אני אוהבת את הספרים של הרמן קוך. הוא קצת מזכיר לי את הספרים של מאיה ערד. נראה ששניהם מצד אחד שונאים את הגיבורים הראשיים ומצד שני גורמים לקורא למצוא איזה שביב של הזדהות עם אותה הדמות ששרויה בדרך כלל בדילמה עמוקה.
קראתי את כל ספריו של קוך למעט "אודסה סטאר" וקראתי אותם לחלוטין לא לפי הסדר הכרונולוגי בה הספרים יצאו לאור, אך אני חייבת להגיד שבתחילת הספר התבלבלתי מעט בין ד"ר שלוסר לבין סטנלי פורבס מ"סרט עם סופייה" אולי בגלל ששניהם הולנדים בגיל העמידה, מיזונטרופים, שוביניסטים ונרקיסיסטים הנפוחים בעצמם עד לעין סוף או אולי בגלל החיבה של קוך לשם סטנלי, כי גם ב"בית קיץ עם בריכה" יש דמות בשם סטנלי.
אחרי קריאת הספר הזה, בעיקר היה לי חשק להתקלח. בדרך כלל אני אוהבת את הספרים של קוך כי הם נותנים לי כאישה סוג של הצצה למחשבותיו של גבר ממוצע, הייתי רוצה לחשוב שהגברים של קוך הם לא גברים ממוצעים, אבל קשה לדעת אם גברים ממוצעים מעמידים פנים טוב כמו ד"ר שלוסר... הדמויות הנשיות לא מעניינות את קוך, הן שם רק כתפאורה לדילמות העמוקות של גברים הולנדיים ממוצעים בגיל העמידה (או לא רק הולנדיים, מאיפה לי לדעת) כאשר ברוב הבעיות שלהם הם היו רוצים להאשים את הנשים: המנדנדות מדי, מכוערות מדי, פתייניות מדי, שמנות מדי, צעירות מדי או מבוגרות מדי, הגבר הממוצע של הרמן קוך כל כך נמשך לנשים, אך כל כך מתעב אותן שזה די חולני.
הדילמה הפעם היא קשה במיוחד - מה אתה כהורה תעשה כדי לנקום פגיעה בילד שלך (לא להגן על הילד שלך, אלא נקום) והאם בדרך תרמוס כמה אנשים חפים מפשע. הספר מרתק כמו מותחן פסיכולוגי, הדילמות קשות והדמויות בלתי נסבלות.
קוך עדיין מוכשר מאוד, אבל מבחינתי לספר הזה אני נותנת 4 ולא 5 כוכבים ולו רק בגלל כמויות המים שאבזבז כשי לשטוף את הספר הזה מעצמי.

סיימתי אתמול את קריאת הספר ומאז הוא טורד את מנוחתי ולא מאפשר לי לחשוב על שום דבר אחר. כשלקחתי אותו מחברה חובבת ספרי המתח הייתי בטוחה שהוא כזה, אך מתברר שזה מותחן פסיכולוגי וכאלה לא ממש קראתי עד כה. אין כאן ג'ק ריצ'ר עם RPG שקופץ ממטוס ומחסל את הרעים, אין כאן את הארי הולה השיכור שנכנס לראשו של רוצח סדרתי פסיכוטי ואפילו לא בלש כריזמנטי ושרמנטי כמו פנדורין, אלא רק זוג הורים מרוסקים מטרגדיה איומה בה איבדו את האחת מבנותיהם.

