ואז תהרוג אותי במהירות מתחשבת. ("אני רוצה לשמוע דעה נוספת", הייתי מתלונן. "בסדר. אתה גם אדיוט!", הוא היה משיב.) האם הייתי משנה משהו בסדר היום שלי? איך הייתה הידיעה שהזמן מוגבל משפיעה על התוכניות שלי לשנה האחרונה? מובן שלא יהיה הגיון רב לפתוח תוכנית חסכון לטווח ארוך או להתחיל תהליך התנתקות מהכבלים של הוט. אבל מה כן?

לא הרבה, כנראה. הייתי לוקח חופשה-ללא-תשלום וללא-חזרה מהעבודה כדי לבלות כמה שיותר זמן עם שאהבה נפשי ועם שאר יקיריי; דואג לכמה עניינים כספיים; נוסע פעם או פעמיים לחו"ל (אלסקה? נורווגיה?); לא אוכל ירקות ולא מתאמן ללא שום רגשות אשמה; ומרבה במצוות, ליתר ביטחון. אולי זה עצוב, אבל, בשורה התחתונה, לא עולה על דעתי שום חוויה משמעותית שטרם חוויתי ב-53 (אאוץ!) שנותיי עד כה שארגיש מחוייב להספיק, ואין גם הישג משמעותי אליו אני שואף שאוכל להשיג תוך שנה. הברבור הזה לא היה נותן קולו בשיר.

המחשבות המורבידיות האלה הופיעו אצלי ב"אשמת הכוכבים", אותו סיימתי באיחור לא-אופנתי לפני כמה ימים. בטח קראתם אותו. הוא מתאר את סיפור אהבתם של הייזל גרייס ואוגאסטוס ווטרס – נערה ונער חולי סרטן הנפגשים בקבוצת תמיכה – מנקודת מבטה הנוקב של הייזל. שלא כמו בתרגיל המחשבתי (שישאר כזה, טאץ' ווד) שלמעלה, להייזל ואוגאסטוס אין הפריבילגיה לדעת מראש אם ומתי המחלה תכריע אותם. יש להם, לעומת זאת, את הזכות לחוות אהבה שיש בה עוצמה ובגרות, גם משום שהיא מתרחשת על קו הקץ.

מה אני יכול לחדש אחרי שהכל כבר נאמר ונכתב על הספר הזה? כלום. אני יכול רק לחזור על מה שכתבו אחרים. הרומן העצוב ומכמיר הלב הזה נקרא היטב מתחילתו ועד סופו. תיאורי ההתמודדות של בני הנוער עם "מלכת המחלות" – מחלת הסרטן – אמינים בסך הכל ומעוררי הזדהות. דוגמא לצוהר שהספר פותח להתמודדות ההירואית-בעל-כרחה הזו היא החשש של הייזל להיאהב: "רציתי לא להיות רימון, לא להיות מפגע זדוני בחייהם של האנשים שאהבתי". אי אפשר שלא להתחבר לזה.

הסבל של הייזל ואוגאסטוס צובט חזק בלב, אבל אני הזדהיתי לא פחות עם הסבל שחוו דמויות ההורים. עוד לא נבראו המאזניים שישקלו ויכריעו כאבו של מי גדול יותר: של ילד חולה או של הוריו הצריכים להתמודד עם הסבל היומיומי הזה כשידם קצרה מלהושיע, בעודם חייבים לשמור על פאסון ולהקרין קור-רוח ושליטה גם כשמתחשק להם להתפרק לגורמים. אחרי שקראתי חלק מן הביקורות הקודמות, קיויתי שקריאת הספר תגרום לי לדמוע. זה היה קרוב, אבל זה לא קרה.

פינת הציטוט
------------
בבית אנה פרנק באמסטרדם קראתי את המשפטים הבאים שאמר אוטו פרנק ז"ל על בתו אנה הי"ד, ואותם מצטט גם הספר. מאז חלפו כמה שנים וקרו כמה דברים שגרמו לי להשתכנע באמת שבהם.
"אני מוכרח לומר, הייתי מופתע מאד לגלות עד כמה עמוקות היו מחשבותיה של אנה. זו הייתה אנה שונה מאד מזו שהכרתי כבתי. היא אף פעם לא ממש הראתה את הצד הנפשי הפנימי הזה שלה. המסקנה שלי, כיון שהייתי ביחסים טובים מאד עם אנה, היא שמרבית ההורים לא באמת מכירים את הילדים שלהם".

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עולם
המשחק של אנדר

המשחק של אנדר

אורסון סקוט קארד

ליידיס אנד ג'נטלמן! ברוכים הבאים לקרב שכמותו עוד לא ראיתם, קרב במשקל קל-כבד. בצד שמאל של הזירה, קבלו את הציביליזציה האנושית העתידנית, על מנגנוני הפיקוח והשליטה החברתיים האימתניים שלה, על צבאה המאומן ספרטנית לקראת קרב צפוי עם גזע חייזרים מסוכן הקרוי "באגים", על נכונותה לעשות הכל – ממש הכל – כדי לזכות בקרב הזה, על חיפושיה הנואשים אחרי האחד והיחיד שיוכל להבטיח נצחון במערכה; ויחד עימם – כן, כן, באותו צד של הזירה, קבלו את ה"באגים" עצמם, לוחמי חלל מנוסים וחסרי-רחמים.

ומולם, בצד ימין של הזירה, ניצבת דמות אחת ויחידה ושמה אֶנְדֶר. ילד! במשקל קל! בן שש! אז על מי (חה, חה) אתם מהמרים (חי, חי)? רגע! אל תחליטו כל כך מהר. אנדר הוא לא סתם ילד. יש לו איי קיו של לפחות 300 נקודות בָּצֵל, מחשבה מהירה מזו של שרלוק הולמס, אינסטינקטים וטכניקות לחימה שהיה גורמים לג'ק ריצ'ר להסמיק מבושה, אינטליגנציה רגשית גבוהה משל אובאמה, יכולת התמדה בלתי-נלאית רבה מזו של הנשיא שלנו, וכושר הנהגה מרשים מזה של צ'רצ'יל. כמו שאמר גוּטֶה על אלטמן הקטן בסרט מציצים: "זה ילד זה?" אז על מי אתם מהמרים עכשיו?

אז אל תהמרו, פשוט תקראו. "המשחק של אנדר" הוא ספר מדע בדיוני שקשה להניח מהיד. העלילה שלו מתפתחת כמו משחק-מחשב טוב או כמו סרט אקשן משובח, בהם הדמות הראשית ניצבת בפני סדרה בלתי-נגמרת של אתגרים שהופכים ליותר ויותר בלתי אפשריים בחלוף הזמן. יש לא מעט עלילות מתח שזהו המבנה שלהן. היחוד כאן הוא שגיבור העלילה הוא ילד, מה שמאפשר לאורסון סקוט קארד, מחבר הספר, להתעמק גם במתחולל במוחו של ינוקא הנדרש לגייס תעצומות-נפש על-אנושיות על מנת להתמודד לגמרי לבדו מול מבחנים קשים מנשוא, כשהאנשים שמסביבו לא בוחלים בשום אמצעי על מנת לנסות ולהכשיר אותו למטרה שיועדה לו.

