אילו היו אומרים לי לפני זמן קצר שאני אתענג על מעדן מלכים בדמות ספר שבו מככבות נשים חרדיות קשות יום מעיר הקודש האהובה עלי בני ברק, בטוח שהייתי סופק כפיי ומפריח לחלל האוויר איזו תשובה צינית מוחצת... אבל מה לעשות שהמציאות באמת מפתיעה מכל דמיון ומצאתי את עצמי מתענג באמת ובתמים, ולא "מתענג" בלשון סגי נהור כפי שחשבתי לפני הקריאה.
מה טומן בחובו מעדן המלכים הזה? מה לא. יש כאן כמויות עצומות של חוש הומור שחור ומאוד מודע לעצמו, דרמה משפחתית משובחת, שימוש מדהים בשפה העברית: שפה ציורית, עשירה, רבת פנים, בדרך כלל גבוהה ולעתים נמוכה במתכוון – אבל לכל אורך הספר יפה וכובשת. יש לנו גם תיאור מרגש של נושאים כבדי משקל: קודם כל מערכת יחסים מאוד בעייתית בין אם לבתה, וכמו כן - נישואים שניים, מערכת היחסים בין ילדים לאמם החורגת, התמודדות עם גידול ילדים בעלי צרכים מיוחדים, התמודדות עם הצלקות שמותירות זוועות השואה. כל הנושאים הללו נדונו כבר אינספור פעמים באינספור ספרים ישראליים, אך דווקא משום כך הספר הזה ראוי לציון במיוחד, כי הוא מיטיב לתת ביטוי ייחודי, מרגש ונוגע ללב לנושאים "שחוקים", כביכול.
עולים מבין דפי הספר גם נושאים שלא הרבה נכתב עליהם, כמו ההתמודדות הקשה והמתסכלת עם בעיית הגמגום. הסצנה שחותמת את הספר, שבעיית הגמגום מופיעה בה, בד בבד עם כמויות נדירות של חוש הומור שחור במיוחד, היא כמו מכת אגרוף המונחתת על הקורא, ומעצימה את כל המעלות הרבות שבהן הספר ניחן.
ספר מעולה. אותי אישית מה שכבש במיוחד היה חוש ההומור השנון שמופיע לאורך כל הקריאה, וזה בולט דווקא משום שהסיפור עצמו עצוב. הסיפור עצוב, אבל הספר מצחיק. גדול.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