ברגע אחד התהפכו חייהם של שרה האנגליה ואנגוס (גאס) הסקוטי, זוג מופתי ממעמד ביניים שעוסק במקצועות חופשיים, גר בדירה אופנתית באזור הנכון של לונדון ומגדל שתי תאומות זהות לחלוטין בנות שש וכלב. באותו הרגע, ברגע האסון, כאשר תאומה אחת נופלת אל מותה בבית הסבים במהלך חופשה ההורים לא נוכחים ולאחר אותו הרגע החיים של המשפחה הופכים לבלתי נסבלים ממש.
המשפחה לא מצליחה להתאושש, האם והאב מתאבלים כל אחד בדרכו ונוטרים טינה האחד לשנייה על אף שלמען הילדה השורדת שלהם הם מנסים להציג חזית של נורמליות מעושה. כדי לברוח מהכל ולפתוח דף חדש הם מחליטים לעבור לסקוטלנד, לאי פרטי שסבתו של גאס הורישה לו ולשפץ את ביתו של שומר המגדלור שם.
עם כל הכאב של ההורים, אותו המח מצליח לתפוס, את הכאב של התאומה ששרדה יכול להבין כנראה רק תאום אחר. הילדה איבדה חלק ממנה, חלק מזהותה ומנפשה ועם זה המשפחה מתקשה להתמודד עוד יותר מהאובדן של התאומה הראשונה.
במהלך השהות באי מצליחים ההורים לתלוש את כל המסכות האחד של השנייה ולחשוף את האמת שלא בטוח שיוכלו להתגבר עליה.

הספר הזה מותח, קשה וטורד מנוחה ורק התיאורים המדהימים של האיים ההיברדיים מצליחים להפיג מעט את המועקה.

לכאורה יש בספר הזה את כל האלמנטים שאני לא אוהבת - הוא קצר ובנוי מסיפורים קצרים (לא מצליחים להתחבר לדמויות), הוא עוסק באפוקליפסה (מספיק לי הדיכאון מלראות חדשות) והוא משתמש בלא מעט מושגים מדעיים (כחוקרת קשה לי לא לרוץ ולבדוק כל פרט מידע)... לכאורה זו מילת המפתח.

הספר אמנם קצר אך חלק מהדמויות הצליחו להתחבב עלי והספר הצליח לגרום לנסיעת רכבת מפריפריה עמוקה לתל אביב למהנה יותר.

אמנם הנושא הוא אפוקליפסה, אך באותו אופן אפשר היה להחליף את הנושא במשהו הגיוני יותר, אמנם בקנה מידה קטן יותר כמו מלחמה גרעינית, לכן עצם הנושא לא הפריע לי הפעם, מה גם שהספר עוסק בהתמודדות הדמויות עם משברים.

לגבי הנושא המדעי, כל כך נהניתי לקרוא שהצלחתי לנתק את החלק מהמח שעוסק בביקורת עמיתים:-)
הייתי שמחה אם הפרקים היו ארוכים מעט יותר והפרק הישראלי דווקא הכי פחות עניין אותי, אולי כי מה קשור עכשיו חיילי צה"ל לאפוקליפסה? כנראה קרוב מדי לבית בשבילי.

היו כאן ביקורות יותר ארוכות מהספר, אז אני אקצר דווקא - הלוואי ואור שהם יוציא ספר על כמה מגיבורי הספר ובעיקר על שני זוגות האחים ועל החמור.

התחלתי מהספר השני בטרילוגיה וכנראה לא מהמוצלח ביותר. יש לספר הזה יתרונות ברורים מבחינתי: אני אוהבת רומנים היסטוריים, אני אוהבת לקרוא על ימי הביניים ואני אוהבת לקרוא על אנגליה - כאן לכאורה יש רומן היסטורי שמתרחש בימי ביניים באנגליה, אז למה שלושה כוכבים?
דבר ראשון ספר באורך של יותר מ- 1000 עמודים, לא מספיק שיהיה מעניין - הוא צריך להיות מרתק והספר הזה נמרח כל כך, שנראה כי יד עורך ספרותי לא נגעה בו. דבר שני וחשוב יותר הוא הדמויות. על אף כי דמויות של גברים בספר היו משכנעות למדי, הדמויות הנשיות היו בעיניי החולשה של הספר. הדמות הראשית הייתה יכולה להיות אכן אישה צעירה וחזקה שקוראת תיגר על המערכת, אם רק היא לא הייתה קדושה מעונה... אם רק היו בה מעט מתכונות האנושיות של קנאה, רוע, אנוכיות, רק קמצוץ, אולי היא הייתי יכולה להזדהות איתה, אבל התקשיתי בזה.
מה ששבר אותי אבל זו הכתיבה של סצינות האונס בספר ולא חסרו כאלה. הסצינה בה אחת הדמויות נסחטת על ידי מישהו שחיי אהובה ומשפחתה בידיו, מישהו אותו היא שונאת שנאה עזה ומתעבת יותר ממגפה השחורה, כאשר היא מאוהבת עד טירוף בגבר אחר, ונאלצת לשכב עם אותו מישהו שמשפיל אותה עד עפר, פתאום באמצע האקט היא חווה הנאה גופנית על אף רצונה. אני מבינה שהכותב הוא גבר שככל הנראה לא חווה אונס מימיו, שאולי קרא את טיוטת "50 גוונים של אפור" עוד בטרם הדבר הזה ראה אור, אך אולי היה שווה לעשות תחקיר גם בתחום הזה ולא רק בתחום יסודות הבנייה ולדבר עם מישהי שחוותה פגיעה מינית? לא יודעת, אולי אני טועה. לקן פולט הפתרונים, אך לי זה הפריע.