אם אתם מחפשים עלילה ריאליסטית (ולו גם במגבלות הז'אנר), חפשו במקום אחר. אבל אם אתם רוצים לזכות בשעות ספורות של הנאה צרופה, אם אתם עדיין מכורים לעונג החריף הזה של צלילה לעולם בדיוני ברוא-ספר, כשאין לכם יכולת (וגם לא רצון) לחזור לעולם האמיתי לפני שתדעו איך ההרפתקאה מסתיימת, אז המשחק של אנדר יעשה את העבודה מצויין. מומלץ בחום, עם כוס קפה ומשהו מתוק ליד, ורצוי לא להתחיל לקרוא בשעת ערב מאוחרת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
חיי נישואים (מהדורה מחודשת)

חיי נישואים (מהדורה מחודשת)

דוד פוגל

קרה לכם פעם שהכרתם מישהי שנמצאת במערכת-יחסים עם מישהו שלא מגיע לקרסוליה, מכאיב לה נפשית, משפיל אותה, מדכא אותה והיא לא מסוגלת לעזוב? או מישהו במצב כנ"ל? כמו נחום-תקום, הם חוטפים בומבה לפרצוף בכל פעם מחדש אבל שוב ושוב משקרים לעצמם, מדחיקים את האמת שכולם חוץ מהם רואים, סוגרים אותה בתוך מגירה נסתרת בירכתי התת-מודע שלהם, נועלים וזורקים את המפתח, מפחדים פחד-מוות מלראות את מה שכולם מלבדם רואים: שהקשר בשקר יסודו, שהוא נבנה על יסודות החולשות שלהם ושל בן-הזוג שלהם ומחזק אותן, שהוא לא נותן להם לצמוח, שמתחת לאֶרוֹס מסתתר לו תַנטַלוֹס. אבל לעתים קרובות קצרה היד מלהושיע: כמעט בלתי-אפשרי לעזור לאדם שלא רוצה לעזור לעצמו.

על מערכת יחסים שכזו נסוב הספר המצויין הזה, "חיי נישואים", מאת דוד פוגל ז"ל שנרצח באושוויץ. פוגל היה משורר רוב שנותיו, והדבר ניכר בכתיבה העשירה בדימויים ציוריים וברגישות בה הוא משרטט את הדמויות. הרומן נדפס לראשונה בשנות העשרים של המאה הקודמת ושפתו התיישנה, אבל התיישנה יפה, כמו יין משובח, ואין כל קושי לקרוא אותה וליהנות ממנה. העלילה מתרחשת בוינה השוקקת של אותה תקופה ופוגל מפליא להעמיד לפנינו את העיר הנהנתנית הזאת, על בתי-הקפה וה"רסטורנטים" שלה, על נופיה, על חיי הבוהמיינים שלה מחד, ועל הזונות וחסרי-הבית שלה מאידך. וכן, הייתה גם אנטישמיות בווינה של אז.

הדמות הראשית הוא רודולף גוֹרדוַוייל, סופר יהודי לא-מצליח בעל קומה קטנה ונפש גדולה שמתאהב באחת תֵיאה שמידותיה הפוכות משלו. את שתי הדמויות הראשיות האלו, כמו גם דמויות רבות נוספות, פוגל מצייר בדמיוננו לפרטי פרטים. מזמן לא קראתי רומן שעורר בי רגשות כל כך חזקים כלפי הנפשות הפועלות בו: חמלה, אהבה, וגם כעס, ואפילו תיעוב ושנאה - קשה להישאר אדיש מול בני-האדם בשר ודם שקמים למולנו מתוך הדפים של פוגל.

מנחם פרי העלה את הרומן הזה מתהום הנשייה בשנות השמונים של המאה שעברה, כאשר ערך נוסח חדש שלו בעקבות גירסה חדשה שנמצאה בעזבונו של פוגל. תנו לו על כך קרדיט גדול, ואז קחו ממנו מעט מן הקרדיט בגלל הספויילרים שהוא כותב בלי בושה על הכריכה האחורית. אני ממליץ שלא לקרוא אותה לפני קריאת הרומן עצמו. במהלך הקריאה, נזכרתי בשיר הנהדר Better off dead של Randy Newman שנכתב על מערכות יחסים כמו זו של רודולף ותיאה. אם מישהו יפיק אי-פעם סרט לפי "חיי נישואים", זה צריך להיות הפסקול:

http://www.azlyrics.com/lyrics/randynewman/betteroffdead.html

ותודה לחני על ההמלצה על הספר.

פינת הציטוטים
--------------

- "הוא השתומם קצת על בני-האדם, שנזדמנו לו ברחובות הגשומים, טרודים בעינייניהם השונים, כמו תמיד. משונה היה בעיניו, שאיש מהם לא נתן אל ליבו כל היסורים הנוראים, האמיתיים, שאורבים לו לאדם על כל מדרך כף-רגל ושלעומתם כל שאר פגעי יום-יום המרגיזים כאין וכאפס נמשלו. ומצד שני – אמר לעצמו – בוודאי שמוטב כך, שאלמלא כן לא יכול העולם להתקיים כלל..."

- "כמה עלול הזמן להיות איטי, עומד, קרוש! ופעמים הריהו כחץ ירוי, לבלתי השיגו. כשאתה מסתכל בו, כשאתה מתחקה על מהלכו, הריהו מתעקש ועומד; חצי שעה ניתנה להתמתח עד כדי נצח שלם. ושוב הרהר גורדוויל: ההקדמות ארוכות הן לרוב יותר מן העיקר... כל החיים מורכבים מהקדמות כאלו והשאר אינו נמשך אלא רגעים קצרים..."

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
תש"ח

תש"ח

יורם קניוק

לפעמים העולם מבלבל וקשה למצוא את הכוון. קשה לדעת מה נכון לעשות ומה לא, מה צודק ומה לא, מה חשוב ומה לא, לאן צריך ללכת. Waze לא יודע, וכנראה לעולם לא ידע, לעזור לנו לנווט בדרכים האלו. כשאתה בחור צעיר, העולם מבלבל אפילו יותר. אם אתה בחור צעיר בעל נפש אמנותית ורגישה, הוא מבלבל אפילו עוד יותר. ואם בנוסף לכל אלו אתה נזרק או זורק את עצמך (והקו החוצץ בין השניים מטושטש) למלחמת קיום אכזרית ועקובה-מדם המציבה בפניך אתגרים מוסריים בלתי-אפשריים, אז העולם כל כך מבלבל שהוא עלול לבלול את דעתך עליך.

לקראת סוף ימיו, 59 שנה לאחר שהאירועים המתוארים בו קרו, העניק לנו יורם קניוק את הספר "תש"ח" המגולל את החוויות המעצבות שלו כבחור צעיר (כמעט נער) שעזב את הגימנסיה כדי להתנדב לפלמ"ח ואחר כך נלחם בחלק מן הקרבות המרים ביותר של מלחמת העצמאות על כיבוש ירושלים.

כל מלחמה, ללא כל קשר אם היא מוצדקת או לא, היא עסק מחורבן מאד ללוחמים. כדי לחיות, רובנו צריכים להדחיק את העובדה שגופנו כפוף לאותם חוקי טבע החלים על כל חומר: אם ידקרוהו או יירו בו, הוא ינוקב. אם ישספו אותו, הוא יחתך. אם ימעכו אותו, הוא יימעך. אם יעלו אותו באש, הוא יישרף. לוחמים בקרבות עקובים מדם, גם אם אינם נהרגים או נפצעים בגופם, חלילה, "זוכים" להדגמה חיה (המילה הזו מצלצלת מוזר בהקשר הזה) של השפעת חוקי המכניקה על גוף האדם. ואין זו מכניקה עדינה. ממש לא. חוויות כאלה אינן נשכחות בקלות, אם בכלל.

ממרחק הזמן, קניוק משתף אותנו בזכרונות שלו מאותה תקופה הרואית. קניוק מבצע דה-גלוריפיקציה (sorry, לא יודע איך להגיד את זה בעברית) של גיבורי הפלמ"ח: הוא מתאר לנו גם את הרגעים המגוחכים, הפתטיים, המביכים והמצחיקים של האנשים הללו שהיו מגש הכסף שעליו ניתנה לנו המדינה. היופי של הספר בעיניי הוא בכך שקניוק מצליח להעמיד את הדמויות הללו בשר-ודם אל מול הקורא על כל חולשותיהן, ללא כחל וסרק, בלי שום נסיון ליפות, ולמרות זאת, הטקסט הקשה הזה אינו סודק את המיתוסים של הגבורה ואחוות הלוחמים – נהפוך הוא.