הספר עוקב אחר מספר דמויות מילדותם עד בגרותם החל משנת 1327 בעיר קינגסברידג'. זו עיר מסחר טיפוסית שנשלטת על ידי אצולה ואנשי דת שרובם מושחתים כמו שפוליטיקאים ומנהיגים דתיים מושחתים בימינו, מעמד ביניים מנסה לסגור את החודש כמו מעמד ביניים מנסה לסגור את החודש בימינו ועניים מנסים לשרוד כמו שעניים מנסים לשרוד בימינו, נשים שם שוות פחות כמו שלצערי גם בימינו, ואנשים שלא הולכים בתלם מוקעים כמו שמוקעים בימינו והכל תוך כדי המאבק במגפה - הפתעה, כמו בימינו!

אומרים שעמודי תבל טוב יותר, לא פוסלת שאקרא אותו בכל זאת ולו רק כי אני לא יכולה לפספס רומן היסטורי מעוסק באנגליה של ימי הביניים - כזו חלשה אני:-)

ספר מעניין שכתוב בסגנון מפתיע - סוג של דוקו דרמה שנפוץ עכשיו מאוד בטלוויזיה, אך בספרים טרם נתקלתי בסוגה זו.
הספר עוסק בתחקיר בנושא "רצח תינוקות על ידי אמהות באנגליה הויקטוריאנית" שנעשה כחלק מתחקיר לכתיבת ספר על ידי בת דמותה של הסופרת עצמה, אם לתאומות שיוצאת לנבירה בארכיונים ברחבי אנגליה בעבות שני מקרים ספציפיים: אלן הרפר שרצחה את התינוקת שלה בת מספר שעות ולסלינה וודג‮' ‬שזרקה את בנה הנכה בן השנתיים לבאר. החוקרת מחפשת מה משותף לשני המקרים, את העדויות מהמשפט, אתפסקי הדין שניתנו ומה עלה בגורלן.את מה שאי אפשר למצוא מהארכיון הסופרת משלימה מתוך תחקיר מדוייק על חייהם של הנשים העניות במעמד הנמוך ביותר באנגליה הויקטוריאנית. החוקרת בוכנת את נושא "מיתוס" האמהות המושלמת והחיבור המיידי עם התינוק, שתפתח בתקופה ויקטוריאנית ואיך הוא משפיע על החיים בישראל בשנות האלפיים. במקביל הסופרת שבתוך הסיפור ממציאה לעצמה חברה-מתחרה, חוקרת אקדמית שנישואייה מתפוררים ודרך היחס שלה עם בן הזוג והבת מאפשרים לסופרת המקורית לבחון כמה אספקטים של אמהות מדרנית.