הנה דוגמא הממחישה למה אני מתכוון. בני מרשק היה קצין החינוך של חטיבת הראל בקרבות על ירושלים – ה"פוליטרוק" של הפלמ"ח, מורעל בכל רמ"ח איבריו ונשרף בלהט התשוקה למדינה יהודית. וכך מתאר קניוק:

"וכשכבר נשבר לנו התחת מכל הגעגועים [של בני מרשק למדינה] וחשבנו שבאמת צריך לעשות משהו בנדון ולהקים בשביל בני מדינה, כדי שירד מאיתנו, נתקלנו באיזה משלט, אני לא זוכר איזה, ובחור יפה תואר, שאת שמו שכחתי, הזדקף לרגע ונפגע ישירות מפגז מרגמה שלושה אינץ' שחתך אותו... וראינו איך הגוף נחלק לשני חלקים שנשרו לשני הצדדים שהיו לו לפני כן, כשהיה יפה תואר ולא נקניק אנושי מדמם כמו עתה".

בהמשך אותו הלילה שודרה ברדיו ההכרזה של בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית. אז מגיע למקום בני מרשק, נרגש עד כדי כך שכלל אינו שם לב לגופתו של אותו חייל אומלל. בעודו נואם באקסטזה לפני החיילים, "... אחד הבחורים דקלם [מתוך עייפות עצומה]: "האדם נולד למות / הפרה ללדת / אם עלית על עמוד / תצטרך לרדת". ובני מרשק צועק, "בני בליעל, בני נעוות המרדות, על מה אתם חושבים? זהו רגע היסטורי!".

תיאור אותנטי אחד כזה (והספר משופע בתיאורים כאלו) מעביר לכם טוב יותר מעשרה ספרי היסטוריה את אכזריות הקרב, את הלהט העצום להקים מדינה, ואת הפער המגוחך לפעמים שבין הפתוס האידיאולוגי לבין היותם של חיילי "מגש הכסף" ילדים שנדרשו להתבגר (ולעתים קרובות מדי גם למות) בטרם עת.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
פרויקט רוזי

פרויקט רוזי

גרהם סימסיון

איך אנשים יכולים ליהנות שוב ושוב מקומדיות רומנטיות הוליוודיות עם דמויות סטראוטיפיות בעלות עומק של קרטון והפי-אנד דבילי צפוי מראש? אחת הנוסחאות השחוקות בז'אנר הזה היא לבנות את העלילה סביב צמד הפכים. זונה ואיש עסקים עשיר ("אישה יפה"), השחקנית המצליחה ביותר בעולם ומוכר משועמם בחנות ספרים ("נוטינג היל"), פעילה למען איכות הסביבה וטייקון נדל"ן מיליארדר שאיכות הסביבה מעניינת אותו כקליפת השום דבר ("שבועיים מראש"), ועוד ועוד. אז איך לעזאזל מצליחים לשוב ולמכור את הסחורה המשומשת הזאת? פשוט מאד: כשזה עשוי היטב, זה כיף!

כמו ששר סר פול מקארטני האחד והיחיד עם להקת כנפיים:
You'd think that people would have
Had enough of silly love songs
But I look around me and I see it isn't so
Some people wanna fill the world
With silly love songs
And what's wrong with that?
I'd like to know
'Cause here I go again
I love you, I love you

http://www.youtube.com/watch?v=b_kkp9S9a3w

אז כזה הוא גם "פרויקט רוזי": קומדיה הוליוודית רומנטית הבנוייה סביב שני הפכים. דון טילמן – פרופסור לגנטיקה, מגה-חנון המצוי עמוק בתוך הספקטרום האספרגרי, ורוזי – ברמנית, מעשנת, לא מאורגנת – ההיפך מכל מה שטילמן מחפש. אז האם יתכן ששני ההפכים האלה יתחברו? האם יש מצב שפרופסור אספרגרי יעבור תוך פחות משעתיים בסינמה מטמורפוזה למעין ג'ק ריצ'ר עם אינטליגנציה ריגשית גבוהה מִשֶל אובאמה? בקומדיה הוליוודית, הכל אפשרי.

אבל רגע, אתם בטח חושבים, הוא התבלבל קצת העולם-נפלא-נורא הזה, או איך שהוא לא קורא לעצמו, הרי מדובר בספר ולא בסרט! אז לא, פרויקט רוזי מסרט הגיע ואל סרט ישוב: הספר הוא בעצם תסריט שהורחב (אפשר להבחין בכך במהלך הקריאה) ולא ירחק היום שהסרט יוקרן in a cinema near you. אז מדובר כאן בעצם בסוג של יצור כלאיים: חצי סרט, חצי ספר. נקרא לו סְפֶרֶט.

האם כדאי להקדיש מזמננו היקר כדי לקרוא סְפֶרֶט רדוד שכזה? האם לא עדיף לקרוא יצירות ספרותיות אינטלקטואליות מרחיבות-דעת ומאתגרות? ובכן, לכל זמן ועת לכל יאשה תחת השמים. עת לברדיצ'בסקי, ועת לבוחצ'בסקי. עת לקפקא, ועת לג'ק ריצ'ר, דווקא. עת לתומאס מאן, ועת to have some fun. ואם בפאן עסקינן, אז תמצאו אותו בשפע בסְפֶרֶט הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
HHhH

HHhH

לורן בינה

"המציאות עולה על כל דמיון", כך אומרת הקלישאה. וקלישאה אחרת אומרת כי "הכל קשור להכל". האם יש גרעין של אמת בקלישאות האלה? ברור. הרי אין לנו גישה בלתי-אמצעית ל"מציאות", מלבד מן ההיטל שלה על התאים האפורים של מוחנו. ומה הוא המוח שלנו אם לא רשת עצבית עצומת מימדים. זאת אומרת, שבמציאות שלנו הכל קשור בכל. מש"ל.

אבל מה הקשר בין הקלישאה השנייה לראשונה? נו טוב, אם הקלישאה השנייה נכונה, אז הכל קשור להכל ולכן גם שתי הקלישאות קשורות. אבל יש גם קשר ישיר יותר: מאחר והכל קשור בכל בדימוי המציאות השוכן בקופסת הגולגולת שלנו, הרי כל קישור המתרחש במוחנו מגדיל ולו רק בטיפה, בטיפ-טיפה, באופן אינפיניטיסמלי, את הסיכוי שהקישור הזה יתממש במציאות.

והנה דוגמא מפורסמת. איך יכול תפוח להשפיע על הירח, איזה קשר יכול להיות בין השניים? אז זהו, שהתפוח שנפל בגינתו של ניוטון עזר לו להבין שכח הכבידה שגרם לנפילתו של האחד הוא אותו הכוח הקובע את מסלולו של השני. ובחלוף כשלוש מאות שנה מקרות הקישור הזה במוחו של ניוטון, היתה לאותו תפוח אחריות לדקירה הקטנה שחווה הירח כשניל ארמסטרונג וחבריו נעצו בו את דגל ארצות הברית. אם כל דמיון עשוי להשפיע על המציאות, אין להתפלא שהמציאות יכולה לעלות על דמיון.

ולמה כל ההתפלספות הזאת במוצאי יום-כיפור? מה הקשר בין הקלישאות האלה לספר המרתק "למוח של הימלר קוראים היידריך"? כי האמת ההיסטורית שבבסיסו של הספר הזה של לורן בינה עולה על כל דמיון.

ריינהרד היידריך היה מפלצת-אדם, מתכנן הפתרון הסופי, יד ימינו של הימלר מפקד ה-SS, וה"פרוטקטור" (כמה ציניות יש בתואר הזה) בפועל שהיטלר מינה לצ'כיה בשנת 1941. לא לחינם הוא זכה לכינויים "התליין מפראג", "החיה הבלונדינית", ו"האיש המסוכן ביותר ברייך השלישי". מדובר היה באדם חסר מעצורים ועכבות מוסריות. הספר מתאר את "מבצע אנתרופואיד", במסגרתו נשלחים שני צנחנים צ'כוסלובקים מלונדון למשימת התאבדות: להתנקש בחייו של היידריך.