ספר מתרכז בסיפורו של תומס קרומוול, פליטיקאי הידוע לשמצה בחצרו של הנרי השמיני ומציג את הצד האנושי שבו. הסיפור מעניין ושונה מרומנים היסטוריים אחרים של פיליפה גריגורי למשל או אלכסנדר דיומא. למרות הסיפור המעניין ועולם שלם שנגלה לעיניי מתוך עומקה של הפוליטקה המלוכלכת של החצר והכנסייה, הספר מאוד לא פשוט לקריאה בגלל הסגנון הייחודי (ומעצבן בעיניי) בו לא תמיד ברור מי הדובר, ולעיתים נדמה יותר כספר עיון ולא כספר עלילתי.
על אף שהילרי מנטל לא מתעלמת מהצד הדורסני שלו היא מוסיפה לדמותו נופך אנושי מסויים דרך סיפור ילדותו (לא בטוח שתואם כל כך למציאות) והאסונות שפקדו אותו בחייו האישיים. כמו שרואים בספר הזה את הצד האחר של קרומוול, אפשר לראות בו גם את הצד האחר של תומס מור, שמוצג בד"ר כקדוש מעונה ודווקא כאן מוצג כאכזרי ואפל לא פחות מתומס השני. ספר מומלץ לאוהבי התקופה וכבונוס יש גם ספר המשך.

ספרי "אינדיאנה ג'ונס" הם לגמרי גילטי פלז'ר שלי, אך איתם אני חווה גם את רוב מפחי הנפש. קשה מאוד לכתוב רומן היסטורי ולשלב בו מתח הפתקאות ושני קווי עלילה בעבר ובהווה שיהיה מספיק מעניין ומדוייק. הספרים מסוג של "צופן XXX", "מגילת YYY", אוצרות הZZZ" מציפים את חנויות הספרים ולא קל לברור ביניהם את הטובים ביותר. ספרים מסוג זה הרבה פחות נפוצים בספרות המקור, למרות שפע תעלומות, מגילות ואוצרות נסתרים בהיסטוריה היהודית.
לא הייתי קוראת את הספר הזה אילו רץ לא היה ממליץ עליו ובחינתי אם רץ אהב את הספר והוא יכול לשמש אותי כ"פחמימה זמינה" אני לא צריכה לחפש המלצות נוספות.
חבורה של דוקטורנטים מחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, נתקלים בממצאים מרתקים באחת המערות שגילו שגורמים להם להתחיל במרדף רווי סכנות, המוזן בסקרנות אקדמית, עקשנות ואמביציות. הסיפור נע שני בין ההווה לבין תקופת המרד בחינניות עם חוט מקשר בין שני זוגות אוהבים בהווה ובעבר.
מבחינתי, כמישהי ללא ידע מעבר לבסיסי מינוס על תקופת המרד, טעויות היסטוריות, אם היו, לא הפריעו לי כלל ונהניתי מסיפורי העבר הרבה יותר מקו העלילה בהווה. דווקא איפיון הדמויות בחבורת החוקרים הפריעה לי מאוד, היו שם בעיניי כל הסטריאוטיפים שאפשר למצוא - כל הנשים יפיפיות ועדינות, אך בעלות עקשנות (יש מצב שתהיה ארכיאולוגית עם מראה בינוני, אגן ירכיים טיפה רחב ושיער לא גולש? כנראה שבאוניברסיטה העברית לא!), שוטר מושחט - שמן, בחור קרבי - מתבודד ופרופסור עם הררי ספרים שממלאים את הבית.
מבחינתי הספר גירה לי את הדמיון וגרם לי לרצון לקרוא עוד על התקופה ולכן עם כל החסרונות הוא מומלץ בהחלט לקריאה.