הרוע של היידריך וחבר מרעיו, האימה שהם חוללו באירופה של אותן שנים, גודל הסבל שהם גרמו לו, ההשמדה השיטתית – תחילה באמצעים "פרימיטיביים" ואחר-כך באופן תעשייתי - כל אלו עולים על כל דמיון. אבל, למרבה הזוועה, הם עלו גם-עלו בדמיונם של היטלר, הימלר והיידריך. וכאמור, מה שעולה בדמיון עלול להפוך למציאות העולה על כל דמיון. גם האומץ של חברי החוליה שנשלחו לצ'כיה למשימה הלכאורה חסרת-סיכוי הזו עולה כמעט על כל דמיון.

המחבר, לורן בינה, השקיע שנים רבות בתחקיר מעמיק של הפרשה ההיסטורית הקשה הזו והתוצאה היא ספר מרתק. כפי שכבר נכתב בביקורות המצויינות שבאתר, סגנון הכתיבה יחודי. בינה חולק עם הקוראים את מחשבותיו והתלבטויותיו במהלך הכתיבה, ומתאר גם תחנות בחייו שלו שיש להן קשר לפרשה ולהתחקות שלו אחריה. האם סגנון הכתיבה הזה משרת את הספר? אני לא לגמרי בטוח. הסגנון מקורי, אבל לפעמים נדמה לי שבינה מבליט את עצמו יתר על המידה. כך למשל הוא כותב על העיר קושיצה בה התגורר יוזף גבצ'יק, אחד המתנקשים: "בעיר הזאת עשיתי את השירות הצבאי שלי... זו עיר הולדתה של אורליה, הבחורה היפה שאיתה חייתי חמש שנים של תשוקה יוקדת...". יש עוד מספר מקומות בספר בהם בינה משתף אותנו בקשריו הרומנטיים עם הבחורות שלו, וכולן יפהפיות. סחתיין, בינה, אנחנו שמחים בשמחתך, אבל עם כל הכבוד זה קצת מביך לקרוא את הפרטים האלה שלובים בתיאורים של פשעים נגד האנושות.

ולמרות החולשה (כך לטעמי) הזו של הטקסט, אני ממליץ מאד על הספר. היה לי קשה להניח אותו מהיד, והוא גם סתם את אחד מהחורים הרבים בהשכלה ההיסטורית שלי, כי לא הכרתי כלל את סיפור ההתנקשות הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
עשתונות

עשתונות

אופיר טושה גפלה

יש ספרים שאני יודע כמעט מייד שאוהב אותם, ואחרים שאני יודע כמעט מייד שלא. "עשתונות" של אופיר טושה-גפלה (זה נשמע כמו שם בדוי, אבל כנראה שזה לא) שייך לסוג שלישי: ספרים שרק אחרי קריאת מספר רב יחסית של עמודים אני מגבש לגביהם דיעה. בתחילתו, הספר נראה לי מבולגן (ואולי לכן כותרת המשנה שלו היא "ספר האי-סדר") ובוסרי משהו. כשקראתי פסקה שנראתה לי בלתי-ניתנת להבנה ממש הייתי על סף נטישת הספר, אבל החלטתי להמשיך בכל זאת, ובדיעבד אני שמח שכך עשיתי, כי בשורה התחתונה "עשתונות" הוא ספר מעניין ומקורי.

זהו ספר סוריאליסטי שלוקח את הקורא למציאות בדויה דמויית-חלום, א-לה מורקמי או קפקא (להבדיל), שיש בה הגיון פנימי עקבי, אבל מוזר. שלא כמו בספרי מורקמי, בהם זמן העלילה הוא ליניארי, כאן קו העלילה מתפתל קדימה ואחורה בזמן, והקוראים מוקפצים במחבת של טושה-גפלה בין העתיד, העבר וההווה, ובין סוגי זמנים נוספים, שונים ומשונים, אותם תפגשו (בעתיד?) אם תקראו את הרומן.

הדמות הראשית ברומן הוא אריק, איש צעיר בעל מעבדת-מחשבים, קר ומנוכר. מפגש מקרי-לכאורה עם אלקס – אדם יפה באופן בלתי-אפשרי – מטלטל את חייו של אריק ומעביר אותו מן "העולם החיצוני" ל"עולם הקיצוני". מה המושגים האלו אומרים? אני לא יכול לספר כדי לא לספויילר, אבל הם מעידים על הנטייה של טושה-גפלה למשחקי לשון. מדובר ברומן פוליפוני המשלב בין קולותיהם של אריק, אלקס ועוד דמויות לא מעטות, ובין קטעים קצרצרים המתארים סרטים דוקומנטריים שתוכנם מתכתב עם העלילה. חיים, מוות, ומה שביניהם; קיים, אפשרי, בדיוני, ומה שביניהם. אלו סוגיות היסוד בבסיסו של הרומן הזה.

הספר אינו חף מפגמים. ראשית, יש פה ושם משפטים בהם השפה קצת מסורבלת, פגמים קטנים אבל מעצבנים (שתי דוגמאות לכך מובאות בסוף הביקורת), כמו זיוף קטן בביצוע יצירה מוזיקלית, שמפריע ליהנות ממנה עד הסוף. דברים שעורך צריך לתפוס. שנית, כפי שכבר כתבתי, פתיחת הספר מבולבלת מדי. אחרי שסיימתי לקרוא אותו, קראתי שוב את תחילתו בשביל לנסות לאתר את הפסקה שהפריעה לי, ומצאתי את הנקודה המדוייקת בטקסט בה טושה-גפלה עושה קפיצה נחשונית לעתיד של הרומן באופן לא אלגנטי. אפשר היה למצוא דרך "להרגיע" את הקורא שהדברים יתבררו בהמשך. ולמרות הבעיות הקטנות האלו, מדובר בספר מרתק ובלתי-שגרתי, שמשך אותי לקריאה בשעות הקטנות של הלילה. אני בהחלט מתכוון להמשיך לספר נוסף של טושה-גפלה.

דוגמאות קטנוניות לניסוחים בעייתיים
--------------------------------------------

- "אריק ניחן בזיכרון מצויין, וכל אדם שנקרה בדרכו ידע למקם ביעילות."

- "הוא עקב בעניין אחר עיניו של הגבר שמולו, שכלל לא נזקק למילות הסבר – ללא שהיות מוסמרו אל הילד שהציץ מעבר לכתפו של אריק..."

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם
הפיל נעלם [מהדורת 2013]

הפיל נעלם [מהדורת 2013]

הרוקי מורקמי

האם שדדתם אי-פעם מאפיה על מנת להשקיט רעב שלא מהעולם הזה? האם התקשרה אליכם אי-פעם בטלפון, בעת שהכנתם לתומכם ספגטי, אישה שלא הכרתם, ועינגה את עצמה ללא בושה בעודכם מקשיבים, ובגללה הורדתם את הספגטי מהאש מאוחר מדי והוא לא יצא al-dente? (הייתם רוצים.) האם אי-פעם פספסתם לעד מפגש עם האחת והיחידה ביקום שיכלה להתאים לכם ככפפה ליד והייתם מודעים לזה? האם דמויות תלת-מימדיות יצאו אי פעם מהטלויזיה שלכם וחדרו לעולמכם? האם גמדון אשף-ריקודים ניסה אי-פעם להשתלט על הנפש שלכם? לא. ברור שלא. Not in a million years. אז אם אתם רוצים לחוות בכל זאת משהו מכל אלו, אתם מוזמנים לקרוא את "הפיל נעלם" של מורקמי, אסופה מענגת של שבעה-עשר סיפורים קצרים שנכתבו בין השנים 1983-1990, כולם כתובים בגוף ראשון.

הכתיבה של מורקמי מתאפיינת בתמהיל יחודי של ריאליזם וסוריאליזם. טקסט טיפוסי שלו נפתח באופן ריאליסטי, ואחר כך מופיעים להם האלמנטים הפנטסטיים, לעתים בצעדים קטנטנטנים, עד שבסופו של דבר ה"מציאות" של הטקסט מותכת אל תוך עולם סוריאליסטי מרתק ומרהיב במוזרותו.

רבים אוהבים את הכתיבה של מורקמי ואני בכללם. כשסיימתי את "קפקא על החוף" או את "קורות הציפור המיכנית" הרגשתי כאסטרונאוט שחוזר לכדור-הארץ לאחר חווייה מטלטלת בעולמות רחוקים הכפופים לחוקי-טבע שונים, מעין תחושה של "וואו, זה היה מדהים, אבל מה לעזאזל זה היה?!".

יש גם כאלה שקשה להם להתחבר לכתיבה של מורקמי, אולי בגלל שהיא דורשת מהקורא להתמסר למציאות הפנטסטית והקשה-לעתים שהוא יוצר ולצלול לעומקה. לאלה, יתכן שיהיה קל יותר להתחבר לסיפורים הקצרים שלו: חלק מהסיפורים ריאליסטיים לגמרי, וגם הסיפורים הסוריאליסטיים "קלים יותר לעיכול" לדעתי מהרומנים הארוכים שלו.

הרמה של הסיפורים אינה אחידה, יש בינהם מצויינים ויש שפחות. אבל בכולם ניכרת היכולת של מורקמי לרקום, בשפה פשוטה ובמשפטים קצרים, פיסת מציאות (או פיסת אי-מציאות) מרתקת וקוהרנטית, כמו קריקטוריסט רב-אמן שמצליח לתפוס במספר קווי עפרון מהירים את מהותו של קלסתר. ואם נראה לכם שזה קל, תנסו לכתוב סיפור קצר בעצמכם.

תודה לקורא כמעט הכל ולחני שהביקורות המצויינות שלהם הפנו את תשומת-לבי לספר הזה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•עולם

ביקורות נוספות על "ציפור ישנה"

ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

כאשר איבדתי את אשתי הראשונה (סרטן, סרטן - לא יודע למה אנשים פוחדים מהמילה הזאת ומכנים אותה המחלה ההיא), הודעתי בעבודה על חופשה ללא תשלום ושכבתי חודשיים במיטה כל היום. רק אני והמחשבות שלי. טוב זה לא בדיוק עשרים שנה כמו פייגי, אבל אתם יכולים להבין את מידת ההזדהות של איתה. אחרי חודשיים התחלתי לצאת לעולם בחזרה ועשיתי זאת טיפין טיפין. ושוב ממש כמו הגיבורה של הספר התחלתי מיציאות ליליות. יש בחיפה קו אוטובוס 200 שחורש את כל העיר לאורכה ולרוחבה. לפייגי היה את ליליה, לי היה את יעקב, נהג האוטובוס הקבוע שלי והפרטנר שלי לנסיעות הלילות חסרות התכלית שלי. שתיים בלילה בעיר המנומנמת (חיפה זה ממש לא תל אביב) ואני ויעקב חורשים את העיר. ואם אתם מתעניינים אז אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה ולאורח חיים נורמלי. אז פרק הזמן המינימלי הזה ממש לא מתקרב לעשרים שנה של גיבורת הספר, אבל הרגשתי פשוט הזדהות מוחלטת.

אל תתנו לכתיבה הקלילה ולהומור ולציניות ולגרוטסקיות בספר המשובח הזה להטעות אתכם. מאחורי המסווה המשעשע הזה מסתתר הרבה מאוד שברון לב וכאב וסבל ומצוקה ומועקה ותסכול ואכזבה, והסופרת מצליחה להעביר את כל התחושות האלה בצורה מאוד אמיתית ונוגעת ומוחשית ומעוררת הזדהות ובנוסף מעוררת מחשבות ותהיות רבות.

ספר מקסים, מרגש, נוגע ללב ובעיניי מאוד עצוב למרות המסווה של ההומור השחור שמצליח אך במעט לחפות על הכאב שזועק מכל שורה בו. ממליץ בחום רב מאוד!

ותודה לכל חברי סימניה שבזכותם הגעתי אליו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים
הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם.
וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת
עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן.
וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים
בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִנָּם.
וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים
וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיָּם.
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֵּלֵךְ עַל הַגַּלִּים
רַק הָמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים.
וְרָאִיתִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים.

מִי שֶׁיִּרְצֶה לָקַחַת מִן הָאוֹר הָאוֹר
הוּא נַחֲלָתוֹ.
וְכָל אִישׁ יִהְיֶה חָפְשִׁי כְּמוֹ עָגוּר
לָלֶכֶת וְלָבוֹא,
מִלְּבַד אֶחָד
שֶׁהוּא שֶׁלִּי.
וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר
וּמֵי הַנָּהָר כֹּה חָמִים וּמְתוּקִים
וְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים
מָרָה.

כולנו אגואיסטים, כולנו קרבנות. כולנו אלטרואיסטים, כולנו סדוקים מבפנים, מלאי פגמים. ואם יבוא מישהו ויבחן אותנו מול האור הבוהק, המערטל, חסר הרחמים, מה יראה מלבד חסרונות?
יש סופרים - מעטים - שניחנו בכישרון לצייר את כל המכוער והקטנוני שבדמויות שלהם, בלי להפחית מההזדהות הטבעית של הקורא איתן.
חסר רחמים, אמרתי? רחמים יש כאן ועוד איך; והדמויות, גם אלה שהבחירות שלהן, המחשבות שלהן, המעשים שלהן מעוררים בך חלחלה, יש בהן צד מואר וכן וטוב.

התווכחתי לאחרונה עם חברה על ספר שאהבתי, ספר קודר משהו שכל גיבוריו מונעים מאינטרסים אישיים. החברה שלי אמרה שהיא לא אוהבת ספרים שגורמים לה להרגשה רעה. היא אוהבת ספרים קלים, שמצחיקים אותה ומעלים בה דמעות, "ללכת בדרכך" או "המפתח של שרה", ולמה לו לאדם לקרוא ספרים שגורמים לו לראות את הרע באנושות?
ואני חשבתי, ועדיין חושבת, שספרים נועדו לא רק להנעים את הזמן, אלא למלא אותו. ספר טוב הוא ספר שאני חושבת עליו באובססיביות שבועיים רצופים, שמטריד אותי, שגורם לי להתפרע בעשרות ניחושים על הסיבות הלא נראות, שמעורר בי רצון לשאול את המספר למה לעזאזל הוא מתכוון כאן (מזל שזה גם אפשרי לפעמים).
וספר טוב באמת יכול מבחינתי להיות גם מר ואכזרי ושונא אדם. אם הוא גורם לי לחשוב ולהרגיש ולאהוב ולשנוא, התחושה שאיתה אני נשארת בסופו לא חשובה בכלל. אני יכולה לסיים אותו בחיוך דבילי פרוש על פניי, או בדמעות וקללות כבושות ואיחולים חביבים לסופר הזה, יימח שמו, או בהבעה מהורהרת ומחשבות מתערבלות בעלות כיוון לא מוגדר.
ובכלל, אמרתי לה, הרי גם אני כזאת, אגואיסטית. כל הצדדים המכוערים האלה לקוחים מהמציאות - הרבה יותר מהדמויות המושלמות שאת נהנית לקרוא עליהן. והספרים האלה, באיזשהו אופן, מקבלים אותי אל חיק הנורמליות. וזה טוב.
היא הסתכלה עליי כאילו אני משוגעת והלכה לקרוא את "המתיקות שבשכחה".