אז סיימתי את השנה החולפת עם ספר שקרוב לבית.מה זה קרוב? כמעט כל מקום התרחשות בו אני מכירה כמו את כף ידי. מאוד פרובינציאלי מצדי, אבל אני נהנית מאוד מספרים שעלילתם מתרחשת במקומות שאני מכירה, אז משרד עורכי דין בחיפה בשכונת הדר, סמטאות מפוקפקות בקריית אתא וישוב פסטורלי בגליל - שיא התענוג.
העלילה זורמת וקולחת אם כי מופרכת למדי, קצת כמו לראות סרט ג'יימס בונד - אתה יודע ששום דבר מזה לא יכול לקרות ועדיין צופה ונהנה (אם כי מבחינתי דניאל קרייג הרס את ההנאה). העלילה מערבבת כקוקטייל בבר בעיר התחתית את כל האלמנטים של החברה הישראלית לכל גווניה ולא מעט סטריאוטיפים. עורך דין פליליסט, שמגן בדרך כלל על טיפוסים מפוקפקים מסתבך בפרשייה מוזרה שכללה קרב יריות, בריחה ולבסוף פענוח תמוה מעט. אז מה לא היה שם? קהילת הלהט"ב על גווניה, עורכי דין, שוטרים מושחתים, משפחות פשע מהכפרים, זונות רוסיות, אוליגרכים קווקזיים ודרום אמריקאים, דתיים לאומיים ונערות מתבגרות - כל זה היה. מה שהיה שם במינון קצת יותר מדי גבוה זה הומור ציני. עם כל אהבתי להומור ציני ויש לי אהבה מטורפת להומור כזה, היו שם סצנות שאפשר היה לגמרי לוותר. סך הכל הקוקטייל היה לא רע, למרות שאני מעדיפה לשתות סודה.

אחרי רצף של ספרים בינוניים ידעתי שאם אחזור לאנגליה הויקטוריאנית לא אתאכזב. מי לא מכיר את הספר "נשים קטנות"? ספר מופת, קלאסיקה עליה גדלו מיליונים של נערות ובטח גם נערים. הייתי בטוחה שלואיזה מיי אלקוט, בדומה לשרלוט ברונטה היא סופרת של ספר מופת אחד... כמה נהנתי לדעת שאת הספר הנוכחי אהבתי אף יותר מ"נשים קטנות".

עלמה ג'ין מיור היא אומנת בת 19 שמגיעה למשפחת קובנטרי האצילה על מנת ללמד וללוות את האחות הצעירה, בלה. המשפחה היא סטריאוטיפ מהלך של משפחת האצילים מהתקופה הויקטוריאנית. אם-אלמנה לא מפסיקה עם מיחושים משונים, הבן הבכור-היורש הוא עצלן, האח הצעיר ואנרגטי כלוא בתוך השעמום והידיעה שהוא תמיד במקום שני, דוד עשיר, מזדקן וטוב לב ובת דודה יפה ומתנשאת. העלמה הצעירה והענייה מצליחה לכבוש כמעט את כולם ומשתלבת היטוב בתוך הבית. עם זאת, היא לא רחוק מלהיות תמימה ומגיעה למשפחת קובנטרי למטרה אחת בלבד - לשקר, לנצל את הפגמים באישיות של כל אחת מהנפשות הפועלות ולצאת כשידה על העליונה ועוניה מאחוריה.
כבר מהעמודים הראשונים הקוראים מבינים שהיא נוכלת ועדיין הם (או לפחות אני כקוראת המייצגת) לא רוצים שהיא תכשל ותמשיך לשחק בכל האריסטוקרטים המתנשאים כבמריונטות ולהתקדם בצעדים בטוחים אל מטרתה.

הדמות שלה מרתקת, היא משחקת כל כך טוב שקל להשתכנע שהיא אכן נערה פגיעה וחסודה גם כשיודעים אחרת. לאורך כל הספר משתוקקים לדעת מה אמיתי ומה ההצגה, מתי היא הולכת קצת יותר מדי רחוק ואולי מתחרטת ומתי לא איכפת לה לדרוך על גוויה ולוודא הריגה. ג'ין מיור נלחמת עם מה שיש לה מכיוון שערכה של האישה באנגליה הויקטוריאנית נקבע אך ורק לפי ייחוס של משפחתה וכספה וגם אז אין לה באמת כח אמיתי. אם איתרע מזלה והאישה נולדה למשפחה ענייה וללא ייחוס, אין לה הרבה מה לעשות פרט לשימוש בתחבורה על מנת להתקדם בחיים.

האם היא הצליחה? האם הטובים מנצחים? מי הם הטובים ומי הרעים? תקראו את הספר, לא תפסידו!