את "ציפור ישנה" סיימתי לפני שבוע, ואני חושבת עליו מאז. על כל מה שבלתי אפשרי בו, ואיך ולמה, על פייגי והחרם שגזרה על העולם, על אליהו ועל הסוד שגילה, על יוחנן שכמו כולם כאן הוא הצד הפוגע וגם הקרבן, על מרים ומלה על מסירותן על מרירותן על האמת שבכל זה, על גבריאל ועל אשמה, על מנוחה ששמה לא מתאים לה, על אסתי ועל הזדקקות לאהבה ועל קוצים שמכסים על בכי, על הטוב והרע והמכוער שבדמויות הבדיוניות ובמקבילות שלהן על פני האדמה.
בשעה אחת של קריאה עברתי מכעס לעצב לשנאה לפחד לאשמה לדמעות להערצה שקטה ושוב לכעס, משתוקקת לטלטל את הדמויות, לחבק אותן, לצעוק עליהן, לבכות איתן, להצדיע להן. שנאתי אותן ואהבתי אותן באותה נשימה.

ובסופו?
את הספר הזה סיימתי בעיניים פעורות, נושכת קלות את השפה התחתונה (אני נראית זוועה כשאני מרוכזת בספר) - מדפדפת קדימה ואחורה בניסיון נואש למצוא את ההמשך למנגינה המופלאה, האיומה, הטראגית הזאת, שנקטעה באקורד פתאומי.
ואין המשך. יוכבד רייזמן כבר קמה, הניחה את התווים על הפסנתר, או אולי ליד הצ'לו, וקמה וקדה לקהל.
כפיים, רבותי.





* כשאני כותבת על ספר ישראלי, אני לוקחת בחשבון את האפשרות שהמחבר יקרא את הביקורת. לכן אני נזהרת בקטילות. המחמאות שלי, לעומת זאת, כנות תמיד.

** הביקורת הזאת מוקדשת לשניים: ליוכבד רייזמן, על ספר מופלא ועל שבוע של מחשבות טורדות מנוחה.
ולדן, על הספר ועל טוב לבך, תודה רבה רבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פֶּפֶּר
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

מאז שנרשמתי לאתר לקח לי בדיוק כמה דקות לקלוט שיש כאן בין החברים סופרים בעצמם . יש כאלו שמופיעים בשמם המלא ואותם לא קשה להכיר, ויש כאלו שמופיעים תחת כינוי . שמתי למטרה לעלות עליהם ... ההימור שלי היה יעלהר , אלון ושונרא , אבל מסתבר שטעיתי . לפחות בינתיים , כי חבר'ה , עדיין לא מאוחר :-) וכך אחרי שיטוטים רבים בארץ סימניה הענקית , הגעתי אל הספר הזה שכתבה אותו ( אם הבנתי נכון ) חברה באתר .

אפשר לכתוב על הספר הזה באמת המון המון דברים , אבל כל כך הרבה כבר נכתב עליו ואני באמת לא רוצה לחזור על דברים של אחרים . אבל ממש על קצה המזלג : הספר מרגש ונוגע ללב , עצוב מאוד אבל גם קצת מצחיק ( אם אפשר לקרוא לזה ככה , כי ההומור שחור בטירוף ) , הוא מתאר מקרה שקצת קשה לי להאמין שיכול לקרות במציאות - להתחזות במשך 20 שנה למת חי , אבל הסיפור מסופר בצורה כל כך אמינה ומשכנעת , שאני כבר לא בטוח ...

הייתי רוצה לציין שני דברים שהרשימו אותי במיוחד : האחד זה השפה העשירה . איזה שליטה מדהימה בעברית ! העברית מזמן לא הייתה בספרות העברית כל כך עשירה , משובחת ורב גונית , ( וזה בולט במיוחד על רקע ספרי המקור של השנים האחרונות שלדעתי כתובים בשפה רזה וענייה ) . ואגב , כשאני כותב על העברית בספר שהיא רב גונית , אני מתכוון לזה שיחד עם העברית הספרותית הסופרת משלבת כאן גם סלנג ושפה עממית , לעתים עם שיבושי לשון מכוונים , והיא עושה את זה בחן רב מאוד . אהבתי את זה מאוד .

הדבר השני זה הסוף של הספר . מה זה הדבר הזה ? הספר מתנהל לו פחות או יותר על מי מנוחות , ואז פתאום בום טראח עצום ודלי מים קרים ( קרים ? ? רותחים ! ! ) נשפך על הקורא המסכן והספר נגמר . ככה , בפתאומיות , בניגוד לכל הציפיות , כשכל כך רציתי לקרוא על מעלליה של המשפחה המתוארת בספר . עד עכשיו קשה לי להחליט אם אהבתי את הסוף או ש ...... אהבתי אותו מאוד ... הוא קשה וחזק , אבל נראה לי שחזק מדי . זה כבר לא שוקולד בטעם מריר , זה שוקולד בטעם מרור . מה עם קצת חרוסת לקורא המסכן ? ?

בשיטוטים שלי בסימניה הבנתי שאלון כבר כותב ספר . אני מציע ליעלהר ולשונרא ללכת בעקבותיו . ומהסופרת של הספר הזה אבקש במילה אחת קצרה : עוד !

לפני 9 שנים•
★★★★★
•הכוורן
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

סתם ספרים, אני לא קורא. לא מאיזה מקום לא נכון או משהו, פשוט כבר סידרתי לעצמי מספיק ברשימה, ויש כלכך הרבה שמעניינים אותי, שנדיר שאני סוטה קצת ופונה לכאלה שאנונימיים בשבילי.

''ציפור ישנה'' הגיע אליי בזמן ספציפי שבמקרה התאים, והדבר היחיד שמשך אותי בתיאור שכתוב על הכריכה מאחורה, הייתה המילה ''חרדית'' שכתובה שם בהקשר של העלילה.

נו נו, אז טריגר יש, ומן הסתם שכשאתחיל לקרוא, אחפש את מה שבגינו בחרתי דווקא את הספר הזה.

ו... נו מה, אני אישית קצת התאכזבתי. הקו הכביכול חרדי שנושא את העלילה, לא הרגיש לי נוכח בכל הצבע שלו ולפעמים היה נראה שרק במקרה הסופרת בחרה לבסס אותו ככזה (מן הסתם היא ג''כ חרדית מסוג כלשהו, לא הצלחתי לחלץ עליה שום פרט מעבר לעובדה שהיא גרה בבני ברק ושקוראים לה ''יוכבד רייזמן'')

ככה או ככה הספר בסדר, הוא יכול לעבוד, מי שלא אני יכול להנות ממנו המון, אבל אני לכשעצמו לא נהניתי ממנו כלכך.

פייגי, היא בת לאמא ואבא. אמא מתוסבכת שהתחתנה בגיל מבוגר יחסית עם אלמן, שאשתו (היפה יותר) נפטרה בגיל צעיר והשאירה לו 4 ילדים. כמובן כל הקונפליקטים והרגישויות שמגיעות עם זה, אבל ביום בהיר אחד אחרי שהחתן המיועד של פייגי מחליט להיעלם, היא מחליטה לשכב במיטה, ולהפוך ל''צמח'' בצורה יזומה. מה זאת אומרת? בימים וכלפי חוץ היא מענה את הסובבים אותה ואת אמא שלה (שהיא בת יחידנית אליה) בתור צמח ונטל, ובלילות היא קמה ומנסה לחיות חיים, עם כמה שהם יכולים להיות כאלה.
לפחות עד לסוף הכלכך טראגי שלמרות הכל כן מתח אותי.

עכשיו לא יודע, מילא היה איזה עסיס טוב של מנטליות ותרבות חרדית, או איזו התמודדות עם צורך נפשי אמיתי שתלוי בעקבות המצב, סבבה. אבל כל המתכון הנוכחי של הספר לא מצא חן בעיניי, ולרוב הכתוב והדמויות לא מצאתי את עצמי מתחבר, ולפעמים אפילו הרגשתי קצת כעסתי על חלקן.

רק אחרי שכתבתי את כל זה, הבחנתי בביקורות המהללות מאוד מאוד את הספר, בין היתר דווקא את השפה החרדית כביכול את האווירה, וכן השפה ''השחורה''.
ובכן, קצת מאכזב שלא מצאתי מכל זה. לגבי האווירה החרדית, מצטער אך גם כשהיא מוזכרת היא לא נשמעת, ולא מורגשת המנטליות המוכרת, שלה ציפיתי;
לא מספיק לי כמה מילים כמו ''קארטופעל'' ולא מספיק לי רק לציין כמה פעמים בודדות איזה מושג הלכתי נדוש, אני רוצה את הג'וס המשפחתי, המנטליות והשפה במלואה. קשה לי לקרוא על דמויות ולהתעלם ממשהו שאמור להיות טבוע בהן.

אוקצור, הספר יכול לעבוד ומצב גדול שהוא יעבוד, לכם, ופה הרווח הגדול שלכם :)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•oziko
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

קודם כל אני חייבת לציין שקיבלתי את הספר הזה מאבא שלי, שהוא כותב פה באתר ומכונה כאן צב השעה. אני לא כל כך אוהבת לקרוא כך שיכול להיות שזו הביקורת היחידה שאכתוב. מצד שני הספר הזה עשה לי חשק לקרוא כך ש... ימים יגידו.

כשהייתי קטנה ורציתי יום חופש מבית הספר, נהגתי לעשות את עצמי חולה. בשלב מסוים הייתי צריכה לגוון, כי זה כבר היה חשוד שכל פעם אני סובלת מכאבי ראש נוראיים או שהגב שלי נתפס... פעם אחת ובאופן מאוד מקורי, עשיתי את עצמי כאילו אני סובלת מגיהוקים בלתי נשלטים. כן, זה נראה הזוי ומגוחך, אבל כשהילדה הקטנה שלך מגהקת במשך עשר שעות ללא הפסקה, זה ממש מדאיג. בסוף מה שקרה זה שכנראה מכל זיופי הגיהוקים האלה התחלתי לסבול מגיהוקים אמתיים. פשוט גיהקתי במשך שעות בלי יכולת להפסיק. אז ממש לא נהניתי מיום החופש שתכננתי לעצמי, ובמקום לראות סרטים בכיף, מצאתי את עצמי הולכת לרופא.

המקרה הזה שלי מאוד מזכיר לי את המקרה של פייגי, גיבורת הספר. היא כל כך נכנסה לתפקיד שהיא כפתה על עצמה וההתחזות שלה היתה כל כך מוצלחת, שאני חושבת שבסופו של דבר זה כבר הפך להיות חלק ממנה באופן שהיא בעצמה קצת איבדה את הכיוון בין אמת ושקר, בין מציאות לדמיון. אתם יכולים להבין עד כמה חשתי עימה הזדהות מלאה. וכמה שהזדהיתי איתה, גם כעסתי עליה. אפילו מאוד. כי היא הרסה לעצמה את החיים. ומיד סלחתי לה, כיהדמות שלה כל כך מרגשת, כל כך נוגעת ללב. המצב שנכפה עליה היה קשה, אבל היא בחרה בדרך תגובה קשה עוד יותר, באשר אבדתי אבדתי, כשהיא מבטלת לגמרי את עצמה ואת כל החיים שלה ובוחרת בדרך של הענשה עצמית הכי קשה שיכולה להיות ולא רק הענשה עצמית אלא גם פגיעה מכוונת באנשים אחרים. ולא סתם אנשים אלא האנשים הקרובים לה ביותר. הפרקים של פייגי מסופרים בגוף ראשון ודרך הסיפור הזו מגבירה את ההזדהות עם הדמות, עם התחושות שלה, הייסורים שלה והכאבים שלה.

באופן בלתי צפוי לחלוטין הסופרת מצליחה לשלב גם כמה רגעים (רגעים קטנים של חסד אני קוראת להם) של חוש הומור בריא ושל שמחה שמצליחים להשכיח מעט את הסבל והמצוקה והכאב והתסכול שמלווים את (חוסר) חייה של הגיבורה. ודווקא כשהצלחתי קצת לחייך בתוך כל המר והעצוב הזה, הגיע הסוף של הספר (היותר מדי קצר) הזה. והסוף הזה טלטל אותי לגמרי. לא אספר פרטי עלילה ורק אומר שהסוף הזה מצמרר. פשוט מצמרר. סוף שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

ועוד משהו: ספר טוב מגלה לך עולמות חדשים. פותח לך חלונות למקומות שלא הכרת. הספר היפה הזה לא רק פתח לי חלון אלא פתח לי דלת. הספר מתרחש לפני כמה עשרות שנים בסביבה חרדית שלא מוכרת לי ומתאר אורח חיים שהוא זר לי. ובכל זאת הוא הצליח לרגש, והוא עשה את זה בגדול.

אני יושבת מול המחשב ומחפשת מילה אחת שתגדיר את הספר הזה, ואני חושבת שמצאתי אותה. מטלטל - זאת המילה. מומלץ בחום.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•מיכל
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

אחת הפנטזיות הנפוצות ביותר של בני אדם היא ביקור בהלוויה של עצמם. אתה שוכב לך בתוך ארון וכולם בוכים ומהללים אותך, מספרים איך היית איש משפחה מסור, אהוב על בריות, עוזר לזולת, יפה, כאריזמטי, בעל חוש הומור ומה לא. מצד שני, אולי גם תשמע דברים שלא כל כך ינעמו לאוזנך. כל אחד והסיכונים שלו...

ביום בו החתן של פייגי לא הגיע לחופה, היא החליטה להרוס את חייה וחיי משפחתה. כאשר היא מצליחה לעבוד על כולם - רופאים, אחים, חברים וגם על אמה, הצליחה לזייף מן מצב קטטוני בו היא שוכבת בקומה משונה במשך עשרים שנה. בעקבות החוויה הזאת, כל המשפחה עוברת טראומה וליד מיטתה של החולה המדומה נפתחים פצעים שכבר הגלידו ונוצרים פצעים חדשים.

בעיניי דמות טובה היא דמות שאני מפתחת כלפיה רגשות עזים. אהבה עזה חשתי לאוזפה של אלזה מורנטה, רחמים עזים חשתי כלפי יערה של צרויה שלו והערצה כלפי ידיגיי של אייטמטוב. בדומה לכל אלה, במהלך הקריאה פיתחתי שנאה עזה לפייגי. בתום הקריאה נשארתי עם השנאה הזאת ולא ידעתי מאיפה זה בא. ואז נזכרתי.

הדחקתי הרבה דברים בחיי וגם את החוויה שנאלצתי לעבור בהיותי בת פחות מעשר. סבתא רבתא שלי הפכה להיות משותקת בכל הגוף בעקבות התקף שעברה כשהייתי בת חמש בערך. כולנו גרנו באותו הבית וסבתא שלי טיפלה בה כמעט לבד - קילחה אותה, החליפה סירים, האכילה אותה ובעיקר ניסתה לשעשע אותה כמה שאפשר וכל זה במשך חמש שנים עד שנפטרה. גם בראשה לצערי לא הייתה כל כך צלולה וצעקותיה היו מהדהדות בחדרים. ראיתי מה זה עשה לסבתא שלי, לאמא שלי, לדודה שלי וכנראה בדיעבד גם לי, לכן שנאתי את פייגי.

חזרתי על זה כבר לא פעם, כל פעם שאני רואה ספר שכתוב בשפה כל כך יפה שחודרת לי לתוך הלב, אני מקנאה. כן, כן, אדם קטן וקטנוני אני, אבל מה לעשות? אבל יחד עם הקנאה הזאת באה השאלה, למה לעזאזל, אין ספרים נוספים של אותה הסופרת שאפשר לגמוע בשקיקה? למה למנוע מאיתנו את העונג הזה?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

כאשר נרשמתי לאתר, שמתי לב שיש לא מעט ביקורות של שתיים שלוש מילים בנוסח "ספר מדהיםםםםם", ומצד שני המון ביקורות ארוכות ומפורטות ומאוד יסודיות ומושקעות. מה שהיה חסר לי מעט זה ביקורות קצרות שייתנו התרשמות שהיא מצד אחד תמציתית ומצד שני מנומקת. החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולעמוד בכך בביקורות שלי ולהביא אותם בצורה אחידה: מה אהבתי, מה לא אהבתי והשורה התחתונה של הביקורת. למה אני מספר לכם את זה? כי על הספר הבא אפשר לכתוב ביקורת ארוכה במיוחד וזה ממש מדגדג לי לעשות את זה, אבל החלטתי להישאר נאמן להחלטה שלי. אז יאללה לעבודה..
מה אהבתי?
• אתחיל דווקא מהסוף: סוף של בום-טראח, כמו שאני אוהב – חזק,מטלטל, מדהים, סוף שהוא סוג של אגרוף בבטן של הקורא.
• חוש ההומור – פרוע מאוד, שנון, שחור מאוד, בדרך כלל עצוב......בולט לאורך כל הספר. אהבתי אותו מאוד.
• הגיבורה הראשית – הספר הזה הוא ספר של גיבורה אחת ומסביבה הרבה דמויות משנה בעיקר מקרב המשפחה. הדמות של פייגי כבשה אותי לחלוטין באנושיות שלה וברגישות שלה ואפילו במופרעות שלה (עשרים שנה במיטה, ראבק...).
• המבנה של הספר – מאוד מקורי. כל פרק מוקדש לדמות אחרת שהשם שלה מופיע בראשו. הפרקים של פייגי באים בגוף ראשון מפיה , והפרקים האחרים מובאים בגוף שלישי מפיו של המספר הכל יודע. זה יוצר פסיפס רב גוני מאוד של תיאורים.
• השפה. עושר לשוני מדהים. שימוש נהדר בשפה העברית. שימו לב למשפט הפתיחה של הספר : פעם הייתי ציפור, עכשיו אני פוחלץ מקורקע, עטופה בפקעת קשה להתרה של עשרים שנות התפרקדות במיטה. משפט פשוט מדהים בעיניי. ויחד עם כל המשלב הלשוני הגבוה נמצא גם שפה עממית ונמוכה במקומות המתאימים בדיוק,וזה מעניק הרבה אותנטיות לספר: "גיברת, הכל פה, חשבון גמרתי." וגם- "זה כל הרוסיות גנבות".
• הטראומה שהשואה השאירה אצל הדמויות. זה לא ספר שואה, אבל השואה כל הזמן ברקע, נוכחת, לא מרפה והסופרת מתארת יפה מאוד את הצלקות שהיא מותירה בנפשות של הגיבורות. מזכיר לי קצת את ספרי הדור השני של ליזי דורון.
• בגב הספר כתוב "ספורה של אישה בת למשפחה חרדית". לא מסכים כל כך כי הנוכחות החרדית בספר היא ממש ברקע. זה לא ספר על חרדים- זה ספר על אנשים.
מה לא אהבתי?
• כלום.
בשורה התחתונה: ספר מהשורה הראשונה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קצר ולעניין
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

אילו היו אומרים לי לפני זמן קצר שאני אתענג על מעדן מלכים בדמות ספר שבו מככבות נשים חרדיות קשות יום מעיר הקודש האהובה עלי בני ברק, בטוח שהייתי סופק כפיי ומפריח לחלל האוויר איזו תשובה צינית מוחצת... אבל מה לעשות שהמציאות באמת מפתיעה מכל דמיון ומצאתי את עצמי מתענג באמת ובתמים, ולא "מתענג" בלשון סגי נהור כפי שחשבתי לפני הקריאה.

מה טומן בחובו מעדן המלכים הזה? מה לא. יש כאן כמויות עצומות של חוש הומור שחור ומאוד מודע לעצמו, דרמה משפחתית משובחת, שימוש מדהים בשפה העברית: שפה ציורית, עשירה, רבת פנים, בדרך כלל גבוהה ולעתים נמוכה במתכוון – אבל לכל אורך הספר יפה וכובשת. יש לנו גם תיאור מרגש של נושאים כבדי משקל: קודם כל מערכת יחסים מאוד בעייתית בין אם לבתה, וכמו כן - נישואים שניים, מערכת היחסים בין ילדים לאמם החורגת, התמודדות עם גידול ילדים בעלי צרכים מיוחדים, התמודדות עם הצלקות שמותירות זוועות השואה. כל הנושאים הללו נדונו כבר אינספור פעמים באינספור ספרים ישראליים, אך דווקא משום כך הספר הזה ראוי לציון במיוחד, כי הוא מיטיב לתת ביטוי ייחודי, מרגש ונוגע ללב לנושאים "שחוקים", כביכול.

עולים מבין דפי הספר גם נושאים שלא הרבה נכתב עליהם, כמו ההתמודדות הקשה והמתסכלת עם בעיית הגמגום. הסצנה שחותמת את הספר, שבעיית הגמגום מופיעה בה, בד בבד עם כמויות נדירות של חוש הומור שחור במיוחד, היא כמו מכת אגרוף המונחתת על הקורא, ומעצימה את כל המעלות הרבות שבהן הספר ניחן.

ספר מעולה. אותי אישית מה שכבש במיוחד היה חוש ההומור השנון שמופיע לאורך כל הקריאה, וזה בולט דווקא משום שהסיפור עצמו עצוב. הסיפור עצוב, אבל הספר מצחיק. גדול.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•צביקה
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

בצוואתי הלא רשמית, במקרה של קומה או וגטטיביות, הוריתי למשפחתי לגאול אותי מייסורי ולתרום את האיברים. אני לא יכול לדמיין מצב בו ארצה שנפשי תהיה כלואה כציפור בכלוב.

פייגי, בת למשפחה חרדית, נופלת למשכב מדומה לאחר שחתנה מבריז לה וממיט עליה קלון.

הסיפור מגולל מנקודת מבטן של מספר רב של דמויות, ובתוך כך פורש בפנינו את ההיסטוריה המורכבת של המשפחה.

אני תוהה כמה זמן יכולתי להחזיק מעמד בהתחזות שכזו, גם לו הייתי מתמסר בחירוף נפש לסיבה לכאורה ראויה (לטעמי לא יותר משבוע).

העלילה מתרחשת בשכונות גדושות עוני ויגון, שכונות הקיימות גם בימינו. מהבחינה הזו הרומן הוא אל-זמני ויכול היה להיכתב גם היום.
סיפורן של חלק מהדמויות, נשזר במחנות הריכוז וההשמדה, אולם בדומה לשאר הטרגדיות, גם זה מתואר באגב אורחא. כל דמות אומללה יותר מזולתה ואדישה כבר להיעדר המשמעות.

רייזמן כותבת בעברית מופתית ומרנינה. כושר דמיונה יוצא דופן, גם לפרטים השוליים לכאורה, אותם היא מתארת ביד רחבה. היא מיטיבה לבדל בין דמויותיה ולייצר דימויים מדויקים ומכמירי לב.

לא הייתי מגיע לספר אילולא סימניה, כמות השבחים שקיבל מאנשים אותם אני מעריך, מפעימה.
לטעמי יש לו פוטנציאל להצליח גם כהצגה. הוא מעלה תהייה אודות אוצרות גנוזים נוספים של רייזמן.

ילדים הם המטרה, ונישואים הם האמצעי. בעצם שידוכה ליוחנן, הסכימו בני משפחתה של פייגי להקריב את עתידה לטובת הכלל (למען אביה הגוסס, במקרה דנן), מנהג המצטייר כלא חריג במיוחד בקהילה החרדית.

מעניין היה אילו מרים הייתה מודעת להונאת בתה, ובאנוכיותה של אלמנה ערירית, קיבלה את המצב ובירכה עליו.

ציפיתי לשמוע על זמן האיכות של ליליה ופייגי והתאכזבתי מעט מחוסר האמינות שבתגובת האחיות לתחייתה.
אהבתי שהסיבה האמיתית למנוסתו של יוחנן נותרה נסתרת.

הבחירה של פייגי בין חיים ומוות הוכרעה בסוף על-ידי אמה - רק בעולם בו ניטלת מפייגי היכולת להגן על אמה, יכולה היא לשוב לחיים.

מומלץ.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אור שהם